ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

נצור לשונך מרע - לשון הרע בעיתונות

ע"י: הרב יובל שרלו

´לא תלך רכיל בעמך´ (ספר ויקרא) - איסור זה, המופיע בפרשת קדושים, מהווה בסיס להלכות דיבור הקיימות בהלכה היהודית. איסור זה נתפרט בתורה שבעל פה להגדרות הלכתיות משפטיות. אדם המרכל הוא אדם המפיץ ידיעות מאדם לחבירו, מתוך כוונה לסכסך וללבות אש מחלוקת. כשם שציוותה התורה על איסור הכנסה לפה של דבר שאינו כשר כך ציותה על איסור הוצאת דבר שאינו כשר מן הפה. מעבר לכך קיים איסור לדבר לשון הרע. לשון הרע הוא הפצת ידיעות שליליות על אדם אחר, אפילו אם הידיעות הן ידיעות אמיתיות ! ההלכה אוסרת לעסוק ברוע שבאדם, ושומרת על צנעת הפרט ועל החוןבה לקיים אוירה ציבורית חיובית. ירמיהו הנביא (פרק ט´) מתאר את רצונו העז לנדוד למדבר, כהתרחקות מחברה ש´כל אח עקב יעקב וכל רע רכיל יהלוך´. מי שהפצת ידיעות אלו הוא עיסוקו החברתי המרכזי קרוי בהלכה בעל לשון הרע, והוא הגרוע מכולם. הביטוי החריף הנאמר עליו הוא שאינו זוכה לראות פני שכינה.

 


'לא תלך רכיל בעמך' (ספר ויקרא) - איסור זה, המופיע בפרשת קדושים, מהווה בסיס להלכות דיבור הקיימות בהלכה היהודית. איסור זה נתפרט בתורה שבעל פה להגדרות הלכתיות משפטיות. אדם המרכל הוא אדם המפיץ ידיעות מאדם לחבירו, מתוך כוונה לסכסך וללבות אש מחלוקת. כשם שציוותה התורה על איסור הכנסה לפה של דבר שאינו כשר כך ציותה על איסור הוצאת דבר שאינו כשר מן הפה. מעבר לכך קיים איסור לדבר לשון הרע. לשון הרע הוא הפצת ידיעות שליליות על אדם אחר, אפילו אם הידיעות הן ידיעות אמיתיות ! ההלכה אוסרת לעסוק ברוע שבאדם, ושומרת על צנעת הפרט ועל החוןבה לקיים אוירה ציבורית חיובית. ירמיהו הנביא (פרק ט') מתאר את רצונו העז לנדוד למדבר, כהתרחקות מחברה ש'כל אח עקב יעקב וכל רע רכיל יהלוך'. מי שהפצת ידיעות אלו הוא עיסוקו החברתי המרכזי קרוי בהלכה בעל לשון הרע, והוא הגרוע מכולם. הביטוי החריף הנאמר עליו הוא שאינו זוכה לראות פני שכינה.


ההלכה לא הסתפקה בנקיות הדיבור הישיר אלא פנתה גם אל הדברים המשתמעים ממילא. 'אבק לשון הרע' האסור אף הוא, כולל אמירות בנוסח 'בא לא נדבר עליו', או סיפור שבחו של אדם בפני שונאו. אין המספר יכול להסתתר מאחורי הטיעון שהוא דיבר טובות. ההלכה חודרת אל כוונתו העיקרית, שהיא להסית את השונא לסתור את דבריו ולדבר בגנות זה שדברו עליו, וקובעת שיש להימנע לחלוטין מאמירות מעין אלו.


בדברי חז"ל ישנה התנגדות עקרונית לסולם חשיבות המצוות. חז"ל נמנעו מלציין איזו מצוה חמורה יותר ואיזו קלה. הסיבה לכך היא ההכרה כי המצוות הן מצוות אלוקיות, ואין האדם יכול לדעת את משקלן האמיתי. אין לנו קנה מידה אמיתי המסוגל לשקלל את מעמדם של המעשים. התורה מלמדת עיקרון זה בכך ששכר מצות כיבוד אב ואם - שהיא מצוה קשה מאוד לביצוע (כידוע...) זהה לשכר מצות שילוח הקן, שהיא קלה שבקלות. מכאן למדו חז"ל שאין לדעת מתן שכרן של מצוות. למרות זאת, חרגו חז"ל מדרכן העקרונית וציינו את חומרת עבירות הדיבור. חז"ל קבעו כי עבירות אלו הן מהחמורות ביותר, אף יותר מגלוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. בכך ביטאו את חשיבות שמירת הפה והלשון, וקיומה של מצוה דתית לשמור על נקיות הדיבור.


ספר ההלכה המרכזי בתחום זה נכתב על ידי ה'חפץ חיים', לפני כמה עשרות שנים, והפך להיות מורה דרך בהלכות שמירת הלשון. הספר נקרא על שם הפסוק "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו. ולוואי ונהיה חפצי חיים ונימנע מכל דיבור רע.


