ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין

ע"י: הרב מומי פאלוך

המאמר דן בדברי רב אסי ´בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין´ - מה פירוש הביטוי? מהו התנאי? מתי ומדוע הוא מועיל?

 


א. פתיחה


האם מותרים שימושי חולין בבית הכנסת לבד מתפילה ותלמוד תורה?


תשובה לשאלה זו נעוצה בהבנת דברי רב אסי (מגילה כח ע"ב) הקובע באופן דרמטי שלא לומר מהפכני:


'בתי כנסיות שבבל על תנאי הן עשויין'. רב אסי מסיים את דבריו בהסתייגות 'אף על פי כן אין לנהוג בהם קלות ראש'. הגמרא מבארת שקלות הראש האמורה בדבריו מתפרשת כפעילות מסויימת מאוד - חשבונות של רבים. מה פרושו של הביטוי 'על תנאי הן עשויין'? מהו תנאי זה? מתי  ומדוע הוא מועיל? לדברי רב אסי ניתנו מספר הסברים בדברי הראשונים. ננסה לכנס אותם לשתי מגמות מרכזיות הנוגעות בבסיס הדיון, והוא מהותה של קדושת בית הכנסת.


 


ב. ההקשר


אחד ממוקדי הויכוח בין הראשונים בהסבר דברי רב אסי נוגע בשאלת ההקשר בו נאמרו דבריו.


המשנה הקודמת לדבריו (כח ע"א)  מציינת את דיני קדושת בית הכנסת בחורבנו: 'בית כנסת שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו  חבלים...ואין שוטחין בתוכו פירות...קדושתן אף כשהן שוממין...'. בסמוך למשנה העוסקת ביני בית כנסת בחורבנו מובאת ברייתא העוסקת בדיני בית כנסת בישובו : 'בתי כנסיות ובתי מדרשות[2] אין נוהגין בהם בהם קלות ראש: אין אוכלין בהם ואין שותין בהן...ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה וכו'.'


דברי רב אסי מובאים בסמוך לברייתא ומכאן עולה השאלה ביחס לאיזה מקור אמר רב אסי את דבריו? האם התייחס לברייתא או למשנה? האם בא לצמצמם את דיני בית כנסת בחורבנו או ביישובו?


 


ג. מקור הקדושה - מחלוקת הראשונים


כאמור לעיל ביסוד מח' הראשונים הדנים בדברי רב אסי, עומדת השאלה מהו מקור קדושת בית הכנסת[3]. בשאלה זו מצינו שני כיוונים מרכזיים: דעת ראשוני ספרד ואשכנז לעומת דעת בעלי התוס'.


ג.1. רמב"ן[4] , ראבי"ה[5] -קדושת המצוות


הרמב"ן קובע בראשית הדיון בדיני בית כנסת את הקביעה החד משמעית והעקרונית:


'בית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד'.


לדעת הרמב"ן, קדושת בית כנסת נובעת מקדושת המצוות. כשם שהחפצים באמצעותם אנו מקיימים מצוות כמו בגד לציצית, לולב וחנוכיה קדושים מחמת המצווה המתבצעת בהם, כך גם מבנה בית הכנסת קדוש מן הטעם שבו מתקיימת מצוות תפילה, ולכן יש לנהוג בו את כללי ההתנהגות האמורים בברייתא.


לקביעה זו השלכות מרחיקות לכת. ראשית כל, מבחינת משך הקדושה של חפצים אלו. לאור דבריו,  מתבקשת הקביעה שקדושת בית כנסת כמו גם כל קדושת תשמישי מצוה, קדושים כל אימת שנעשה בהם השמוש המצוותי, וכשמסתיים השמוש המצוותי בהם פגה הקדושה. הקדושה כאמור מותנית ומבוססת על השמוש המצוותי בחפץ. נוסף לכך, ניתן לנסח את הקדושה החלה בו ואת כללי ההתנהגות הנגזרים ממנה  במונחים של כבוד וביזיון! במצות כיסוי הדם מצינו את העקרון החל ביחס לכל המצוות: 'שלא יהיו מצוות בזויות עליו' (שבת כב ע"א). כללי ההתנהגות באו לעצב את היחס הנפשי המתאים בין האדם ובין המצווה. המוקד בהלכות אלו  הוא האדם שהתנהגותו לא תדרדר לביזוי .


