ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תפילת חנה

ע"י: הרב יובל שרלו

המאמר משרטט את הדיעות השונות של הדמויות בסיפור תפילת חנה


 


מבוא:


  פרשיות רבות בתנ"ך הן פרשיות פולמוסיות, כלומר יש בהן ויכוח עמוק ונוקב בין הדמויות המשתתפות בפרשה. דוגמא לכך הוא ספר יונה. יונה הנביא טוען כלפי הקב"ה " היטב חרה לי עד מוות"[1], כלומר הוא סובר שההנהגה בה נוהג ריבונו של עולם איננה הנהגה מתאימה. ריבונו של עולם אינו נוזף בו על אמירה זו, אלא להפך - עונה לו, ומלמד אותו דרך הקיקיון את השיעור הגדול בדרכי הנהגת ד'; משה רבנו מתפלמס עם הקב"ה בפרשות קרח, כי תשא, ובעוד מקומות. יש ספר שלם שהוא ספר פולמוסי - ספר איוב. על איוב באה צרה גדולה, ובספר מתווכחים ששה בני אדם בשאלה מה על אדם לעשות כאשר באה עליו צרה והוא משוכנע שהיא לא מוצדקת, ושהיא נגד ההנהגה האלוקית הראויה. איוב, אשתו, אליפז, בלדד, צופר ואליהוא מציעים שש דעות שונות בעניין. במקומות רבים אנו לא שמים לב לכך שמדובר בסוג מסויים של פולמוס. לפעמים הפולמוס קשור להנהגת ה' ולפעמים הוא קשור להנהגת האדם - אנו מכירים ויכוחים בין דוד לבני צרויה בשאלה כיצד להגיב כלפי שאול, אבנר, עמשא בן יתר ואבשלום.


בשיעור זה כאן בפרק מוכר - פרק א' בספר שמואל א' - סיפורה של חנה אם שמואל, ונטען שגם בפרק זה מדובר בפולמוס בין ארבע דמויות.


 


העמדת הבעיה:


   חנה ניצבת בפרק בפני מצוקה שהיא לא יודעת כיצד לפרוץ אותה. הכתוב מעיד " וכן יעשה שנה בשנה מדי עלתה בבית ה' כן תכעסנה ותבכה ולא תאכל"[2]. כל שנה, בעלייה לשילה, ניצבת חנה בפני אותה מצוקה קשה - ריבונו של עולם סגר את רחמה. היא רואה, כמו כל נשות המקרא, את שאלת הקיום תלויה בשאלת הלידה. חיים ללא לידה אינם נראים בעיניה כראויים. בשל כך עולה השאלה מה עליה לעשות כנגד אותה מציאות, וכנגד אותה בעיה שהיא שרויה בתוכה. אנו נראה שבפני חנה הוצעו שלוש הצעות שונות העוסקות בתגובה הראויה, ואילו חנה בחרה דווקא ברביעית. לכך יש משמעות עמוקה, הן בפרשנות ספר שמואל, והן בלקח ובמשמעות לדורות.


  


הצעתו של אלקנה:


ההצעה ראשונה העולה בפרק היא הצעתו של אלקנה - " חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים"(ח'). להצעת אלקנה שני פנים. המשמעות הראשונה של דבריו היא הקריאה לוויתור. הוא טוען כלפי חנה כי היא מבקשת לפרוץ דרך ומהלך, לעשות דבר בלתי אפשרי, שזהו דבר שאינו בכוחה ואינו בידה. משום כך היא צריכה להתרגל ולהשלים עם העובדה שאין לה בנים. המוקד השני של דבריו הוא שחנה לא צריכה להתעמק בתוך ייסוריה אלא להביט לצדדים הטובים הקיימים, ולהמיר את שקיעתה בצרתה לשמחתה על זכייתה בבעל תומך ואוהב: " הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים".


