ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רצח ראש ממשלת ישראל

ע"י: הרב יובל שרלו

מאמר זה התפרסם בעיתון ´במחנה´ שנתיים לאחר הרצח לקראת יום השנה לרצח

 


שלושת הכדורים שרצחו את ראש ממשלת ישראל קרעו שלושה מעגלים בעולמי, ובמידה מסוימת חשתי כאילו הם פוגעים בי עצמי, ומנפצים לרסיסים עולם בנוי. בראש ובראשונה מעגל שפיכות הדמים. מדינת ישראל הולכת ומתמלאת דם שפוך. למן רציחות  איומות כחלק מן האלימות במשפחה ועד לתאונות הדרכים ולזלזול בחיי אדם. דבר זה הינו נורא לעצמו, וליבנו נעשה קהה אפילו בידיעות על חיילים שנהרגו. אולם, רציחתו של ראש ממשלה נושאת משמעות החורגת מכך בהרבה. היא מכניסה את שפיכות הדמים לארגז הכלים של הויכוח הפוליטי. ההיסטוריה העקובה מדם של העולם האנושי מלמדת כי קשה לראות בכך אירוע חד פעמי. הוא מבשר חורבן, נהרות של דם ותהום עמוקה. כל השייך לעולם היהודי והתרבותי של סלידה עמוקה משפיכות דמים אינו יכול שלא להיקרע מגלישת שפיכות הדמים מתחומי האסון לתחום הכוונה תחילה. מעבר לצווי הקטגורי 'לא תרצח', מדגישה תורת ישראל כי קדושת ארץ ישראל מתחללת על ידי דם שנשפך בה. לעתים אנו מצווים להילחם ומלחמה מלווה בשפיכות דמים. מוסריותה של זו היא עניין בפני עצמו, אולם רצח הוא עניין אחר לחלוטין.


שנית, מעגל סולם הערכים. הכדור שפגע בלבו של ראש הממשלה בישר כי קריעתו של עם ישראל אינה חשובה דיה בעיני היורה. משמעותו המוסרית של המאבק על ארץ ישראל, שאני שותף מלא לו, מותנית בבסיסו המוסרי, כחלק בלתי נפרד מיסודות המוסריות שביהדות ובציונות. למעלה מזאת, אחדות האומה והשתתפות מלאה במערכת ערכיה היא היא חלק מתהליך התחייה המחודשת של עם ישראל בארצו. הנבל הרוצח ראש ממשלה ותומכיו, הם אלה המכריזים כי כל אלה אינם חשובים בעינהם, והם נדחים מפני מה שהם חושבים כחשוב יותר. כרבים מתושבי הגולן, הסוברים עד היום כי אכן לא היה מנדט מוסרי, להבדיל ממנדט חוקי, לנהל מדיניות הפוכה להתחייבות קודם לבחירה (כשם שאני סבור היום כי, לצערי, לנתניהו אין מנדט לסגת מהסכם אוסלו), ופעלו כחוק ובהגינות נגד מדיניות זו, מצאתי את עצמי ללא אויר. התחושה הייתה שאין טעם להיאבק על ארץ ישראל לטובת עם ישראל אם מאבק זה עשוי להוביל לרצח פנימי.


שלישית, מעגל חילול ד'. צער עמוק בלבי על כך שהרוצח הגיע מן מהמחנה שאני גאה מאוד להיות חלק ממנו. בשם שמים לכאורה, ומתוך עקרונות אמונה, נעשה העוול הנורא של הרציחה. כניסתו של עם ישראל למעגל הבזוי של חברות בהן רציחות פוליטיות הן חלק מהויכוח הציבורי מכתימה אף את אלוקי ישראל. תורת ישראל שבישרה לעולם ומלואו את הצווי 'לא תרצח' היותה מקור השראה להפרתו של צווי זה. בעיני רבים זוהתה, שלא בצדק, האמונה הדתית עם זרות ועוינות לערכי מוסר ותרבות. זיהוי זה קשור קשר של ממש לרצח עצמו, ודומה כי עם ישראל התרחק בו ממשימתו הגדולה.