 


ג.2. פרשנות דברי רב אסי- ראשוני אשכנז


אחת ההשלכות המשמעותיות של תפיסת קדושת בית הכנסת כקדוש בקדושת המצוות, מצויה בדיני התְנאים בכלל, ובדברי רב אסי בפרט. בכל תשמיש קדושה ומצוה מצינו את האפשרות להתנות, עובר לשמוש בחפץ, שהשמוש שבו יהיה לצורכי מצוה ולצורכי חולין כאחד. כך למשל פסק השו"ע (או"ח קנד, ד): 'הארון וכל מה שעושים לס"ת מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמישין אפילו דחול'.ההיגיון העומד מאחורי דיני התנאים בתשמישי מצוה, נובע מאופיה של קדושת תשמישי המצוה. אם קדושת החפץ נובעת מן השמוש המצוותי שלו, הרי שניתן לקבוע עובר ובסמוך לשמוש בו, אופי רחב של שמושים: חולין ומצוה. התניה זו תאפשר לעשות בו שמוש של חולין מבלי לפגוע בקדושתו, מאחר ובעת שמוש החולין לא חלה עליו כל קדושה. ואכן בדברי ראשוני אשכנז (ראבי"ה (שם) או"ז[6] וכך גם ברש"י[7]) אנו מוצאים את הקביעה הגורפת שקדושת בית הכנסת כמו גם שאר תשמישי קדושה קדושים 'הכל לפי תנאו'. במילים אחרות ניתן להתנות בא"י ובבבל, בטרם נבנה בית הכנסת, שייעשה בו שמוש של חולין, ובכך לחרוג מכללי ההתנהגות האמורים בברייתא האוסרים על אכילה שתיה וטיול בו.דברי רב אסי מתפרשים באופן הבא: 'בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין' כלומר נעשתה בהם פעולת התניה מכוונת ויזומה. פעולה זו מאפשרת את השמוש של חולין בו. מדוע דוקא בבל?  על פי העקרון האמור של קדושת המצוות  נראה שבבל לאו דוקא.  התניה שכזו אפשרית בכל בית כנסת בכל מקום. מסתבר  שבבבל מצוי היה הדבר שהתנו בהם בטרם נבנו, אך מבחינה הלכתית ניתן היה  להתנות בכל מקום כולל א"י.


 


ג.3. גבולות ההתניה


 הסיפא של דברי רב אסי קובעת את גבולות ההתניה. אין לאפשר פעולות חריגות של ביזיון כגון חשבונות של רבים בישובו או זריעה בחורבנו.אחת הראיות המרכזיות של ראשונים אלו היא העובדה המובאת במסכת פסחים[8] שבבתי כנסיות היה נהוג לערוך קידוש או הבדלה. מכך למדים אנו שבבתי הכנסת נהגו האורחים המתאכסנים בהם לאכול או לשתות.מדברי ראשונים אלו למדנו :


1.קדושת בית כנסת נובעת מקדושת המצוות.


2.דברי רב אסי מוסבים על דברי הברייתא וכוונתו היתה לצמצם את דיני בית הכנסת ביישובו.


3. התנאי הוא פעולה משפטית יזומה.


4.תנאי זה מועיל לכל סוגי השמושים, אף אלו המוגדרים כקלות ראש.


5.שמושים בעלי אופי מבזה באופן חריג אסורים.


 


ג.4. פרשנות דברי רב אסי - ראשוני ספרד


כאשר ניגש הרמב"ן[9], שהיה בין מנסחי העקרון הכללי של קדושת בית הכנסת כקדושת המצוות, לפרש את דברי רב אסי לא הרחיק לכת כפי שעשו ראשוני אשכנז, שהתירו באמצעות התנאי לחרוג מכל כללי ההתנהגות האמורים בברייתא (אכילה, שתיה, מעבר), אלא קבע גבולות מצומצמים מאוד למשמעות התנאי בדברי רב אסי. לדעת הרמב"ן בשל המעמד של בתי הכנסיות שעל תנאי הן עומדים יש להתיר לאורחים או לעניים לישון ולאכול בהם בשעת הצורך והדחק. הא ותו לא.מדוע דוקא בתי כנסיות בבבל? האם יש להבין את המונח 'על תנאי' כפעולה משפטית כפי שהבינו ראשוני אשכנז? לדעת האחרונים[10] יש לפרש בדעת הרמב"ן את מונח  התנאי כפעולה משפטית שיש לבצעה  באופן יזום. מתקבל מכך, שדברי רב אסי לא נאמרו בהכרח ביחס לבתי כנסיות בבל בדוקא, אלא ששם כנראה  היה נהוג הדבר, אך גם בא"י ניתן יהיה להתנות על מנת לאפשר לעניים ואורחים לשון ולאכול בבית הכנסת. לענ"ד ניתן להציע הצעה אחרת בהסבר דברי הרמב"ן. כאמור לעיל הרמב"ן קובע שקדושת בית הכנסת קדושה בקדושת המצוות. על פי גישתו הכללית  של הרמב"ן[11] ביחס למעמד המצוות, הרי שהמצוות כולן נחשבות מבחינה רוחנית כמצוות התלויות בארץ, והמצוות בחו"ל בעלי מעמד נחות ומוקלש. מצוות אלו אינם אלא תזכורות - ' הציבי לך ציונים'. מעמד מוקלש זה של המצוות גורר אחריו גם קדושת חפצים קלושה יותר. מכאן מסתברים עד מאוד דברי רב אסי שבתי כנסיות שבבל על תנאי הם עומדים. המונח תנאי מכוון למעמדם וערכם שהוא  על תנאי  כלומר ארעי וזמני בשל הזמניות של מצוות שבהם. בשל מעמד זה ניתן לחרוג מכללי ההתנהגות בבית הכנסת ולהתיר בהם שמוש מסויים של אכילה ושתיה לאורחים ועניים. על פי הסבר זה מתפרש הביטוי 'על תנאי' לא כפעולה משפטית אלא כתאור מאפיין מהותי של בית הכנסת בבבל שהם עומדים על תנאי.ההשלכה ההלכתית של דבריי היא, שבא"י אין היתר לארח עניים או אורחים רבים בשעת הדחק והצורך וזאת משום שמעמד המצוות בא"י מלא ומאיר וממילא קדושת המצוות של החפצים בא"י תקפה במלוא עוצמתה.