   אלקנה טוען  כי ככל שתתרגל חנה לכך ששערי לידה לא ניתנו בידי אדם, ולכך שהקב"ה סגר את רחמה, כן ייטב לה, משום שבינתיים היא לוקה פעמיים - ילדים אין לה, ובנוסף - בכל שנה ושנה בבית ה' אין היא משתתפת בשמחת העלייה לרגל - לא אוכלת ולא שותה. היא נכבשת תחת עוצמת העקרות, דבר שהופך אותה לעקרה גם בכל התחומים האחרים של החיים. זו קומה ראשונה, שעליה בנויה קומה השניה - " הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים". היא צריכה להתנחם ולהסתכל על הצדדים הטובים של המציאות.


   הצעתו של אלקנה נדחית ע"י חנה, ואלקנה יוצא מן הסיפור. אף כאשר שמואל נולד אלקנה נותר בצד המאורעות, ודומה כי בכך המקרא מלמד על תוצאות הנהגתו של אלקנה.


 


הצעתה של פנינה:


   ההצעה השניה אינה מופיעה במפורש בפסוקים - היא הצעתה של פנינה. לכאורה פנינה אינה מציעה דבר. כל שהכתוב אומר עליה הוא " וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה כי סגר ה' בעד רחמה"(ו'). ואכן - דעה אחת בחז"ל טוענת כי לא די שפנינה לא הציעה הצעה, אלא ההפך - היא הייתה המדכאת המרכזית של חנה. חז"ל מספרים שפנינה הייתה מקניטה את חנה בציניות ובארסיות - "זבנת לברך רבה סודר וכתונת וחלוק?", "אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך?...אין את עומדת ומקבלת בניך שבאו מבית הספר?"[3]. ניתן לבאר את התנהגותה כתוצאה ממצוקה בה היא עצמה הייתה שרויה - שערי לידה אמנם נפתחו בפניה, אך הדבר לא הועיל לה למצוא את דרכה אל ליבו של אלקנה, ובסופו של הוא העניק מנה אחת אפיים לחנה ולא לה. אם אכן זהו הביאור הנכון, והפירוש הנכון למניעיה של פנינה טמון בכוונתה לעקוץ ולייסר את חנה, ולפרוק בדרך זו את הכאב שלה - פנינה תיוותר מחוץ לסוגיית הפולמוס שבסיפור פקידת חנה. ברם, יש דעה בחז"ל הסוברת כי "שטן ופנינה לשם שמיים נתכוונו"[4], כשהשימוש במילה "שטן" מכוון לספר איוב. לא ברור כיצד פירוש זה מתיישב על בוריו בפשט הכתובים. כנראה שחז"ל ניסו לפענח את הביטוי "בעבור הרעימה". המילה הרעימה כתובה עם מפיק בסוף, כלומר הכוונה להרעים אותה על מישהו אחר. מהי הכתובת האחרת? ממשיך הכתוב ואומר - " כי סגר ה' בעד רחמה". כנראה שחז"ל התכוונו לומר שלפנינה יש הצעה אחרת, בדומה להצעה של משה רבנו.


 משה רבנו טען כלפי ריבונו של עולם " ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"[5]. זה סוג מסוים של מחאה, ואמירה לריבונו של עולם - בכללי המשחק האלו אני אינני משחקת. פנינה דוחקת בחנה למחות ולכעוס כלפי שמיא, משום שכל כניעה היא איבוד.


  יתכן שכאשר חז"ל השוו בין השטן לפנינה - הם התכוונו לומר שהרוצה לפענח את מעשה פנינה צריך לחזור לספר איוב. בספר איוב אנו מוצאים עמדה כזו, בעיקר אצל איוב עצמו - " הן יקטלני לו איחל, אך דרכי אל פניו אוכיח"[6]. איוב אינו מסכים, ומתווכח עם דרכי הקב"ה. הוא מוסיף עוד - " גם הוא לי לישועה, כי לא לפניו חנף יבוא" - הוא תוקף את הרעים וטוען שהדרך שלהם היא דרך של חנופה, והקב"ה אינו חפץ באלו שמרמים את עצמם ואומרים על דברי ה' "קדוש קדוש", בעוד שבתחושתם הפנימית הם מוחים על דבר ה'. חז"ל מרמזים שאלו הם הדברים שאומרת פנינה לחנה - היא צריכה להעמיד בפני הקב"ה ברירה - או שיפתח את רחמה, או שהיא מורדת. הצעתה של פנינה הפוכה מזו של אלקנה. אלקנה הציע להינחם ולהביט על הטוב שבמציאות, ואילו פנינה מציעה ההפך- המציאות היא מרה, נוראה וכואבת, ויש למחות עליה.


