ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מפנה בתשעה באב - על כפייה בתשעה באב

ע"י: הרב יובל שרלו

המאמר דן בסוגיית הכפייה על החילוניים את תשעה באב

 


יום תשעה באב מקפל לתוכו חלק גדול מתחושת החסר העמוקה שאני חש במציאות ימינו. חסרונו של בית המקדש הוא חסרון עמוק בהתגלות מלאה של האומה הישראלית - בית הדין הגדול בירושלים, מרכזי הכהונה והלויה, מרכז העליה לרגל ומקום מעמד הקהל. למעלה מזאת, החסר העמוק מצוי בחומה של ברזל החוצצת בין מציאות ימינו לבין התגלות שכינה, רוח הקודש והנבואה. כל קריאה בתנ"ך העוסקת בדו שיח בין אדם לאלוקיו, בהתגלות אלוקית ובנבואה מעוררים בי געגועים עזים לכך ושבר גדול על חסרונם של אלו בימינו.


ביום זה אנו מציינים לא את החסרון בלבד אלא גם את סיבותיו. את שנאת חינם, את הקנאות, את ההתמוטטות הפנימית ואת אובדן האחדות הלאומית. לתוך יום זה מקפלות הקהילות השונות את הצרות הנוראות שעברו על עם ישראל לאורך ימי גלותו, וברוב הקהילות הציוניות אף הוסיפו קינה של ממש על שואת היהודים בארצות השונות במלחמת העולם השניה. דרכי הביטוי של יום זה הינם אבל לאומי, אי אמירת שלום, צום ותענית.


חלק נכבד מתחושת החסר נובע גם  מאי שותפות האומה כולה ביום זה. אומה המחוברת על עברה וחולמת על עתידה אינה עוברת לסדר היום על משקעי הגלות, על החורבן, על מקורותיו ועל דרכי ההתמודדות עימו. אומה המציינת גם את הימים שחורים והכואבים שבעברה מבטיחה את החיבור אל הנצח ומעצימה את תחושתינו שחוליה בשלשלת הדורות. נכון היה, לדעתי, כי לכל זה יהיה ביטוי לאומי, ונחמה פורתא הייתי מוצא בהתאחדות כולם סביב יום זה ודרכי ביטוייו.


דווקא משום כך אני מתנגד לכל חקיקה בעניין ולכפיה כוחנית של אבל. התנגדותי זאת הינה עקרונית ובלתי מותנית בסיטואיות פוליטיות ומקורה בשורשים שונים. ראשון בהם הוא כשלונה של החקיקה הדתית בכללותה - כל דבר שלא הוסכם בהסכמה לאומית רחבה אינו נוצר מכח החוק והכפיה הפוליטית. הסטטוס קוו בעיניני שבת מתמוטט לנגד עינינו, הנסיונות לכפותו על הקיבוצים אינו אפשרי כלל ועיקר והוא מהווה סמל ודמות לתחומים רבים אחרים. חק עשוי להתמודד עם חריגים אך אינו תרופה וכלי לשנות אוירה ציבורית רחבה. למעלה מזאת, שכרה של החקיקה הדתית הכפויה יוצא בהפסדה ועוצמת ההתנגדות, השנאה והריחוק שהיא יוצרת מאפילים על השיגיה המועטים. איני מתנגד לשימוש בה בתחומים אקוטיים ונדירים, אך ברוב רובם של המקרים היא נועלת עשר דלתות על כל אחת שהיא פותחת. כל אלה הם נימוקים כבדי משקל, אך הם נימוקים חיצוניים.


הנימוק העקרוני המהותי הוא שאין טועם באבל לאומי שמקורו בכפיה. מי שאינו שותף לא ייהפך לכזה מכחה של כפיה, והתנהגותו החיצונית לא תהיה ביטוי לעולמו הפנימי, אלא להיפך. ישנם אלה שהחורבן אינו אומר להם מאומה, ישנם אחרים שחשים קשר עמוק לחורבן אך מבקשים לבטאו בדרך שונה. הצד השווה בכולם הוא שאין ברצונם לציין את יום תשעה באב בדרך ההלכתית, וכפית ציון היום בדרך זו אינה משמעותי מבחינה דתית! איזה טעם יש למעשה דתי שהאדם מתכווין להיפוכו המוחלט ?


ראוי הוא שקביעת האופי שציבורי של היום ייעשה ברמה המקומית והקהילתית. תחת נסיונות החקיקה ניתן לתקן את שנאת החינם שהביאה לחורקבן בתיקונה. התיקון הראשון עשוי להיעשות בנסיון לקבוע דווקא את תשעה באב מתוך הסכמה. אדרבא, ישליכו נציגי המפד"ל בכנסת את הדרך החקיקתית הכופה ויבחנו דרך חדשה ומוסכמת, מתוך אמון שחיבור אל ההיסטוריה היהודית אינו עינינים שלהם בלבד אלא משותף לרוב אזרחי מדינת ישראל שאינם מצויים בקצוות. אולי ניתן להגיע להסכמה על הבחנה בין בתי עינוגים למופעים המוניים, להסכמה על אופי הדירוים הטלוויזיוניים ולקביעה משותפת של סדר היום הציבורי. דרך זו עשויה להוביל לשינוי משמעותי בכל צורת הדיון על אופיה היהודי של מדינת ישראל. ראוי הוא יום תשעה באב להיות הנסיון הראשון למציאת כלי שיחליף את החקיקה הדתית. אולי דווקא ממנו תצמח התשתית אשר תעצים את הבנין המחודש שבימינו, ושנאת החינם תפנה את מקומה לשותפות בחיבור אל תולדות ישראל.


ביום תשעה באב אמנם מצטרף לאבלי הפרטי כל גילוי של התנכרות לחורבן, ואני מיצר מאוד על כך שאין האומה כולה חלק מאבל זה.  אבלי הפרטי אינו מחייב איש, אלא אם כן הדבר נעשה מתוך פעימת לב רצונית משותפת המחפשת יחדיו כלי ביטוי ציבוריים.

 

 

בית המדרש