 


ד. תוס'[12], יראים[13] - קדושת השכינה


ההבדל  בין א"י ובבל בדברי רב אסי נעוצה, לדעת בעלי התוס', בהבחנה שונה לחלוטין. הקביעה שבתי כנסיות בבל על תנאי עשויין נובעת מן העובדה שבתי כנסיות אלו עתידים להחרב: 'לעת גואל במהרה תפקע קדושתן' (תוס' שם) ואילו בתי כנסיות בא"י יעמדו לעולם ו'קדושתן לעולם קיימת'. אם נצרף להבחנה זו בין בבל לא"י את דברי היראים הקובע שקדושת בית הכנסת כמוה כקדושת מקדש, תתקבל משמעות חדשה לקדושת בית הכנסת וכללי ההתנהגות שבו. ואלו דבריו:


'ויראת מאלוהיך צוה בהכנס אדם למקדש או בבית הכנסת שינהג בהם מורא וכיבוד... ואהי להם למקדש מעט אמר רב שמואל בר יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות . והמורא מהו אינו מפורש במקרא ופירשו חכמים כל אחד לפי סברתו לפי חומר קדושתו... מורא של בית הכנסת כדתנן בפרק אחרון של מגילה...תניא התם בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש' (שם).


לדעת היראים קדושת בית הכנסת נובעת מן השכינה השורה בו, אשר יוצרת את  קדושת המקום (תרתי משמע) וכללי ההתנהגות בו נובעים  כאמור ממצוות מורא מקדש!  קדושה זו איננה רק מגבילה פעילות בדרך של לא תעשה, אלא גם מחייבת פעילות אקטיבית חיובית המעוררת את ההשוואה בין המקדש ובית הכנסת . אחת הפעולות הללו היא הדלקת נר תמיד בבית הכנסת כזכר למנורת המקדש[14]. נחזור להסבר דברי רב אסי על פי גישת בעלי התוס'. בתי כנסיות שבבל עתידים להחרב, ומשכך קדושת השכינה שבהם נמצאת על 'זמן שאול'. הנגזרת ההלכתית היא שניתן להקל בכללי ההתנהגות בהם. לעומת בתי הכנסת בבבל, בתי כנסיות שבא"י, שקדושת השכינה בהם נצחית בהם, אין לחרוג כלל מכללי ההתנהגות בבית הכנסת האמורים בברייתא לעיל. אם נשים לב נמצא שעפ"י דברי התוס' המונח על תנאי איננו פעולה משפטית יזומה של התניה, אלא תאור מצבם של בתי הכנסת בבבל שעתידים להחרב (בדומה להסברי בדברי ברמב"ן).


 


ד.1. גרי"ד סולוביצ'יק - בית הכנסת כמעון


דברי  התוס' והיראים שבית הכנסת מקבל את קדושתו מן השכינה השורה בו מקבלים נופך נוסף בדברי הרב סולוביצ'יק. במאמר מיוחד שהוקדש לנושא בית הכנסת[15]דן הגרי"ד בחווית המצוקה שחווה האדם המודרני החכם והחזק. מצוקה זו באה לידי ביטוי בין השאר בפחד (בלילות) שאופף אדם זה. לדעת הגרי"ד סיבת הפחד נעוצה בעובדה שהאדם המודרני חי בגלות ואין לו בית. בית הכנסת לדעתו עונה למצוקה זו.את דבריו הוא פותח בשאלה : ' מדוע לא נישא תפילה בשדה או ביער? ה' הווה בכל מקום. מדוע דורשת ההלכה בית המוקדש לתפילה?' תשובתו היא: ' החשיבות איננה בבניין הגשמי.. הלכה יחסה חשיבות לענין אחר.שתי הוראות למילה בית: 'בית' הוראתו בניין, מבנה גשמי, ארבע קירות,ובית הוראתו מעון.בית הכנסת לא בניין הוא כי אם מעון, בית תפילה...לאמור - בית אדם, בן בלי בית, ובעת ובעונה אחת בית-ה', 'מעונה אלוהי קדם'.' כצעד ראשון טוען הגרי"ד שבית הכנסת אינו מסמן מבנה במובנו הפשוט, אלא מעון - מקום- משכן ודירה.בהמשך דבריו עובר הרב סולוביצ'יק לבאר את עומק משמעותו בית הכנסת כמעון.'שלמה המלך היקשה ממין הענין בעת חנוכת המקדש' כי האמנם ישב אלוהים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי?מהו המענה לשאלה זו?בית המקדש אינו מעון לה' כי אם מעון לאדם , מקום בו יפגוש בה'. אלוקים אינו צריך לבית. אלוקים הופיע כנטול-בית כדי לעורר את האדם שיבנה בית , בית לאדם (!).'