 


הצעתו של עלי:


   קיימת גם הצעה שלישית, שגם היא אינה כתובה במפורש בפסוקים. בפרק א' מופיעה דמות מרכזית נוספת והיא דמותו של עלי. ידוע לנו מה חשב עלי על מה שחנה כן עשתה. עלי רואה אותה מתפללת לבדה, דבר שהיה כנראה נדיר, הוא חושב אותה לשיכורה ועולב בה - " עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך"(יד). עלי לא היה רגיל לראות אישה כורעת ברך ומתפללת בשערי המשכן. מה שלא מפורש הוא מה עלי ציפה שחנה תעשה? הדבר אמנם לא כתוב, אך אפשר לקרוא זאת בין השורות.


   אחת הדרכים ללמוד על דמות היא עפ"י ההכרות הראשונה שלנו איתה. התכונה הראשונה של הדמות שבוחר הכתוב להציג לנו היא משמעותית ביותר. שאול מוצג בפעם הראשונה כ - " בחור וטוב...משכמו ומעלה גבוה מכל העם"[7], דוד מוצג בפעם כ - " אדמוני עם יפה עיניים"[8]. את עלי אנו פוגשים בפעם הראשונה יושב בפתח המשכן " על מזוזת היכל ה'"(ט). בבשורה האחרונה לעלי מסופר לו על כישלון ישראל במלחמה, מות שלושים אלף מבחורי ישראל ואיתם גם שני בניו, אך בסופו של דבר הבשורה שגורמת למותו זו הידיעה על ארון האלוקים שנישבה - " ויהי כהזכירו את ארון האלקים ויפל מעל הכסא...וימת"[9]. אם נשחזר את דמותו של עלי ממה שידוע לנו, נראה שגם לעלי יש הצעה בפני חנה. עלי כנראה טוען שהדרך היא לפנות אל הקב"ה  דרך נציגו - הכהן, ודרך הקורבן. אנו רואים לאורך כל ההמשך שעלי מייצג את התפיסה שהכהן הוא החיבור והחוליה המקשרת בין האדם לאלוקיו (בניגוד לבניו שעיוותו את הגישה). הוא לא מייעץ לה להיכנע, כמו שאומר אלקנה, ולא למרוד, כמו שאמרה פנינה. עלי מייעץ לה להתפלל, אך באמצעות הקורבן, דרך הכהן היושב על מזוזת היכל ה'. זו הדרך הנהוגה אצלנו במשכן.


   בפני חנה הוצעו אפוא שלוש הצעות - להינחם, למרוד ולפנות אל ה' דרך הכהן. באיזה דרך בוחרת חנה? איזה פתרון מביא לבסוף לפדיון נפשה?


  


חידושה של חנה:


" והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה. ותדר נדר ותאמר - ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו"(י-יא). חנה אינה בוחרת באף לא אחת מהשיטות. דרכה של חנה בנויה משלושה נדבכים: ראשית, חנה פונה לבד אל הקב"ה. בעצמה, במהותה, בקרבת נפשה, בעולמה הפנימי - "ותתפלל על ה' ובכה תבכה". היא אינה מחפשת מתווכים, ואינה מבקשת להתנחם או למרוד. לפני הכל היא מציגה את עולמה לפני הקב"ה, ופורשת את מצוקה בפני שמיים. הנדבך השני הוא הנדר. אמנם, אין היא הראשונה לנדור נדרים בעת מצוקה - יעקב ויפתח כבר קדמו לה, אך גם היא משתמשת בכלי זה. בנדרה היא באה כביכול לקב"ה ואומרת לו - "אני עושה את כל מה שאני יכולה". בתחום הלידה אין יכולה לעשות כלום, משום ששערי לידה לא ניתנו בידי אדם, אך היא עושה כל מה שהיא מסוגלת לעשות כדי להפוך ראויה ללידת בן. היא מתחייבת על שני דברים: "ונתתיו לה' כל ימי חייו" - הבן יוקדש לה' כל ימי חייו, ו "ומורה לא יעלה על ראשו" - הוא יהיה נזיר. שמואל הוא הנזיר האולטימטיבי של המקרא (בניגוד למחשבה המקובלת שזה שמשון. נזירות שמשון היא נזירות מסוג אחר). הלכות נזיר וכהן דומות בהרבה דברים - שניהם אסורים להיטמא למת, שניהם אסורים בשתיית יין, לשניהם יש מצווה בשיער - כהן חייב להסתפר ולנזיר אסור להסתפר, לשניהם יש מעיין נזר על הראש (" כי נזר שמן משחת אלוקיו עליו"[10], " כי נזר אלוקיו על ראשו"[11]). דווקא הדמיון הזה מבליט את יחודו של הנזיר מול הכהן - קדושת הכהן היא סגולית, מולדת, מלמעלה למטה, בעוד שקדושת הנזיר היא בחירית, מלמטה למעלה. חנה עושה את שני הדברים - הקדשת הבן לה' והפיכתו לנזיר. המרכיב השלישי של מעשיה הוא הדיבור על ליבה. בהתחלה כתוב " ותתפלל על ה'", אך לאחר הנדר כתוב  " וחנה היא מדברת על ליבה" - לא רק תפילה כלפי חוץ אלא שיחה פנימית מול ריבונו של עולם. היא שוטחת את ליבה. אלה שלושת המרכיבים שהביאו לישועתה.         


  


משמעות פקידתה של חנה:


המזמור בסוף הסיפור (פרק ב', א-י) מלמד שהתנהגות חנה שינתה משהו באופן דרמטי. הביטויים החוזרים במזמור- " רחב פי על אויבי", " קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל", " ה' ממית ומחיה", " כי לא בכח יגבר איש", " ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו" - הביטויים הללו לא מתאימים לתפילת הודיה על בן, אלא מתארים ניצחון במלחמה. במיוחד הביטוי המסיים  - " ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו" - איזה מלך ואיזה משיח? מדובר פה בתקופת השופטים שבה " אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". מה ראתה חנה לומר תפילה נבואית זו על הסיפור האישי שקרה לה?


   התשובה לכך נמצאת בדברי חז"ל. חז"ל ציינו שחנה הייתה הראשונה שהשתמשה בביטוי "ה' צבאות"[12]. איך "צבאות" קשור לישועתה של חנה? צבאות, מלך ומשיח קשורים לישועתה של חנה משום שזו המשמעות האמיתית של מלוכה. בתקופת השופטים ציפה האדם להתגלות האלוקית, לבחירת השופט ולנס שיופיע עם הנהגתו. בניגוד לכך, הפסוק המאפיין את תקופת המלוכה נמצא בדברי יואב - " חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו"[13]. זו ההנהגה הפותחת את ספר שמואל, ושחנה, בזעיר אנפין, נוהגת בה. כאשר מלך, אומה או משפחה נמצאת בצרה זה מה שהם עושים, ואת כל זה ניתן לקפל בדמותה של חנה. אין היא מורדת, לא נכנעת ולא מחפשת מישהו אחר להטיל עליו את משימת התיווך, כי אם עושה מה שהיא מסוגלת לעשות (ובמקרה שלנו זה לא הרבה - רק נדר) ואומרת - זו הדרך שלי. אני עשיתי כל שביכולתי, ועכשיו   "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל"[14]. זו ההנהגה בה חנה פותחת.