*


כמו הלכות רבות עומדות עשויה הקפדה יתרה על הלכות הדיבור לפגוע דווקא בעקרונות אחרים. אחת השאלות ששימשה מודל לבחינת פגיעה זו היא 'מה על האדם לענות כאשר שואלים אותו על אדם מסויים לצורכי הכרויות ונישואין. הנדרש לענות מצוי בדילמה: אם יחמיר ויקפיד בהלכות לשון הרע - הרי שהוא פוגע באדם השני, שכן הוא לא מספק לו את המידע האמיתי הדרוש לצורך בניית ביתו. אולם, אם יספר ויגדיר את כל חסרונות וחולשות השני, הרי שהוא עושה מעשה המנוגד להלכות לשון הרע. אותה שאלה קיימת בענייני מסחר - האם מותר לאדם לספר את חשדותיו ביחס לאדם מסויים, ובכך להציל את חבירו מיצירת שותפות שהיא רעה לו, או שהוא חייב לשמור על הלכות הדיבור.


ה'חפץ חיים' קבע כללים לענין זה. הוא קבע שאי אפשר להתעלם מהחובה לומר אמת ולמנוע נזק מהחבר. סיפוק מידע אמיתי הוא חובה שאינה פחותה מחובת ההשמרות מלשון הרע. יחד עם זאת, יש הכרח לשמור על הלכות לשון הרע. על כן הוא קבע שורת 'מבחנים' שיעצבו את הדיבור. קודם שיספר אדם רע על הבריות הוא צריך לשאול את עצמו שאלות כגון: האם המידע נחוץ, האם אפשר להשיג את אותו הישג בלי לומר לשון הרע, האם הוא מקפיד לומר רק את מה שצריך, האם הוא מדייק ולא מנפח וכדו'. מוטלת חובה על האדם להביא את שני העקרונות לידי ביטוי. להקפיד לומר אמת ולספק מידע, יחד עם הזהירות המרובה שלא להרחיב ולא להגזים, שלא לקלקל ולא לנפח. כל דרך אלטרנטיבית חייבת להיבחן קודם שיפתח האדם את פיו ויאמר רעות, אפילו אם הן אמת !


*


ככל שמתרחב המעגל הציבורי מתרבות השאלות ההלכתיות בתחום זה. כיצד, לדוגמא, ניתן לקיים דיון והצבעה על קבלת חברים חדשים למשק. אם לא מדברים עליהם, לא עוסקים בחולשותיהם וחסרונותיהם - אין טעם להצבעה, כיון שאין מידע עליהם. מנגד, ריבוי דברים על בני הזוג יפגע בעקרונות שמירת הלשון. רבנים בני דורנו עסקו בשאלה זו וניסחו דרך שתנסה לשמור על שני העקרונות.


הדבר הבעייתי ביותר הוא התקשורת. עיקרון זכות הציבור לדעת, ויותר מכך - חובת הציבור לדעת קודם שהוא מחליט החלטות, הם מיסודות המדינה הדמוקראטית. אי אפשר לקיים חיים עם אחריות פרטית לגורלה של המדינה, אי אפשר להצביע ולהפגין - בלי מידע. מידע זה כולל בתוכו גם ידיעות על אנשים, ביעור שחיתות, בירור חולשותיהם וכדו'. מאידך גיסא, העיתונות מלאה לשון הרע ורכילות, הצצה לפרטיות האנשים והוצאת שם רע - במובן ההלכתי המחמיר של המילה. יש גבולות רבים נפרצו, ועקרון אי הפגיעה בצנעת הפרט נדחה מפני רצון העיתון להרוויח יותר כסף. הצצנות זו אסורה על פי ההלכה, אולם, כאמור, קשה מאוד להגדירה. למרות קושי זו ניתן להצביע על 'אתיקה הלכתית', כלומר: על אותם עקרונות הלכתיים שפורטו לעיל, כבסיס הלכתי לדרכה של העתונות.


המשמעות של עתונות על פי ההלכה היא עיתונות הפועלת מכח שיווי משקל עדין זה. שיווי המשקל נוצר מתוך מודעות לשתי החובות המוטלות עליה. מחד גיסא עומדת חובתה הבסיסית למילוי תעודתה - הפצת מידע וניתוחו, הרחבת מעגלי המודעות של הקוראים וכדו'. מאידך גיסא מוטלת החובה להישמר שלא להרוס, שלא לקלקל ולא לפגוע שלא לצורך, להיות נקיה לא רק במובן המיני של המילה אלא גם בהלכות דיבור הנהוגות בה. רדיפת השלום הפנימי המובאת בסוף הפסוק שצוטט בדברינו מתבססת על נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה.


 


 

 

 

בית המדרש