יציאתו של הרשע הרוצח ממחנה הציונות הדתית הביאה לסדרת התקפות עליה. התקפות אלו מנעו, באופן פרדוכסלי, שני דברים חשובים מאין כמותם. בעיקר הותקפו שתי קבוצות שהם חלק מבשרי ועצם מעצמותיי: קבוצה ראשונה הם אחי ורעי, רבניה של היהדות, שעלילת שווא ראתה בהם מורי ומנחי הרצח. עולם ההנהגה הרוחנית צוייר כמלמד את תלמידיו הלכות רצח ושפיכות דמים. דין רודף, שהוא מן הדינים המוסריים ביותר, המחייבים אדם שלא לעמוד מנגד כשהורגים את חברו, הפך להיות מטבע עובר לסוחר, כאבן בליסטרא הנורית לכוון רבני ישראל. מלמדי תורת ישראל, הנאמנים להלכה ולמוסר ומקדישים לכך את כל ימיהם, כונו לפתע מסיתים לרצח. קבוצה שניה הם ילדי וחבריהם, העוסקים כל חייהם בניסיון להיות חלק מעם ישראל, להתנדב ולסייע, ליטול חלק בתפקידים המרכזיים של הנוער במדינת ישראל ולהיזהר משחצנות. ילדים יקרים אלה הפכו אף הם להיות מטרה למתקפה כוללת, אשר ציירה אותם באופן מעוות, ולא הניחה להם להיות שותפים באבל הנורא על מה שקרע אותם עצמם. הנידוי וההתקפות מנעו יכולת לבחון באומץ וברגישות את דרכנו שלנו. חברה מתגוננת מפני האשמות החורגות בהרבה מאחריותה, פרי גלויי איבה וניצול פוליטי של מציאות איומה, אינה יכולה לעסוק באותו תהליך תיקון נדרש. הציונות הדתית עסקה, ברובה, בדחיית ניסיונות ההכללה והקישור האוטומטי שנעשה על ידי אחרים, בין האידיאולוגיה שלה לבין לחיצה על ההדק, עד שלא יכלה להתרכז באותם תחומים שהרצח גילה וחייב תיקון. סברתי, ואני סבור עד היום, שהרצח חשף נקודות המחייבות שינוי ובחינה מחודשת. נקודות אלה משתרעות למן שאלות יסוד בהתמודדות עם מציאות שאינה מתנהלת לפי האידיאולוגיה הרצויה, ועד לסגנון דיבור ולאי מחאה אקטיבית כלפי פעולות עוול נוראות. אולם הקושי ליישם ולהוליך מהלך ציבורי של תיקון היה עצום. קשה להאמין מהי כמות הרשע והנבזות ועוצמת השלילה שהוטחה בפני הציונות הדתית. מן העבר השני, מי שבקש להעמיק בשורשים שהביאו למעגל השנאה לא יכול היה לעשות זאת באופן אמיתי. ההבחנה הנדרשת בין מעגל האשמה לבין בחינה אמיצה של כל המערכת שהביאה לרציחה לא נעשתה. טעויות נעשו מצדדים רבים, ואף הממשלה הקודמת אינה נקיה מהתססת ומהעמקת הפער והניכור. הניכור בין ראש הממשלה לבין חלקים מן העם לא נבחן כשאלת יסוד במנהיגות. השאלה כיצד קרה שגיבור מלחמת ששת הימים הפך להיות מטרה שנואה חייבה בירור וחשבון מדוקדק, אלא שאלו לא באו גם מכח הצדקנות והשנאה.     


