ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פתיחה לספר ויקרא

ע"י: הרב יובל שרלו

מפני מה אנחנו מאמינים בקב"ה?מה כוללת אמונה זו?מה זה קשור לספר ויקרא?על כך במאמר הבא

 


פרשיות הקורבנות שבספר ויקרא בנויות משתי חטיבות - חטיבת קורבנות הרשות בה פותחת הפרשה, וחטיבת קורבנות החובה. שתי החטיבות מדגישות שני עניינים שונים בעבודת ד', וביחסינו למצוות עצמן ולחובת קיומן. הצד הראשון המופיע בקורבנות - קורבנות הרשות - מדגיש כי מצוות צריכות להיות מקוימות ברצון: "לרצונו". הרצון הפנימי החופשי בעמידה לפני ריבונו של עולם הוא אחד היסודות העיקריים בעבודת ד'. ברם, גם שאלת הרצון מורכבת יותר. הפסוק בו אנו עוסקים  - "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ד'" - מלמד לפי חז"ל על המתח הקיים בין הרצון לבין המחויבות. רש"י מצטט את דבריהם באומרו "יקריב אותו - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו ? ת"ל: לרצונו ! הא כיצד ? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". מפירושו עולה כי אין אדם חייב להקריב קרבן, אולם משעה שנדר אין הדברים ניתנים עוד לבחירתו החופשית, אלא הוא חייב למלא אחר נדרו.


המעבר מרצון חופשי להכרח הוא אחד היסודות ההלכתיים שאנו מוצאים בהיקפים מרובים. דוגמה לדבר: קידושין, הנעשים רק מרצון חופשי של איש ואישה, אולם משעה שקידש האיש את האישה אין הם רשאים עוד לקבוע את כל המשמעויות של נישואין אלה, כי אם מודרכים על פי ההלכה, וההלכה קובעת מה מותר ומה אסור במסגרת הנישואין. דוגמה נוספת היא הלכות נדרים - הנדר אף הוא נידר רק ברצון חופשי מוחלט, אולם משעה שנדר אדם את נדרו אין הוא רשאי עוד להפר אותו. דברי חז"ל המצוטטים ברש"י מבוססים על היסוד ההלכתי של "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". הרמב"ם ביאר כי יסוד זה מבוסס על ההכרה שאדם יהודי רוצה לקיים את מצוות ד' - "...לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו". דבריו של הרמב"ם נכונים בוודאי בשעה שאנו עוסקים בהתחייבויות שביסודם אכן נוצרו מרצון חופשי, והשילוב המיוחד של רצון שלאחר מכן באה חובה הוא החלק הראשון של דיני הקורבנות שבפרשתנו.


החטיבה השניה אלה קורבנות החובה. עבודת ד' אינה מבוססת על רצון חופשי בלבד, ויש בה ממדים רבים של חובות שאנו מתחייבים לעשות. מעצם היות ריבונו של עולם בורא העולם ומנהיגו, ומשעה שנכרתו בריתות בין הקב"ה לבין עם ישראל, אנו מחויבים למלא את הצד שלנו בברית זו. החוויה הדתית שביסודו של קורבן זה הוא היענות לתביעה של ריבונו של עולם להתכפר - בין אם מדובר בקורבן חטאת ובין אם מדובר בקורבן אשם - האדם אינו רשאי להתעלם מכשלונותיו, גם אם היו בשוגג או בספק שוגג, אלא להתמודד עם כשלונות אלה.


הצירוף של רצון חופשי והכרח הוא המאפיין אפוא את תורת הקורבנות בפרט, ואת תורת ישראל בכלל. אנו מאמינים בשל הרצון הפנימי שלנו לזכות ולהיות מחוברים בריבונו של עולם, ואנו מקיימים את מצוותיו מכוחו של רצון זה. במקביל, אנו מאמינים כי אנו חייבים בקבלת עולו של ריבונו של עולם, ואנו מקיימים את מצוותיו מכוחה של חובה זו. לא ניתן להעמיד את האמונה ואת קיום המצוות על צד אחד בלבד - כל אימת שעולה שאלה ביחס למצוות מתגלות בה למעשה שתי תשובות: ראשונה בהן היא שאנו עושים זאת כי ריבונו של עולם ציווה, ושנייה בהן היא שאנו מבינים לפחות חלקים ממנה ומבקשים מרצוננו החופשי לדבוק באמת שיש בה. זו המשמעות העמוקה של קבלת עול מלכות שמיים, יחד עם "ואהבת".

 

 

בית המדרש