 


מיקומו של סיפור חנה:


   לפנינו אפוא פרק שניתן, כאמור,  לצרפו למערכת הפרקים הנקראים פרקים פולמוסיים. מוצגות בו ארבע דרכים להתמודד עם מצבים קשים, עם שערי שמיים שננעלו, עם מצוקה ומשבר. בתחילת ספר שמואל נפתחת תקופה חדשה - תקופת המלוכה, המתאפיינת בפעולות שעשתה חנה. אין בין חנה ובין שאלות המלוכה אלא סדרי גודל בלבד, ואע"פ שחנה שרה את שירתה על הישועה שקרתה לה, היא איננה מדברת רק על משהו פרטי, אלא רואה במקרה שלה מפתח רחב בהרבה להתבוננות במציאות.


   פרק זה יכול להיות פרק מפתח בהתמודדות אם אינספור שאלות. פעמים רבות אדם מחפש את דרכו ועולמו מול מציאות בה נראה שכבו מאורות שמיים, שענן גדול מרחף, שיש מחסום. לא אחת ישנה הצעה לקבל את המציאות כמו שהיא ולהתבונן בצדדים החיוביים שקיימים. לפעמים ישנה נטייה הפוכה - למרוד במציאות אותה מנחה הקב"ה ולא להסכים לה. לעיתים ההצעה היא לזרוק את הבעיה על אחרים ולסמוך שהם יפתרו את העניין. חנה מפלסת דרך חדשה הלוקחת אחריות, לא מטילה אותה על אחרים, לא מורדת ולא נכנעת. דרך של התייצבות מול המציאות בעיניים נכוחות, עשיית כל מה שאפשרי ותפילה לה'. לא דרך פאסיבית אלא אקטיבית. לא דרך של מרידה אלא של נאמנות ודבקות. לא דרך של זריקת אחריות, כי אם ראיית יעוד החיים כנשיאת המשא על כתפי האדם.


 


חנה ואסתר:


   לימים תבוא אסתר ותנהג באותה הדרך. גם לפני אסתר עמדו אפשרויות שונות - היא יכלה לבחור בדרך של אלקנה (והיא כמעט עשתה זאת) ולומר "אין מה לעשות, תנחמו בכך שאני אשאר בחיים ואמשיך את עם ישראל". היא יכלה לבחור בדרך של פנינה ולהוביל מהלך של פיזור כל היהודים והמשך קיום עם ישראל כעם ככל הגויים. היא יכלה לבחור בדרך של עלי ולומר כי רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקור אחר. יתכן שהיו לה נטיות ראשוניות לבחור באחת משלושת הדרכים הללו. כשהבעיה מוצגת בפני אסתר היא מבקשת לפתור אותה ע"י שינוי המבשר והלבשת מרדכי בבגדים, כלומר התמודדות עם הסימפטום ולא עם הבעיה עצמה. אך לבסוף נוהגת אסתר בדיוק באותה דרך בה נהגה חנה. היא עושה כל מה שניתן לעשות - היא קוראת לכנוס את כל היהודים ולצום עליה, היא קוראת למרדכי ואומרת לו לייחד את הזהות והמציאות של האומה היהודית, ולאחר כל זה היא ניצבת לפני שערי ארמונו של אחשוורוש.


   בדמותיהן של חנה ואסתר יש משמעות עצומה לדורות. בכל דור ודור, בכל מציאות ומציאות, אצל כל אדם ואדם, בהיקפים כלליים וגם בחיים פרטיים, בשאלות של קיום וגם בשאלות של תודעה, אנו ניצבים לעיתים בפני מחסומים, וקשיים, בפני תחושת ניתוק. זה יכול להיות עסק קיומי פיזי, למשל פרנסה. זה יכול להיות ביחסי אנוש, בתחום רוחני, בתחום לאומי. לפעמים יש הרגשה שהעסק נתקע.


