ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על המדינה הדמוקרטית

ע"י: הרב יובל שרלו

המאמר דן ביכולת המדינה להיות ריבון מבחינה הלכתית

"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" - העמדת פסוק זה בראש עשרת הדברות מבטלת לכאורה את זיקת המאמין לדמוקרטיה ולערכיה. הדיבר הראשון איננו עוסק בהיסטוריה ואיננו מחייב את האדם לחפור חפירות ארכיאולוגיות כדי למצוא את עקבותיהם של בני ישראל בצאתם ממצרים. הוא קובע את הריבון, את מקור סמכות החקיקה ואת הזיקה האמונית שבין מלכות שמים לבשר ודם. אלוקי ישראל הוא אלוקי ההיסטוריה, והוא המחוקק שמכוחו הונחלו לאדם עשרת הדברות. כיוון שהדמוקרטיה איננה צורת שלטון בלבד אלא תפישת עולם בה האדם הוא הריבון וקביעתו היא המחייבת  - אין לה ולאמונה דבר. לפיכך סבורים רבים כי העימות בין אמונה ותפישת עולם דמוקרטית הוא מהותי, ושניים אלה אינם ניתנים לגישור. לדעתם של אלה, הסיבה העיקרית שעימות זה אינו מתחולל כעת במלוא חריפותו נובעת משאלות של כוח ועוצמה - כיוון שאין לנושאי דבריה של האמונה רוב מספרי ועוצמה פוליטית חזקה דיה הם נאלצים לבלוע את המציאות הקיימת ולסגל את אורחות שלטונה. בעת שיחושו כי נצבר די כוח לבטל את האליל הדמוקרטי יעשו זאת, ועל כן עמדתם כעת איננה עקרונית ואין היא אלא אחת מהתכונות המעשיות של היהדות - התכופפות בשעות משבר, כדוגמת בקשת יבנה וחכמיה, עד שיאיר אור הגאולה ממלתעות תפישת העולם הדמוקרטי.

נכון הוא כי יש מאמינים הסבורים כך, יהודים ושאינם יהודים. למעלה מזאת, מבחן עמדותיו הדמוקרטיות של האדם איננו נבחן רק בהיותו מיעוט אלא גם בהתנהגותו כשהעצמה בידיו. שאלת היסוד האמונית היא מה יהיה יחסה של תורת המדינה האמונית למיעוט חילוני, אם תיווצר סיטואציה כזו. אנו שואלים שאלה זו ברמתה העקרונית והפילוסופית ואין אנו נוקטים עמדה ביחס לשאלה אם מציאות זו אפשרית - יש הטוענים שגודל המשפחות והיקף הילודה, תנועות התשובה, אידיאולוגיות החזרת עטרה ליושנה ומשבר הנאורות החילונית יובילו לידי כך. אמנם, הדיון האמוני העקרוני מתעלם מיכולת המימוש המעשית ועוסק בשורש הרעיוני - האם יש מקום לתפישת עולם דמוקרטית בחיי אמונה טוטאליים ?

על שלושה בסיסים ניתן להפגיש בין שתי תפישות אלה - שתיים מהן משנות את נקודת ההנחה האמונית שהולידה סתירה זו, אחת באופן מצומצם ושניה בדרך כוללת,  והשלישית משנה את נקודת ההנחה הדמוקרטית:

השינוי המצומצם נעוץ בחשיבותה של הפרשנות היוצרת. קבלת הריבון האלוקי איננה מסירה מן האדם אחריות לפרש את הוראותיו. שערי שמים ננעלו, ומוטל על האדם לפרש את רצון ד'. חפץ האדם בהתגלות אלוקית שתכתיב לו את דרכיו מתנפץ אל מול המציאות המחייבת אותו להפעיל את שכלו, תפישת עולמו, רגשותיו ורצונותיו ואת אישיותו הכוללת בעת שהוא מפרש את דבר ד'. ריבוי המחלוקת בעולמה של היהדות מלמד על המשקל הגדול שבתופעה זו. הדמוקרטיה שסולקה מהיותה מקור סמכות חוזרת ושבה בדלת האחורית - כיוון שהאדם הוא הריבון לפרש את דבר ד' לפיכך שבה ומוטלת עליו אחריות להפעיל את יכולתו השכלית ואת האוטונומיה הרוחנית שלו, על מנת לעמוד על משמעותם האמיתית. הפרשנות היא פרשנות חופשית ויוצרת, ומלאה היא מרוחו החירותית של האדם. מכאן גם , שהפעלת המערכת הדמוקרטית על ערכיה - ההשכלה, הנאורות, הכרעת הרוב וכדו' - היא הכרחית אף לאדם המאמין, שכן אין דרך אחרת מאשר זו. גם הצדיק ופוסק הדור יונקים את כוחם מבחירת העם בהם, למרות שהדבר לא נעשה בקלפי,  אלא בצורה אחרת, אולם הבחירה היא דמוקרטית לכל דבר.

