ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אמונה וחרות פנימית

ע"י: הרב יובל שרלו

המאמר דן בשאלה מהי חירות וכיצד מציינים אותה בפסח

 


הכרזת ניטשה על מותו של ריבונו של עולם לא הייתה הכרזה תיאולוגית. היא לא נבעה מאמת פילוסופית שנגלתה לו או מחוסר יכולתו להוכיח באופן ראציונלי שיש כח עליון בשמים. מקורה הוא בנבכי הנפש, בתחושה הנובעת מבקשת החרות הפנימית, בסתירה שמצא בין האמונה לבין הטבעיות והמוסר. קבלת עול מכל סוג פוגעת בעצמיות הנפש. החופש, החרות, האותנטיות החד פעמית של הקיום צריכים לתפוש את מקום קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות. על האדם לבחור בין שעבוד עצמו לבין שחרורו. ניטשה אף האמין שהדבר יביא למוסריות גדולה יותר, שכן הנאמן לעצמו לא יפגע במוסר. למרות שההיסטוריה לא אימתה כלל וכלל הנחה זו, היא שלטת בתפישות עולם רבות בזמן הזה.


כיון שמקור הכפירה איננו פילוסופי לא ניתן להתמודד עימה בכלים מחשבתיים. השאלה המצויה בדבריו של ניטשה היא שאלה קיומית אמיתית - האם אמונה ועצמיות יכולים לצעוד יחד, האם אדם יכול לבקש חופש פנימי ובד בבד להכפיף עצמו למקור סמכות אלוקי, הייתכן שאדם בר דעת יפקיר עצמו למחוקק המצוי מחוצה לו ?


שאלה זו העמידה אתגר של ממש בפני החשיבה הדתית המודרנית. בחשיבה זו משקל נכבד לתחושות האדם ולרגשותיו, לאמיתות הפנימיות ולרגשי ההזדהות.  ניתן לסווג את דרכי ההתמודדות בסתירה שבין חרות וחופש לבין אמונה דתית לשתי דרכים עיקריות. היו שקיבלו סתירה זו ככתבה וכלשונה ותבעו את הבחירה. כשם שהאתיאזים תבע מהאדם לבחור בין חרותו הפנימית לבין ציות למקור שמחוצה לו, להחליט האם הוא המקור למעשיו או שהעליון והמוחלט ממלא תפקיד זה - אף האמונה כן, והיא תובעת להכריע בכיון ההפוך ! זוהי מהותה של האמונה, קבלת עול מלכות שמים, וכיבוש פנימי מכח אמת עליונה. אדם מאמין 'עוקד' עצמו על גבי מזבח אמונתו. הוא מפקיר את רצונו הפנימי, את מחשבותיו, אמונותיו, עקרונותיו המוסריים ועולמו העשיר על מנת לזכות בחוייה ובאמת גדולים מהם. עקידת יצחק היא ה'אב טיפוס' של הויה זו. כשם שאברהם אבינו נתבע לקחת את בנו, את יחידו וממשיכו, לכבוש את אהבתו לבנו בשם אהבה לאלוקים הגדולה ממנה, האדם המאמין נתבע לעשות זאת לדורות. תפישה זו אינה גורסת בהכרח כי מדובר בחיים מלאי סבל ויסורים. האמת האלוקית המתגלית לאדם עשויה להביא עימה אושר רחב היקף. אולם, אושר ושמחה זו אינם מטרת האמונה, ואינם מובטחים לו לאדם. הוא צריך לפעול מכוחה של אמת הצווי האלוקי, בין אם משמחת ומענגת ובין אם היא תובעת קרבן, בין אם היא מחזקת את כוחותיו ובין אם היא תובעת את שעבודם. אמת היא אמת. הצד המשותף לניטשה ולדרך זו הוא התביעה לבחור, הההבדל הוא בקביעה מהי הבחירה הראויה. רבים מאלה שאינם מאמינים בחרו בדרכם מכוח תפישה זו, שחייבה אותם לבחור.


הדרך השניה איננה מבקשת את ישוב הסתירה. היא עוסקת בשלב מוקדם יותר, בבירור מהותה של הסתירה. הנחת היסוד היא שעומדת לדיון. האמנם הרגש הדתי, הרליגיוזי, כופה עצמו על האדם ? האמנם אין לאדם תחושות גבוהות ומרוממות הנובעות דווקא מחופשו הפנימי ? הגדרתו המפורסמת של גדול החוקרים המדעיים של החוויה הדתית, ויליאם גי'מס, למהותה של החוייה הדתית  היא : "...רגשותיו, פעולותיו וחוויותיו של היחיד בבדידותו, במידה שהוא רואה את עצמו כנמצא ביחס אל הא-לוהי, יהי אשר יהי הדבר שהוא חושבו לא-לוהי" - האם היא כפיה או בקשת אמת פנימית ?