מהיכן צומחת הישועה? הישועה אינה צומחת ממי שמורד, וגם לא ממי שנכנע , או שמסיר מעל כתפיו את עול האחריות. הישועה צומחת מההולכים בדרכה של חנה - אלו העושים כל מה שביכולתם לעשות, ופונים אל ריבונו של עולם, לא בהתרסה אלא בבכי של כאב, לא במרד כי אם בבקשה, לא בכניעה אלא בתביעה. אלו זוכים בסופו של דבר לדברי עלי:  " לכי לשלום ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו"(יז). 


   חז"ל במסכת ברכות הפכו את חנה לדמות וסמל בהלכות תפילה[15], ומבחינה זו קבעו מהי משמעות התפילה. תפילה איננה הסרת אחריות, היא אינה זריקת הבעיות כולן על הקב"ה, והיא איננה ציפייה לנס. תפילה היא קומה שנייה לאחר שאדם עושה כל מה שביכולתו ובכוחו לעשות, את כל מה שהמציאות דורשת. לאחר שעשה את הדברים האלו, הוא בונה מעל את הקומה השנייה של התפילה. אחרי " עשיתי ככל אשר צויתני" מגיע " השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". דמותה של חנה מורה דרך לדורות, מלמדת את הכיוון, את ההסתכלות, את המהות, את היסוד ואת ההליכה הגדולה של העמידה שלנו מול כל האתגרים והמצבים שניצבים בפני אדם בחייו.


 


המשמעות לדורנו:


גם בימים אלה אנחנו צריכים לדעת שחנה היא מורת דרך ומלמדת עולמות. יש כאלה שהרצון להיכנע קיים בתוכם (לא דווקא בתחום הפוליטי ). למה להתאמץ, נסתפק בעשרה בנים שיש לנו. יש כאלה הבאים מהכיוון ההפוך ומבקשים לנפץ, לשבור ולמרוד, בשל העובדה שככה זה לא הולך. יש כאלו המסירים את רצונם לעשות דברים, ומטילים את האחריות על מישהו אחר.


חנה מלמדת הלכות תפילה, על שתי הרמות שבה - ברמה הראשונה היא מלמדת כי מוטל על האדם לעשות כל מה שהוא יכול לעשות מול מציאות סבוכה, כמו שאנו נמצאים בה. בקומה השנייה בוקעת הקריאה לקב"ה, התפילה, האמירה אליו, ההתייחסות, בקשה מריבונו של עולם - ראה, אנחנו עשינו במסירות הנפש שלנו את כל הדברים האלו, ואנו מקבלים על עצמנו שוהיה אם יפתחו שערי שמיים נעשה דברים מסוימים, וריבונו של עולם יעשה הטוב בעיניו. אם נמשיך בדרכה זו של חנה, בעיקר בימים, בארועים ובערבים כאלה, שהם ערבי זיכרון, ערבי חשבון נפש והתבוננות, שאין מתאים מהם לעילוי הנשמה, להחייאה של כל הרגשות והעוצמות שקיימים במציאויות שכאלה, אזי אנו הופכים את חנה למורת דרך.


ויהי רצון שאף בנו יתקיים הפסוק " ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו".    


 


                                                             


                                      


 




[1] יונה ד,ט


[2] שמואל א' א,ז. הפניות סתמיות במאמר מכוונות לפרק א' בשמואל א'.


[3] ילקוט שמעוני, שמואל א' רמז עז. מדרש שמואל פרשה א,ח. פסיקתא רבתי סוף פרק מ"ג.


[4] בבא בתרא טז.


[5] שמות לב,לב


[6] איוב יג,טו


[7] שמואל א' ט,ב.


[8] שמואל א' טז,יב


[9] שמואל א' ד,יח


[10] ויקרא כא,יב


[11] במדבר ו,ז


[12] ברכות לא:


[13] שמואל ב' י,יב


[14] דברים כו,טו


[15] אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה (ברכות לא.).

 

 

בית המדרש