האופן הכולל בא אל ההנחות הדמוקרטיות בדלת הקדמית. אמונתו היא כי דבר ד' אינו בא לשלול את יכולתו של האדם. ריבונו של עולם הותיר בעולם את הצווי להיות כאלוקים "ותחסרהו מעט מאלוקים, וכבוד והדר תעטרהו" (תהילים ח). ככזה חייב האדם לשאוף אל הטוב ביותר שבו, אל הדרכים המעולות. ההנחה השוררת בעולמנו, כי קבלת עקרונות הדמוקרטיה הן הכלי האופטימאלי (אם כי רחוק מאוד מלהיות מושלם) איננה זרה לאדם המאמין, ואמונתו איננה מחייבת אותו לדחות את ההישגים האנושיים המעולים. אין סתירה מהותית בין קבלת עול מלכות שמיים לבין ראיית האדם כאוטונומי למצוא דרכי הנהגה טובות ולהעמיד כמטרת יסוד את מיצוי יכולתו וכוחו של האדם. אמונה גדולה מתעצמת כשאנשים גדולים שותפים בה ולא כתוצאה מחיוב לפרוש מהדרכים הטובות שפותחו על ידי בני אדם. יש להדגיש כי אף כאן מקבל האדם המאמין את סמכותו מכוח הצווי האלוקי המוחלט ומתוכו מוכרת האוטונומיה הרוחנית שלו.

אמנם, גם הדמוקרטיה עשויה להיהפך לעבודה זרה מודרנית. העמדת ערך מכל סוג שהוא כערך מוחלט, לא מוגבל ולא מצומצם, היא עבודה זרה. שעבוד אינו חייב להיות דווקא לפסל או לאליל, האדם עשוי להפוך את עצמו לאלילו הרוחני ולהעמיד את רצונו ומחשבותיו כערך היחיד המחייב. קיומה של פקודה בלתי חוקית בעליל, החקיקה המבורכת של החוק נגד גזענות וכדו', מלמדים שאין שלטון הרוב ערך מוחלט ויחיד ואין אוטונומיה מוחלטת לגחמותיו של האדם. עריצות הרוב התגלתה במאה העשרים כמסוכנת יותר מאשר אמונה טוטאלית ואפילו פונדמנטליסטית. ישנם ערכים כלליים, שמקורם אינו מוגדר כל צרכו, ערכי מוסר ואנושיות, העומדים כנגד הנחות הדמוקרטיה ומשמשים לה מגבילים ומכוונים. בעיה קשה מאוד ניצבת בפני מי שאין לו מקור סמכות וצווי לערכים אלה בעת שיידרש לטעון טענות לוגיות להצדקת ערכים אלה. קשה מאוד לבסס ערכים אלה על מקור סמכות שאיננו מקור שהוא מחוץ לאדם. אולם לגבי דידה של האמונה, אף מגבלות אלה הן בסיס לישוב הסתירה שבין שני מקורות הסמכות. הדינאמיקה הנוצרת בין ההוראה ההלכתית לבין פרי רוחו של האדם, דינאמיקה המודעת למשקל החיובי והנכון שיש בכל אחת מהם, היא הבסיס להתמודדות עם הסתירה. צמצום הפער שבין אמונה לדמוקטרטיה מותנה גם בשינוי ההליכה העיוורת אחר עקרונותיה - ככל ערך, אף הדמוקרטיה זקוקה להגבלה וריסון, והעמדתה במקומה המכובד הראוי לה תביא אף היא לבניית גשר בינה ובין האמונה.

ככל שירבו אלה שרצונם הוא להיות חלק עם המיטב שבכל התחומים, עם האמונה העוצמתית ועם פרי רוחו של האדם, עם ההיחשפות לעניין האלוקי ועם מגע עשיר עם העולם ודרכי השלטון המקובלות, תהפוך הסתירה לדילמה פנימית. לא שני אויבים יעמדו בפנינו אלא שני תחומים נפגשים ויוצרים עולמות.

 

 

בית המדרש