דברי הרב סולוביצ'יק מחדדים את משמעותו של בית הכנסת כמקום משכן השכינה. על פי דבריו, מקום השראה זה איננו אלא הזדמנותו של האדם למצוא את אלוהיו ולמעשה למצוא בית בעולמו התלוש.


 


ד.2. פרשנות  דברי רב אסי - בעלי התוספות


נחזור לדברי התוס' תפיסתו ופרשנותו את דברי רב אסי. התוס' חולק על שאר הראשונים גם בשאלת ההקשר של דברי רב אסי. בשונה מדברי הראשונים דלעיל שפרשו את דברי רב אסי כמתייחסים לאמור בברייתא, קרי צמצום דיני בית הכנסת ביישובו, הרי שלדעת התוס' דברי רב אסי מוסבים על המשנה, קרי מצמצמים את כללי ההתנהגות בבית הכנסת בחורבנו. תוס' מבהירים שחרף מעמדו הזמני של בית כנסת בבבל אין  לחרוג מכללי ההתנהגות ביישובו. האמור במסכת פסחים אודות הקידוש עבור האורחים שסעדו בו  היה בחדר צדדי בלבד! דברי רב אסי עצמם  נאמרו ביחס לבית כנסת שחרב. מאחר ועל תנאי הן עומדים הרי שניתן להתנות במהלך בנייתו, ובכך לאפשר את שמושו בעת חורבנו. כל זאת כאמור רק בבבל, ואילו בא"י אין לחרוג מכללי ההתנהגות לא ביישובו (כמו בבבל) ואף לא בחורבנו.הסיפא של דברי רב אסי, אין לנהוג בו קלות ראש - חשבונות של רבים, גם הם מתפרשים באופן שונה אליבא דתוס'. דעת תוס' הלכה זו נאמרה ביחס לכללי ההתנהגות ביישובו. וכך הוא מובנם של הדברים: אף שבתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויים ובחורבנם תפוג קדושתם לגמרי (אם התנו), הרי שבעת יישובו אין להקל בו כלל אף לא בהתנהגות קלה שבקלות כמו חשבונות של רבים וקל וחומר אכילה, שתיה וכו'. מבחינה הלכתית מתקבלת המסקנה הבאה: בעת יישובו של בית כנסת בבבל לא ניתן לחרוג כלל מכללי ההתנהגות שבו. אם התקיימה התניה בעת בניינו הרי שבחורבנו ניתן לחרוג מכללי ההתנהגות שבו ללא סייג. כל האמור הוא רק בבבל ובא"י לא ניתן להתנות כלל, וממילא, לא ניתן לחרוג מכללי ההתנהגות בו לא ביישובו וגם לא בחורבנו.


בעקבות התוס' פסקו הרא"ש[16] והטור[17] וקבעו שלא ניתן לשייך את דברי רב אסי לכללי ההתנהגות של בית הכנסת ביישובו, אלא לכללי ההתנהגות בעת חורבנו. כאשר בית כנסת חרב ניתן לחרוג מכללי ההתנהגות אם התנו על כך מראש. מוסיף הרא"ש ואומר שההגבלה המופיעה בסוף דבריו של רב אסי , חשבונות של רבים , איננה נוגעת לזמן יישובו כדברי התוס', אלא לזמן חורבנו. כלומר אף שניתן להתנות ולחרוג מכללי ההתנהגות בעת חורבנו יש לכך גבול והוא חשבונות של רבים שהם מעשים חמורים ומבזים במיוחד (לדעת התוס' אלו מעשים חסרי חשיבות ומורים איסור  בדרך קל וחומר).