לפיכך,  יש להגדיר מחדש מהו טיבו של החופש והחרות. אין זהות בין הביטוי 'לעשות מה שבראש שלי' לבין חופש פנימי. חרות היא נאמנות לעצמיות, לתכונות המפש האמיתיות. האמונה מבקשת דווקא לשחרר חרות זו. היא מנחה את האדם שלא להשתעבד ליציריו ולתאוותיו, מפנה את תשומת ליבו אל בקשת המוחלט שבנשמתו שלו, מציעה לו מפגש עם הרחוק והמוחלט. כל אלה מחייבים הבחנה של ממש בין חרות לבין מנוס מחופש.


מאידך, יש לחתור לבחינה מחודשת של המושג 'דת'. אם אכן המהות הדתית היא כפיית אורח חיים חיצוני מצוותי הרי שניתן למצוא בה מעט מאוד מן החופש. אמנם, יש במעשה המצוות שחרור מסויים מכפיתיות פנימית. אמנם יש במעשה המוסרי ובמצוות שבין אדם לחבירו נתיב אמיתי לחיפוש הקשר שבין אדם לחבירו. מעבר לכך, גם במצוות מסוימות המעצבות את היחס אל המוחלט האלוקי, מושא אמונתו של האדם, יש חרות גדולה. אולם, לא ניתן להעמיד את המכלול כולו בהגדרה זו, יש לשים לב כי הגדרתו של גי'מס אינה עוסקת כלל וכלל באורח חיים ובדתיות במובנה המוקבל היום. אי אפשר להכחיש את הסתירה הקיימת בין הדתיות הממסדית לבין אמונה פנימית, על ידי שימוש במניפולציה מילולית.


הבחינה המחודשת של ה'דת' צריכה לנתב את הדיון בראש ובראשונה אל היחס החוויתי והאמוני למוחלט. המצוות המעשיות, קבלת דרך החיים המצוותית, באו הרבה אחרי חג הפסח, חג החרות. קדם להם השחרור משעבוד, קדם להם חווית המפגש עם גלוי העליון והמוחלט, כבוד האדם וחרותו, קדם להם עיצוב הזמן ועוד ועוד. ככל שתשומת הלב הראשונית תוסט מן המעשה אל החוויה תיהפך הסתירה שבין חופש לבין דת לחוויה מפרה ומרוממת.


יש להדגיש כי דרך זו אף היא איננה משרטטת דת חדשה. אחד מאפיוני הדת היהודית היא המשקל הכבד שיש למצוות המעשיות. כפיה אכן קיימת בקשרי אדם ואלוקים, ואף היא חלק מהחוויה הדתית. במקביל לאהבת המוחלט האלוקי ישנה גם יראה גדולה. במקביל לחוויה ישנה גם קבלת עול. הדת היהודית אכן מבקשת לכונן אורח חיים מונחה מבחוץ. אלא שהרבה קודם לה יש צורך לעסוק באמונה הפנימית.


יש הרואים בסדר הפסח ארוע שבמהותו הוא נוגע בזכרון ההסיטורי. אולם, הגדרת פסח כ'זמן חרותנו' מכוונת יותר להתאמת חווית החיים עם המוחלט. בעת האביב, בפריחה הגדולה של הכל, אף נפש האדם צריכה לפרוח. מגמת אביב פנימי זה היא בחינה מחודשת של מושגי החרות הפנימיים, מחד גיסא, וכן מושגי האמונה מאידך גיסא. כל עוד קיימת סתירה בין חרות לבין דת, לא רק שאין סיכוי של ממש שהאדם הנאור יתחבר לחוויה זו, אלא שאף עדיף שלא יעשה כך. משמעות חיבור זה היא גדיעת אברים רוחניים פנימיים, ועמידה מול האלוקים עם מיתרים קרועים. הנסיון המתמיד לחיבור החופש הפנימי עם האמונה האלוקית הוא אתגר האמונה בעולם המודרני, ואין זמן מתאים מן זמן החרות האביבי לעשות כן.

 

 

בית המדרש