ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

התורה אינה טקסט - תרגום התורה לחילונית

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו הוא ממייסדי פסטיבל כפר בלום ליהדות. הפסטיבל עצמו, לפי דבריו, הוא אירוע נפלא מחד גיסא ובעייתי מאידך גיסא, בשל סכנה של "חילון" התורה. ביום פתיחת הפסטיבל פרסם הרב שרלו את המאמר הבא בעיתון הארץ. המאמר זכה לתגובות רבות, חלקן תומכות מאוד וחלקן מתנגדות מאוד.

 


הערה: המאמר פורסם בעתון הארץ וגרם לתגובות רבות


בימי הבית השני תורגמה התורה ליוונית על ידי חכמי ישראל. הימים ימי שליטתה של התרבות ההלנסטית, לגווניה השונים, בעולם התרבותי, ותרגום התורה ליוונית הוא חלק ממהלך של עושר רוחני ומפגש בין עולמות. מקורותינו מלמדים על יחס דואלי לעצם התרגום. מחד גיסא מובעת בהם שמחה על פריצת מחסום הפצת התורה למרחבי התרבות ההלנסטית, ומציאת הכלי שיאפשר את השפעתה על העולם התרבותי הגדול. תרגום השבעים מהווה הכרה בתורה כדבר הראוי להתייחסותו של כל בן תרבות, והכרת העולם ההלנסטי בתורה היא בעלת ערך רב. מאידך גיסא, תרגום אינו פעולה טכנית בלבד. תרגום מחייב עמדה תרבותית שונה, פרשנות הלנסטית למקורות יהודיים והכרה בעולם אוטונומי המבוסס על הנחות כוללות שונות לחלוטין מאלה של התורה. התרגום מעמעם את האינטימיות העמוקה בין האומה הישראלית למשאביה הרוחניים וחושף אותם לעין כל, דבר המביא אף חדירת תכנים לעולמה היא. מקורות אחרים אכן מלמדים על גזירת שלושה ימי תענית עם סיום תרגום השבעים, המעידים על סלידה וכאב מתרגום התורה.


פרשה היסטורית זו משמשת כלי ביטוי נפלא למורכבות היחס לתרגום התורה לחילוניות המתחדש בימינו. דבריו של פרופ' דן בפרס ישראל לא נאמרו בחלל ריק, אם כי לא הופנו לכתובת הנכונה. פרשנות התורה נעשית על ידי מי שעניין זה מרכזי אצלו, והקריאה לציבור החילוני שלא 'להפקיר' את הפרשנות בידי הציבור הדתי מחייבת שינוי של ממש, אך אצל הציבור החילוני עצמו. אכן, קיימות היום מאות קבוצות, בצורות שונות, בהם אנשים המשתייכים חברתית להגדרה 'חילוני' לומדים את מקורות היהדות. מחד גיסא, תופעה זו לעצמה מבורכת. תחת ההתנכרות והבריחה מדו שיח עם המקורות, כתחליף לבעלות היהדות הדתית על המקורות היהודיים, שבים אלה והופכים להיות חלק מהדו שיח התרבותי במדינת ישראל. עצם העובדה כי היהדות שבה למקומה הראוי לה, עצם ההכרה כי התלישות מהמסורת גובה מחיר ניכר של ניכור ועוינות, מהווה תנועת תשובה לעצמיות הישראלית. אף שהתחדשות החיבור בין האדם היהודי החילוני המודרני לבין חלק משורשיו והמתחולל כתוצאה מחיבור זה אינה תנועת חזרה בתשובה במובנה המקובל, אלא ניסיון להעמיד דגם אחר של יהדות, יש בה שיבה אל אוטנטיות פנימית, העשויה אף לחייב מהלך מקביל בפרשנות המסורתית של התורה. גדולי הרוח ורבני הפרשנות המסורתית לתורה יתברכו ברכה של ממש ממפגש מחודש זה, אם יכירו ברעננות ובאותנטיות שבו, ולא ימקמו אותו במצעד הניצחון המדומה של שומרי המצוות על ה'כופרים', שסוף סוף הגיעו לאמת.


מאידך גיסא, אף בזמנינו אנו יש מקום לצער ולהתייסרות פנימית על הצעת פרשנות חדשה לתורה, שאינה מעמידה את רבונו של עולם כמקור הסמכות האלוקי של התורה כולה. מכח שלושה מקורות נובע החשש ואף הכאב מתרגום חילוני לתורה, מכח הקדושה, הרלוונטיות והמסורת.


מקורות היהדות מכנים עצמם בשם 'כתבי הקדש'. אף שרב בהם מרכיב רוחו החופשית של האדם, אף שחלקם הגדול לא נאמר פה אל פה מאת הקב"ה, הרי שמצויה בהם קדושה בסיסית, אם כיוון שנכתבו מפי הגבורה ואם כיוון שהם פרשנות לה. לומד התורה חש בכל עצמותיו את הקישור הנפשי הפנימי להתגלות אלוקים. אף השורה התחתונה של ההלכה המעשית, הרחוקה מרחק גדול מהדברים שנאמרו בסיני, כוללת בתוכה מרכיב פנימי של קדושה. בלימוד החילוני, חרדת הקודש ותחושת ההתעלות מפנה את מקומה לחולין, להתייחסות כאל טקסט המחייב התייחסות ביקורתית. חז"ל ביקרו מאוד את אלה 'שלא ברכו בתורה תחילה'. אחת מהפרשנויות למושא הביקורת היא לאלה שלמדו תורה אך לא ראו בה את דבר ד', ולא העמידו אותה בראש זיקתם האמונית. יש בדבר גם זיוף, לקיחת דבר ד' והפיכתו למסה אנושית מנוגדת למהותם העצמית. הטוען שדברים אלה אינם נושאים בחובם התגלות אלוקית אינו מתרגם התורה אלא יוצר דבר מה חדש לגמרי.