 


ה. קדושת המצוות וקדושת השכינה - מבט השוואתי


שתי גישות עקרוניות אלו ביחס לקדושת בית כנסת מעמידות שתי תפיסות מנוגדות ביחס למשמעות הקדושה. על פי גישת הרמב"ן הסובר שקדושת בית הכנסת נובעת מהשמוש המצוותי בו, והוא קדוש בקדושת המצוות,  הרי שהמוקד הוא כבוד האדם ביחס למצוות - שלא יהיו המצוות (וממילא החפצים באמצעותם מתקיימות המצוות) בזויות עליו. לעומת זאת על פי גישת בעלי התוס' הסוברים  שקדושת  בית הכנסת נובעת מקדושת השכינה שבו, הרי שהקדושה איננה מתבטאת בכבודו של האדם ביחס למצווה, אלא בחשש  של חילול הקודש ופגיעה בשכינה השורה בו. נוסף לכך, הקדושה על פי הגישה האחרונה איננה נובעת מפעולה מצוותית, אלא ממצב הוויתי בלתי פוסק בין ביישובו ובין בחורבנו. הבחנה זו מזכירה את ההבחנה הקיימת בהלכה בין תשמישי קדושה ותשמישי מצוה.


 


ו. שמושי בית הכנסת - הצצה היסטורית


מטרתו של מאמר זה לעסוק  בקדושת בית הכנסת מתוך מגמה להציב מערכת של הבחנות מושגיות ורוחניות המשתקפות בפרטי ההלכות. יחד עם זאת קשה להתעלם מן הרקע ההיסטורי-ריאלי  הנוגע למקומו של בית הכנסת בקהילה היהודית  בתקופת המשנה והתלמוד בא"י ובבל. שתי המגמות המרכזיות העולות מדברי הראשונים מוצאות להם עוגן ריאלי במאפייני השמוש השונים של בית הכנסת בא"י[18] מזה, ובבבל[19] מזה. משלל המקורות העומדים בפני היסטוריוניים ושאר חוקרי תקופת התלמוד, עולה כי בא"י היה מוסד בית הכנסת מוסד עצמאי מבוסס, לצידו של המקדש ולא כתחליף מאוחר לו, ובו התקיימה פעילות תורנית וקהילתית רחבה מאוד. מוקד עבודת ה' - הקרבנות - נשמר במקדש עצמו, אך יתר הפעילות הציבורית עברה לבית הכנסת. טווח השמושים שנעשו בבית הכנסת רב מאוד החל  מתקיעת שופר וברכת כהנים וכלה במקום ההוצאה לפועל של פסקי דין והכרזה על אבידות. מנגד השמוש הרחב הנ"ל מצביע על היותו מרכז קהילתי ציבורי שפסגתו עבודת ה' ותלמוד תורה. מאפיינים אלו מרחיקים את בית הכנסת מלשמש כמוקד של מקדש מעט ומקום השראת שכינה בלבד. מוקד זה היה שמור בא"י למקדש עצמו. מאידך, בבבל מוצאים אנו מגמה הפוכה לחלוטין. בית הכנסת שמר על אופיו כמקום תפילה בלבד והפעילות הקהילתית ציבורית התרכזה כנראה באזורים אחרים. ההסבר הניתן לכך הוא העובדה שמוסד ראש הגולה היווה את מרכזה של הפעילות הקהילתית בבבל. ההשוואה בין אופי הפעילויות בבית הכנסת שבבבל לעומת זה שבא"י, מצביע על העובדה, שיש בה מן הפרדוכסליות, שדוקא בית הכנסת של בבל היווה מקום השראת שכינה במובהק ומקדש מעט, לעומת בית הכנסת שבא"י ששמש כמרכז רוחני קהילתי רחב.


 


ז. סכום הלכתי של מחלוקת הראשונים


נחלקו הראשונים ביחס למה אמר רב אסי את דבריו 'בתי כנסיות בבבל על תנאי הם עשויין' האם ביחס לבית כנסת ביישובו (ראשוני ספרד ואשכנז) או ביחס לבית כנסת בחורבנו (תוס'). נוסף לכך נחלקו בשאלה העקרונית מה פרושו של תנאי זה האם מדובר בהתניה משפטית (ראשוני אשכנז) המייעדת את המקום לשמושי חול, או שמדובר בתאור מצב ומאפיין מהותי של בתי כנסיות שבבל שהם נחשבים כעומדים על תנאי מחמת חורבנן העתידי (תוס'). זאת ועוד, נחלקו הראשונים מהו הקף הפעולות המותרות בעקבות הקביעה הנ"ל, האם כל שימושי החולין (ראשוני אשכנז ותוס') או רק אכילה ושתיה בשעת הדחק והצורך (רמב"ן).עיקר ושורש כל המחלוקות נועצה בשאלה מהי קדושת בית  כנסת האם קדושת המצוות בגין מצוות תפילה המתקיימת בו, או קדושת השכינה השורה בו.