שנתיים לאחר רציחת רבין ניתן לקבוע כי רצח רבין הביא, באופן פרדוכסלי, לשתי תוצאות מנוגדות. מחד גיסא, השסע שנפער באומה, הכרזות אי השכיחה וההתגוננות האמיתית מפני האשמות שווא מן העבר השני, הביאו להחרפה של ממש. המציאות היום דומה - גם כיום מכהן ראש ממשלה שחלק ניכר מן העם סבור שמדיניותו מביאה לאסון כבד ולהמון הרוגים - בדיוק כשם שחלק ניכר מן העם סבר זאת אז. גם כיום סבור חלק ניכר מן העם שראש הממשלה מוביל את מדינת ישראל במדיניות המנוגדת לאופייה היהודי של מדינת ישראל - וכך סברו רבים גם אז. גם היום הפעילות נגד ראש הממשלה נובעת מחשש כן לעתידה של מדינת ישראל - בדיוק כשם שהיה אז. קרע זה הולך ומתגבר ומתאפיין בדמוניזציה, בהתקפה מתמדת, בתפיסות עולם שאינן מניחות מקום לגווניי הצבע האפור ובאטימות לטענות הצד השני. גם היום מטיח ראש ממשלה האשמות כבדות במחנה הפוליטי העוין אותו, כשם שאני וחברי הוגדרנו כ'פרופלורים', והיינו מטרה מוצהרת להתקפות מרושעות. עוצמת המחלוקת הציבורית והשאלות העומדות על סדר היום מחייבות חברה חסינה, המכוננת את עקרונותיה מתוך הנחת לכידות מסוימת. המשך קיום השסע מסכן את האומה הישראלית סכנה קיומית אמיתית. כל זה, בתוספת הקרע בין דתיים לחילוניים ובין עשירים לעניים, שלא לדבר על הציבור הערבי החי בתוכנו, הוא המצע בו אנו חיים. גידולי הפרא והחורבן העשוי לצמוח ממנו נראים בעין. במסגרת מציאות זו יש להבין כי ככל שיראה מחנה אחד את עצמו כ'בעלי בית' על רציחתו של רבין, כן הוא עשוי להעמיק קרע זה. אם לא תשמר היכולת להמשיך בהתנגדות העזה למדיניות של ממשלת העבודה - מרץ יחד עם הסלידה העמוקה מן הרצח, הרי שאף זה יהווה נדבך נוסף של בניית תהום. מנגד, ה'בעל בתיות' על הציונות ועל היהדות, על הנאמנות ועל האידיאליזם היא תכונה שחצנית ושקרית, לא נכונה ולא בונה. אם לא יקבעו גבולות השנאה הרי שזו תפרוץ בעת ובשעה שיהיה מאוחר מכדי לתקנה. 


מאידך גיסא, חלק ניכר מן הציבור הישראלי הבין שאנו נמצאים על פי תהום, והוא נכון לעשות צעדים רבים אל עבר השני. התאוצה העצומה בעיסוק בארון הספרים היהודי, קבוצות המפגש והדיון הרבות, הסימפוזיונים, מיתון ההתקפות המילוליות וזהירות של ממש בהסתה - כל אלה הן תרופות שלא ניתן לנתקן מחשבון הנפש שלאחר הרצח. אין הן מקהות את העבר, אולם הן מהוות אבני בנין לעתיד . דומה הדבר לנאמר בעת ניחום אבלים "בבנין ציון וירושלים תנוחמו". לא ניתן להחזיר גלגל אחורנית, אך ניתן לבנות ממנו עולם טוב יותר. מבחנה של חברה הוא תגובתה למשבר הנובע ממעשיה שלה. זהו המצב הקשה ביותר לתיקון, וככל שירבו המוכנים ליטול אותו על כתפיהם כן עשוי להיות הרצח קו פרשת מים של בנין.


תנאי הכרחי לריפוי השבר הוא החזרת האמון של שני הצדדים. אמון של צד אחד במשנהו שאכן מדובר בבירור דרך ושינויה, בבחינה מחודשת של סולם ערכים ודרכי מאבק, ובשלילה מוחלטת של הקו המחבר בין גולדשטיין לעמיר ובין פופר לגרוס. מנגד, אמון הנובע מהכרה שאת מקום חיפוש השנאה והגדלתה צריך לתפוש תהליך שונה לחלוטין. תהליך שעיקרו גילוי מחדש של אתוס משותף המתחבר אל העבר ומגיב לאתגרי ההווה.


יום הזיכרון לרציחתו של רבין צריך להתמקד בסוגיות אלו. החייאת תהליך השלום היא עניין הנתון במחלוקת. רבים כמוני מסתייגים הסתייגות עמוקה מכריכת מילת 'שלום' באוסלו, ואינם רואים בתהליך אוסלו אלא תהליך מדיני מוטעה וכושל. יום הזיכרון ליצחק רבין מיועד להתמודד עם הקיום המשותף בחברה רב תרבותית ושרויה במחלוקות עמוקות הנוגעות לזהות עצמה. יום בו יבחנו עקרונות הויכוח וההסכמה, הדמוקרטיה ודרך המאבק הציבורי, הסלידה העמוקה משפיכות דמים והכמיהה המשותפת לשלום, כמו גם לנכונות לשלם מחיר מסוים למענו. יהי רצון שלא יהיה זה יום העמקת הקיטוב ושיוכו לחלק אחד מן העם אלא קו פרשת מים של ממש שירפא מעט את השבר הנורא.

 

 

בית המדרש