ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על הרב ברויאר והסתירות - דברים לזכרו

ע"י: הרב יובל שרלו

דברים לזיכרו של הרב ברויאר שנכתבו בתוך כתב העת של הישיבה ´פתיחתא´ חוברת י"א.

 


הרב מרדכי ברויאר זצ"ל שהלך לעולמו פתח בפני תלמידיו שער רחב להתמודדות עם עולם הסתירות. כל לומד גמרא רגיל להתמודדות עם סתירות, ובעלי התוספות ביססו חלק גדול ממשנתם הפרשנית על ישוב הסתירות השונות שהתגלו בש"ס. ברם, כל זה אמור ביחס לתורה שבעל פה, ואילו כאשר מדובר בתורה שבכתב ניתן לומר שרוב מוחלט של באי בית המדרש כלל אינם מודעים לכמות הסתירות הפנימיות שישנן בתורה שבכתב. המעט המכירים את העובדה הזו נוהגים ליישב אותה במהירות, מתוך עמדה הרמונית, הדומה מאוד לעמדה אפולוגטית. הם מעקמים את המקראות, מתעלמים מההבחנות השונות ומההקשרים, ומסירים את עננת הסתירה מעל ראשם. נוהג זו לוקה בשתיים: מחד גיסא הוא אינו לומד דבר מסתירות אלה, ותופעה כה נפוצה וכה רחבה אינה מוצאת בתלמוד התורה שלו מקום, ועל כן אין הוא מתברך מהדרך בה כתב ריבונו של עולם את תורתו. מאידך גיסא, הוא מעניק לתלמידיו ולמעשה לו עצמו תחושה עגומה מאוד של רמאות עצמית, ושל העובדה שלימוד תורה דווקא מחייב אותו לצמצם את שכלו והבנתו, ולבטל את חוש הביקורת שלו. כאמור, הרב ברויאר פתח בפנינו שער אחר לחלוטין. וכך כתבתי באחד החיבורים העומד לצאת בזמן הקרוב, והדן בתורת המחלוקות והסתירות בישראל:


עד שקם ר' מרדכי ברויאר והציע הצעה שונה לחלוטין להתמודדות בתופעה זו. הרב ברויאר הציע כי אין לכפור בעובדות. התורה אכן כתובה בסגנונות שונים ויש בה סתירות מרובות. התורה שבעל פה מלמדת על הסתירות הרבות האלה בכך שהיא עוסקת אין ספור פעמים ביישובן. המחלוקת עם ביקורת המקרא אינה נוגעת אפוא לעובדות אלא לפרשנותן. הביקורת ראתה ולא הבינה מה ראתה. היא לא הבינה כי אין לדבר על מקורות שונים כיוון שמקור התורה אחד הוא. ברם, יש לדבר על "בחינות" שונות, לאמור: את מה שמצאנו בעמדת האגדה ותורת הסוד ביחס לפרקי הבריאה כי מדובר בשני סיפורים מקבילים הנובעים מכפילות בבריאה עצמה, יש להרחיב לתורה כולה. הסתירה אינה קיימת בתורה בלבד כי אם היא חלק מהמציאות הא-לוהית ומהדרך בה ברא הקב"ה את עולמו. התורה משקפת כפילות זו בסתירות הפנימיות ובבחינות הפנימיות של מצוות אלו. במצוות אכן יש בחינות שונות. השביעית היא אכן מצווה שיש בה שני יסודות שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. ההיבט הסוציאלי של מצוות השמיטה עומד בפני עצמו, והוא אכן מחייב כי את היבול יש להותיר לעניים ולנזקקים לו. ההיבט הקדושתי של מצוות השמיטה עומד אף הוא בפני עצמו, והוא אכן מחייב לאכול את יבול השנה השביעית בקדושה ובטהרה. התורה כתבה אפוא את שתי הפרשיות בנפרד, כדי להביא לידי ביטוי את שתי הבחינות בפני עצמן.


זהו אפוא היסוד הקדום ביותר של עקרון אלו ואלו המצוי בתורה שבכתב עצמה. אין מדובר בשאלה פרשנית בלבד, כי אם במקור שיש בו סתירה פנימית מיסוד מהותו. משנת הרב ברויאר חושפת אפוא את המחלוקת ביסוד התורה שבכתב. אין מדובר במחלוקת המצויה בא-להות עצמה. אחדות הא-להים וקביעתו כמקור היחיד והיסודי של התורה נותרת בעינה. מבקריו של הרב ברויאר טעו פעמים רבות בהבנת משנתו. הם ראו בדבריו ערעור על אחדות התורה ופגיעה באמונה כי מסיני באה, וזיהו את משנתו עם ביקורת המקרא. ברם, למעשה משנת הרב ברויאר היא המימוש המלא והמהותי ביותר של תפיסת אלו ואלו דברי א-להים חיים. היא מצאה את דברי הא-להים החיים לא רק בפרשנות התורה שבעל פה, כי אם בשורשה הכתוב בתורה שבכתב עצמה. תפיסה זו מחזקת אפוא את ההבנה כי המחלוקת אין מקורה בפגיעה בהשתלשלות התורה, כי אם בדבר מה הקשור בשורש התורה עצמה.