 


ח. פסיקה- שו"ע


דברי השו"ע מעמידנו במצב הלכתי מורכב. מחד, פסק השו"ע (קנא, ד) שניתן לקיים בבית הכנסת סעודות מצוה (שאין בהם פוטנציאל שכרות[20])[21]. פסיקה זו איננה עולה בקנה אחד עם עמדת בעלי התוס' שאסרו כל אכילה ושתיה בבית הכנסת בעודו ביישובו בין בא"י ובין בבל. האחרונים[22] מבארים  שכנראה מקורו הוא בדברי הרמב"ן הטוען שניתן לקיים סעודות בבית הכנסת במצבים מסויימים. מאידך בסעיף העוסק ישירות בדיני תנאי בבית הכנסת (קנא,יא) קובע השו"ע חד משמעית: 'אם בשעת בנין בית הכנסת התנו עליו להשתמש בו מותר להשתמש בו בחרבנו אבל בישובו לא מהני תנאי ואפילו בחרבנו לתשמיש מגונה כגון זריעה וחשבונות של רבים לא מהני תנאה . במה דברים אמורים בבתי כנסיות שבחוצה לארץ אבל בבתי כנסיות שבא"י לא מהני שום תנאי'. לדעת השו"ע תנאי מפורש מועיל בבבל לחורבנו בלבד ובא"י לא מועיל שום תנאי.


כמי פסק השו"ע? האם פסק באופן מוחלט כעמדת בעלי התוס'? האם אכן  לא ניתן לעשות שום שמוש נוסף בבית הכנסת לבד מתפילה בין בא"י ובין בחו"ל?


הגר"א[23] מסמן את תחילתו של המהפך הפרשני בדבריו. הגר"א מדייק מן הסיפא של דברי השו"ע שפסיקתו כדעת הרא"ש ולא כתוס'. הראיה היא מתוכן דבריו שאין לעשות שימוש של זריעה וחשבונות בעת חורבנו . גישה זו רואה את הסיפא של דברי רב אסי כמוסבים על זמן חורבנו, בעוד שלדעת התוס' הסיפא של דברי רב אסי מוסבים לזמן יישובו ומורים בדרך של ק"ו על אכילה ושתיה. מכאן מסיק הגר"א שהשו"ע פסק כרא"ש!


הביה"ל[24] מדייק בדברי הראשונים ומוצא שלבד מן התוס' לא ציין, אף לא אחד מן הראשונים, את ההבחנה בין א"י ובבל. הרא"ש והטור, שהשו"ע נקט כדבריהם (וראיה לכך דברי הגר"א), אמנם פסקו שהתנאי מועיל לזמן חורבנו ולא לזמן יישובו (כתוס'), אך לא הבחינו בדבריהם בין א"י ובבל. מכך משמע שהתנאים מועילים בין בא"י ובין בבבל! לדעת הביה"ל ודאי הוא שהשו"ע פסק כדבריהם ונקט בלשונו את ההבחנה ביו א"י ובבל בסתמא בלבד ולא כדבר עקרוני.


מכאן סלולה דרך לראות בעמדת הרא"ש והטור וממילא גם השו"ע כעמדה הקרובה עד מאוד לדעת ראשוני אשכנז שאינם מעמידם את קדושת ביהכ"נ כקדושת המקדש וממילא אין מקום להבחין הבחנה מהותית  בין א"י ובבל . צעד נוסף צעד החפץ חיים וקבע שההתניה מועילה  לכל מקום וגם לכל זמן גם ביחס לבית כנסת ביישובו[25]. במהלך דבריו קשה שלא להתרשם מן העובדה שאת דברי התוס' פרש ברוח עמדת ראשוני אשכנז הרואים את בית הכנסת קדוש בקדושת המצוות .


 


ט. הקדושה הכפולה  - מגן אברהם


המגן אברהם[26] מוסיף לדיון הבחנה בעלת משמעות הלכתית רבה. הוא פותח בשאלה מדוע לא יועילו דיני התנאים כפי שמועילים לאביזרים של ספר תורה? את תשובתו אנסח על פי המושגים שהוצעו לעיל. לבית הכנסת ישנם שני רבדים של קדושה קדושת המקום וקדושת המצוות. קדושת המקום גוזרת איסור חילול וממילא נאסרות כל הפעולות שיש בהם מימד של קלות ראש. שמוש של חולין שאין בו מימד של קלות ראש אינו אסור מתוקף קדושה זו. שמוש של חולין נאסר מסבה אחרת והיא קדושת המצוות של בית הכנסת. קדושה זו קבעה את המקום כמוגדר לשמוש של מצווה בלבד וממילא כל שמוש אחר, בין שיש בו קלות ראש ובין שהוא חולין בלבד, ייאסר. ואולם, אם ביחס לקדושה הראשונה לא מועילה כל התניה, מחמת אופי הקדושה שבה, הרי שביחס לקדושת  המצוות, הקדושה השניה, מועילה התניה וניתן יהיה להשתמש בו שמוש של חולין שאין בו מימד של ביזוי וקלות ראש, כל זאת  אם הותנה על כך מראש. ההגיון בדבר כפי שהוסבר לעיל הוא הקשר ההכרחי בין הקדושה ובין השמוש. כאשר הותנה  מראש שניתן להשתמש בו שימוש נוסף לא חלה עליו כל קדושה . מתקבל להלכה שניתן בכל בית כנסת בין בא"י ובין בבל, אף לדעת התוס', להתנות מראש על מנת לאפשר בו שימוש שאין בו מימד של קלות ראש אלא שימוש של חולין בלבד. ראיה נוספת לקיומה של הקדושה הכפולה מצוי בהלכות בית שהפך לבית הכנסת[27]. על פי דברי הפוסקים קיימים בו כללי ההתנהגות של בית הכנסת ביישובו, אולם מאפייניו הם של קדושת מצוות בלבד.