מעבר לאובדן ההתייחסות  הרוחנית ישנו פער עמוק גם בתחום עמדת הלימוד. לימוד אקדמי, שהוא הקו המנחה של הלימוד המחודש החילוני מחייב עמדה אובייקטיבית וחוסר מעורבות. מעורבות היא פגם חמור בניתוח ובביקורת. הלימוד האקדמי מגביל עצמו להבנה רציונלית, לטיעון תקף, לנאמנות מילולית ואינו מכיר במקומם של ההבנות האינטואיטיביות והיונקות ממסתרים אחרים שבנפש. לפיכך הוא מכוון אל השכל בלבד, ולא אל הרצון והדמיון, הרגש וההכרות הפנימיות. עמדה חיצונית זו מביאה גם להקטנה משמעותית ברלוונטיות, שהרי כצופה הלומד מחויב לשמור מרחק ולא להיכבש על ידי הספר הנלמד. לא זו בלבד, אלא שלא מוטלת חובה על הלומד להתחייב לקיים את שלמד, והלימוד מכוון לחלקים ההכרתיים בלבד, בעוד שהאדם פועל מכוחם של תחומי נפש  עשירים בהרבה. אין סיכוי להפיכת מקורות היהדות לדבר מה אימננטי בגיבוש הזהות העצמית החילונית אם מלכתחילה ההתייחסות אליהם היא כאל מושא לביקורת ולא כאל תורה מחייבת. תלמוד התורה מכוחה של אמונה מתבסס וחותר למעורבות, מראשיתו ועד לקבלת תוכן הלימוד כדרך חיים. אף אם לא כוונה האמת לאמיתה, אף אם נלמדו המקורות שלא על פי כוונתם המקורית, הרי שדבקות האדם הלומד עומדת בראש עוד קודם לפרשנות המדויקת. תורה אינה פילוסופיה בלבד אלא היא מציאות של חיים. כתבי הקודש הם מגע אינטימי מחייב בריבונו של עולם ולא טקסט לימודי. הרלוונטיות יונקת מעצם ההתייחסות - כתבי הקודש הם עולמו הרוחני של האדם, וכוונתם לימודם היא ללמוד ולעשות.


המקור השלישי הוא המסורת. הויכוח על חופש האדם לפרש את המקורות כרצונו אינו מצוי באמונה היהודית בלבד, והוא אף אחד ממוקדי המחלוקת בין הקתוליות לבין הפרוטסטנטיות. לימוד התורה מחויב למסורת. המשנה הפותחת את מסכת אבות מדגישה את המשכיות ורציפות המוסרת, ואת המחויבות לה. דרכים רבות לחידוש והתחדשות בתוך המסורת עצמה, ובניגוד לעמדה הפלקטית והמזויפת, חידושים אלה הם דבר יום ביומו. אולם המחויבות הפנימית, לא ככפיה אלא כתוכן עצמי פנימי, היא בסיס הלימוד האמוני. הפרשנות החילונית למקורות קופצת מעל אוצרות הדורות אל הטקסט עצמו, ומה שהצטבר, נברר ונבחן לאורך הדורות אינו מהווה משקל לגביה. חלק מדילוג זה נובע מעמדה הכופרת בחשיבות הנאמר קודם וחלק נובע מכך שדילוג זה נובע ממטרת הלימוד - הלימוד איננו מכוון להגיע לאמת המקורית אלא תפקידו בבחירה חופשית ובפרשנות סובייקטיבית. לפיכך שבים התלישות והניכור בדלת האחורית, אמנם הלימוד עוסק במקורות היהדות אך מנותק היא ממהלך ארוך של דורות. תחת החיבור למקורות היהדות נולד יצור חדש, המשתמש במקורות היהדות ככלי ביטוי אך לא כמקור יניקה. עולמו שלו הוא אמת המידה והמגע הישיר עם המקורות אינו יוצר דבר מה חדש אלא מאמת אמיתות קודמות. כך אין הופכים את מקורות היהדות לחלק אינטגרלי מדמות החיים.


 


דואליות זו תמשיך ללוות אותנו זמן ארוך, ולא ניתן עדיין להעריך לאן תוביל מגמה זו. היא עשויה להוביל לקטבים מנוגדים, למן אימוץ פרשנות אזוטרית בערותית של היהדות ועד לחילון כל הקודש במציאות, אף במקורות עצמם. יתרה מזו, היא עשויה להוביל לקטבים מנוגדים גם ביחס לתרגום זה, למן שלילתו באופן מוחלט (דבר שאינו מחייב אלא את השוללים עצמם) ועד לאימוץ הפירות הטובים היוצאים ממפגש מחודש עם מקורות היהדות. אם אכן רוצה היהדות החילונית בזיקה עמוקה למקורות עליה להשיב את הקדושה, הרלוונטיות והקישור העמוק למסורת למקומם הראוי. אם לא כן תהא זיקתה ליהדות כדבר ארכיאולוגי אנתרופולוגי שדבר אין לו עם מציאות חיה ותוססת.


 

 

 

בית המדרש