לפיכך, בשעה שמזהה אדם כי קיימות סתירות שונות בתורה שבכתב אין הוא חייב להזדרז לישבן. אם הוא יעשה זאת הרי הוא לא יבחין בעוצמת המשמעויות השונות של כל מצווה וכל סיפור. להפך, טוב יעשה אם יעצים דווקא את הבחינות השונות, ויעמיק ככל הניתן את הפער בין שתי הפרשיות. בדרך זו הוא יחשוף את הבחינות השונות שבכל עניין, ויוכל לרדת לעומקה של המשמעות המקראית. דווקא על ידי העמדת הפרשיות האחת מול השנייה, ומציאת כל ההבדלים שבין שתי הפרשיות, תתברר לו לאדם המציאות המורכבת של העניין עצמו. דרך משל, ככל שישווה בין פרשיות רוצח בשגגה יתברר לו כי למעשה מדובר בשלוש פרשיות העומדות בפני עצמן, ושלכל אחד מהן סיבה אחרת לגלותו של הרוצח בשגגה לעיר המקלט, וממילא דיניה שונים וסותרים. גלותו לעיר מקלט נובעת מזכותו להגנה מפני גואל האדם. מבחינה זו נראה כי הוא חייב לגלות עד שנתקרר דמו של גואל הדם ואין לו עוד סכנה; ברם, ישנה בחינה נוספת, והיא גלותו לעיר המקלט ככפרה על טימוא הארץ הדם נקיים, אף שהדבר לא נעשה בכוונה תחילה. בפרשה זו אנו מוצאים אפוא כי הוא יושב בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, כיוון שמותו של הכהן הגדול הוא כפרה על האומה הישראלית; ישנה פרשה נוספת של גלות לעיר מקלט והיא עונש על הרוצח בשגגה, שכן לא עשה די כדי למנוע את השגגה. יש להדגיש שוב כי יסוד הפרשה וסיבת הגלות יוצרים הלכות שונות שלא ניתן להעלותן בקנה אחד. גם פרשת עבד עברי כתובה בתורה בשלושה מקומות שונים, ודיניהם שונים האחד מהשני - עבד עברי משתחרר בשל זכותו, בשל חובת האדון לשחררו ובשל העובדה שאנו עבדיו של הקב"ה ולא עבדים לעבדים. דיני כל אחת מהפרשיות שונים בצורה משמעותית. דוגמה להבדלים היא השנה בה משתחרר העבד העברי: בעוד שבפרשיות משפטים וראה משתחרר העבד העברי בתום שש שנות עבדות קובעת פרשת בהר כי הוא משתחרר בשנת היובל. כמו כן כתוב בפרשת ראה כי דיני עבד עברי ואמה העבריה זהים לחלוטין והדבר מנוגד לאמור בפרשת משפטים.


בדבריו של הרב ברויאר ישנה גם תפיסה מיוחדת של היחס בין הפשט לדרש. אין הרב ברויאר טוען כי דרשת חז"ל היא פשוטו של מקרא. הניסיונות שנעשו בעיקר במאה הי"ט על ידי רש"ר הירש, המלבי"ם ורד"צ הופמן זצ"ל לקשור קשר ישיר בין השניים, ולטעון שהמדרש מכוון לעומק פשוטו של מקרא נראים מאולצים ובלתי אפשריים. מאידך גיסא, גם הטענות כי המדרש עומד לעצמו ואין הוא מכוון כלל אל הפשט, כי אם מוציא אותו מהקשרו ודן בו בפני עצמו אינן טענה המתקבלת על הדעת. הרב ברויאר טוען כי המדרש הוא קריאת הפסוק לאחר המפגש עם הפסוק הסותר אותו. דוגמה לדבר: בשעה שדרשו חז"ל כי "ועבדו לעולם" שבפרשת משפטים משמעו עד היובל, לא התכוונו לומר שמשמעות המילה "לעולם" במקרא יכולה להיות עד היובל. הם אמרו כי לאחר שקוראים את הפרשיות השונות בצורה סינופטית יש לעשות פשרה כדי לאפשר הן את העבודה של עבד נרצע לעולם והן את החובה לשחרר את העבד בשנת היובל. פשרה זו היא שהביאה לביאור המילה "לעולם" כ"עד שנת היובל".


מכאן ואילך עלה מורנו זצ"ל לעולם האמת. שם ימצא מנוח לסתירות המרובות שבעולמו התוסס והעשיר. ואילו אנו נמשיך את ההתברכות המרובה מהגעש שדרכו הלימודית מעוררת בתוכנו, ואמיתות רבות של תורה יתגלו דווקא מתוך המפגש הגדול שבין העולמות השונים.

 

 

בית המדרש