דברי המג"א מהווים צומת הלכתי ורעיוני חשוב. מדבריו עולה גישה סינטתית ביחס לקדושת בית הכנסת. כל בית הכנסת באשר הוא קדוש הן בקדושת המצוות והן בקדושת השכינה ולכל קדושה 'תחום פעילות' משלה.


 


י. שמוש של חולין וקלות ראש


הרב פרנק[28] שואל שאלה פשוטה וחשובה. הדוגמאות אותם נוקטת הברייתא כפעולות של קלות ראש אכילה, שתיה, ומחסה, מעוררות תמיהה . מדוע מוגדרות פעולות אלו כקלות ראש הרי מדובר בצרכים הקיומיים של האדם? מסקנתו היא  שהמבחן לאפיון ההתנהגות כקלות ראש איננו מבחן אוביקטיבי, אלא תלוי הקשר. אף שהמעשים הללו אינם נתפסים באופן עקרוני כקלות ראש, בבית הכנסת ייחשב הדבר לקלות ראש.


ניתן לדעתי לנסח עקרון ברור מן הדברים האמורים. בית הכנסת הוא מקום עבודת ה', עולם של רוח ונשמה. העיסוק בצרכי הגוף (חיוניים ככל שיהיו) יש בו מימד של קלות ראש.  כל פעילות שאיננה מבליטה את מימד הגוף וצרכיו אלא משקפת רצינות מחשבה וכו', לא תחשב לקלות ראש ותותר בכל בית כנסת אם יותנה על כך מראש.


 


יא. סכום הלכתי


מבחינה הלכתית התקבלה תוצאה מורכבת למדי:


1.פעולות של חולין  - מותרות לכל השיטות ובכל בית כנסת אם הותנה על כך מראש (מג"א).


2.פעולות המוגדרות כקלות ראש (אכילה, שתיה, שינה)- לדעת התוס' אסורות בין בא"י ובין בבבל בבית כנסת  ביישובו. לדעת שאר ראשוני אשכנז מותר הדבר אף בא"י אם הותנה על כך מראש.


הרמב"ן סייג את ההיתר לאכילה ושתיה של עניים או אורחים רבים.


3.לשון השו"ע נוטה לדברי התוס.


4.לדעת המ"ב יש לפרש את דברי השו"ע כנוקט בעמדת ראשוני אשכנז וממילא יתיר גם הוא את אפשרות ההתניה על בית כנסת בא"י בעת יישובו!


 


יב. סכום רעיוני


  מאמר זה בא להציע שתי תפיסות יסוד העולות מדברי הראשונים ביחס לקדושת בית הכנסת. הגישה האחת קובעת שקדושתו נובעת מקדושת מצות התפילה המתקיימת בו, וגישה אחרת קובעת שמקור הקדושה בבית הכנסת היא השראת השכינה שבו. מקור הקדושה על פי כל אחת מהגישות קובע את אופיים של כללי ההתנהגות בבית הכנסת: דיני כבוד למצוות ומניעת בזיון מחד, לעומת חילול הקודש מאידך. משך הקדושה גם הוא מושפע ממקורם השונה. על פי גישת קדושת המצוות הרי שהקדושה נובעת מן השימוש המצוותי (פעולה) ומסתיימת בהפסקת השימוש . על פי גישת קדושת השכינה הרי שהקדושה נצחית וקבועה ואינה מותנה כלל במעשה או פעולה. את עיקר הדיון במאמר הקדשתי לדיני השימוש הנוספים בבית הכנסת כנגזרים מתפיסות היסוד השונות. שתי גישות עיקריות קיימות  בדברי הראשונים בהסבר מאמרו היסודי של רב אסי: 'בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין'. על פי גישה אחת ניתן להתנות תנאי מוקדם במהלך בניית בית הכנסת, תנאי הקובע שבית זה יועד לשמושים נוספים, ובאמצעותו להתיר שמושים נוספים. על פי הגישה האחרת לא ניתן כלל לבצע תנאים הנוגעים לאופי שמוש בית כנסת קיים, ואת דברי רב אסי יש להבין במישור ההוויתי: בתי כנסיות בבבל על תנאי הן עשויין משום שבבוא גואל עתידין הן להחרב. בין השורות התייחסתי גם למציאות הריאלית של השימושים השונים בבתי הכנסת בא"י ובבל. ההשוואה ביניהם הראתה כי בא"י , לצד המקדש, היה בית הכנסת מרכז קהילתי רוחני רב משמעות שבו התבצעו מצוות ציבוריות ופעולות קהילתיות או משפטיות רבות. אופי זה מעמעם במעט את מעמדו כמקום השראת שכינה בלבד. בבבל לעומת זאת, עיקר שימושו של בית הכנסת היה כמקום תפילה בלבד. שונות זו כאמור מוצאת את ביטויה השונים בפרטי הלכות בית הכנסת.



[1] מגילה כח ע"ב.


[2] 'בתי מדרשות' מופיע בכתבי היד החשובים ובדברי ראשונים רבים. עיין דק"ס שם סק"ד.


[3] בדבריי לא התייחסתי לשאלה האם רמת הקדושה לכל אחת מהשיטות היא מדאורייתא או מדרבנן . מפשוטם של דברים לא נראה שישנו קשר הכרחי בין מקורה של הקדושה לרמת הדין. עיין  הרב ש"ז אויערבך, מנחת שלמה ח"ב פט.


[4] מובא בר"ן על הרי"ף דף ח.


[5]  בעיקר תקצ, תקצא (תקט).


[6] ח"ב שפח.


[7]  מגילה כח ע"ב ד"ה על תנאי


[8] קא ע"א.


[9] חידושי הרמב"ן מגילה כח:


[10]  למשל שעה"צ קנא, יד. עיין עוד שם ס"ק ד ויז.


[11] למשל ויקרא יח, כה. לפרוט גישתו והמקורות עיין א' רביצקי , על דעת המקום, עמ' 44-42 .


[12] תוס,מגילה כח ע"ב ד"ה בתי כנסיות; שם  ד"ה ואעפ"כ; כח ע"א ד"ה אין.


[13] סימן תט.


[14] משנה פסחים ד, ד. למקורות נוספים בענין זה ועוד על מנהגי בית הכנסת הנובעים ממעמדו כמקדש מעט עיין י' תא-שמע, 'מקדש מעט-הסמל והממשות', כנסת עזרא, עמ' 364-351.


[15] 'בית הכנסת - מוסד ורעיון', דברי הגות והערכה, בעיקר עמ' 102-110.


[16] פרק ד סעיף ז.


[17] סימן קנא.


[18] בדבריי אודות המצב בא"י הסתמכתי בעיקר על מחקריו של ש' ספראי, 'בית הכנסת ועבודת האלוהים', חברה ודת בימי הבית השני, עמ' 47-45; הנ"ל, 'בית המקדש ובית הכנסת', בתי כנסת עתיקים,עמ' 50-31.


[19] בדבריי אודות המצב בבבל הסתמכתי בעיקר על מחקריו של י' גפני, 'בתי כנסת בבבל התלמודית', בתי כנסת עתיקים, עמ' 162-155.


[20] קיום סעודות מצוה בשכר ויין  בבית הכנסת נתון במחלוקת אחרונים. המג"א (קנא) פסק שההתר לקיים סעודות מצוה מוגבל לסעודות עיבור החודש וכדו' שאין בהן פוטנציאל של שכרות-קלות ראש וכך פסק המ"ב (קנ"א סק"כ). הרב עובדיה יוסף , ילקוט יוסף ח"ב סי' קנא ס"ג התיר כל סעודת מצוה אף זו שיש בה יין ושכר. לסכום שיטות הראושנים בשאלה זו עיין הרב ש' אבינר , שאילת שלמה ח"ב עמ' 96-94.


[21] מעמד סעודה שלישית נדון רבות בראשונים ובאחרונים עיין ילקוט יוסף(שם), שאילת שלמה (שם).;  הרב ב"צ אבא שאול , ראשון לציון ח"ב פ"י ס"ד. פסקי תשובות ח"ב קנא, סעיף יא.


[22] שעה"צ קנא ס"ק ד, יד. ביה"ל ד"ה  אבל.


[23] קנא,יא.


[24] קנא ד"ה אבל.


[25] הרב אבא שאול (שם) טורח לחלק בדבריו של המ"ב ובהסבר השו"ע. נכון הוא שיש לראות את פסיקת השו"ע כעמדת הרא"ש ולהתיר תנאי גם בא"י, אך אין להסיק מכך שיש להתיר תנאי גם לביכ"נ ביישובו.


[26] קנא,ס"ק יד.


[27] שו"ע קנג,ח.


[28]  שו"ת הר צבי, או"ח סי' עג.

 

 

בית המדרש