ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם התנ"ך היה?

ע"י: הרב יובל שרלו

דומה כי אכן התנ"ך "לא היה", לא בשל בחינת המאורעות המסופרים בו, אלא בשל בחינת המציאות האמונית היום, ומידת ההשפעה שיש לתנ"ך עליה. המציאות מלמדת כי מבחינת קהל המאמינים אין התנ"ך מהווה גורם של ממש בעיצוב החיים היהודיים האמוניים בזמן הזה. הנתק שנוצר בין התנ"ך לבין דמותה של תורת ישראל של היום עמוק כל כך, עד שניתן להאשים דווקא את שומרי אמוני ישראל כי הם עצמם מתייחסים אל התנ"ך כאילו אינו דבר ד´, וכאילו לא נועדו הכתובים בו להתממש במציאות.

 

מבוא:


ההתעוררות הריטואלית של השאלה האם התנ"ך "היה", מסיטה את הדיון מן השאלה החשובה באמת, אל עבר זו שהיא משנית לה. שאלות "היותו" של התנ"ך במובנה הנוכחי נוגעת באי-ההתאמה בין הכתוב בתנ"ך לבין המדע. בשל סתירות ארכיאולוגיות ופסיכולוגיות, גיאולוגיות וסוציולוגיות, בלשניות ואנתרופולוגיות, מעמידים מומחים בתחומם את השאלה היש ביד המדע להוכיח דבר מה על המסופר בתנ"ך, ובעיקר על שאלת אמינות הסיפור המסופר בו. רוב אנשי המדע סבורים כי יש ביד המדע לעשות זאת, וחולקים ביניהם האם המסקנות מאמתות את הכתוב בתנ"ך או שוללות אותו. רובם סוברים שהמדע שולל את קיומו של חוט השדרה המרכזי של התנ"ך, ומיעוטם מאששים את התנ"ך בעזרת כלים מדעיים. העומדים מנגד רואים במדע גמד מתנשא למלוך, ושוללים את יכולת המדע לעשות זאת בדרכים שונות - חלקם טוענים  כי אופיו הבסיסי של המדע הוא מיסטי, שכן הוא עצמו מבוסס על אקסיומות, ובשל כך אין המדע משמש אמת מידה בעזרתה ניתן למדוד את אמיתות התנ"ך; חלקם טוענים כי אין הסתירה נובעת בשל  קריאה לא נכונה של הכתוב בתנ"ך. הגישה המדעית ופירות המחקר עשויים להפוך קללה לברכה, שכן הם מחייבים את קוראי התנ"ך לקרוא באופן מדויק יותר את שכתוב בו, ובכך נמנעת הסתירה שלכאורה; ויש שטענו כי סתירה בין השניים לא תיתכן, כיוון שאין התנ"ך והמדע מצויים במישור אחד - התנ"ך אינו ספר להכרת המציאות, אלא כלי לגילוי דבר ד' ודרכי הופעתו, ואילו המדע מבקש לפענח את כללי השימוש של מציאות זו. משום כך סתירה ביניהן נובעת מאי-הבנה בסיסית, ולאמיתו של דבר אין קיומה אפשרי כלל ועיקר. קשה לראות שכנוע הדדי ומעבר מצד לצד, והדבר אינו נובע רק בשל חולשת האדם מלהתייצב בפני האמת, אלא גם בשל המתודות השונות בהן משתמשים הצדדים הדנים בכך.


עובדה היא שאין בכוח המדע לערער על קדושתם של כתבי הקודש בעיני קהל המאמינים. אמונה זו, שנצרפה במשך הדורות ועמדה בבחינות מרובות, מושרשת ועמוקה עד לשלילת יכולתו התיאורטית של המדע לעשות כך. ההכרזה על מות האלוקים הייתה מופרזת ושחצנית, ובנתיים לא האמונה ולא התנ"ך שהם שמתו. בשל כך דבריו של המחקר המדעי אינם מעלים ואינם מורידים בעיני רוב קהל המאמינים, והם ממשיכים להכיר בקדושתו הנצחית ובמקורו האלוקי. דבר זה נכון בין לגבי המקומות בהם המדע סותר את המסופר בתנ"ך או את היחס שהתגבש אליו, ובין אם מדובר במקומות בהם הוא מאמת את הכתוב - אמנם נעים להיווכח כי הכתוב בתורה מאומת אף על ידי המדע, אך לאמתו של דבר, מבחינה א-פריורית, לעובדה זו אין משקל של ממש.


ברם, דומה כי אכן התנ"ך "לא היה", לא בשל בחינת המאורעות המסופרים בו, אלא בשל בחינת המציאות האמונית היום, ומידת ההשפעה שיש לתנ"ך עליה. המציאות מלמדת כי מבחינת קהל המאמינים אין התנ"ך מהווה גורם של ממש בעיצוב החיים היהודיים האמוניים בזמן הזה. הנתק שנוצר בין התנ"ך לבין דמותה של תורת ישראל של היום עמוק כל כך, עד שניתן להאשים דווקא את שומרי אמוני ישראל כי הם עצמם מתייחסים אל התנ"ך כאילו אינו דבר ד', וכאילו לא נועדו הכתובים בו להתממש במציאות. עד שבאים להגן על התנ"ך מפני יד המדע המבקשת לפגוע בו, אנו מתרשלים להביא אותו אל ביתנו ולהיבנות ממנו. ניתן לקבוע כי כמעט ואין התנ"ך תופש מקום ברשימת המקורות ממנו שואבים את העמדה וההדרכה התורנית. אף על פי שמספר לומדי התנ"ך הכפיל עצמו פי כמה מונים בשנים האחרונות, נותר לימוד זה בתחום האקדמי, של הלימוד ולא תורגם לחיים המעשיים ולעמדות היסוד של האדם המאמין.


דווקא היוצא מן הכלל של טענה זו מעיד על הכלל כולו. השפעת התנ"ך בתחום אחד ניכרת, וניתן לראותה כמכרעת, והוא היחס לארץ ישראל, ומעמדה של ארץ ישראל בעיקרי האמונה. ארץ ישראל אמנם תופשת מקום של ממש בדברי ריה"ל ורמב"ן, שהם בין הראשונים שדבריהם משפיעים ביותר על דמותה של היהדות. ברם, לא אלה הם המקור המרכזי ממנה נשאב היחס לארץ ישראל, ולמקומה במבנה הכולל של התורה. ניתן להוכיח כי התנ"ך הוא הבאר העיקרית, ולא דברי והראשונים - עובדה היא שענייני ארץ ישראל אינם מוצאים מקום מרכזי בדברי הרמב"ם, דבר  המחזק את הטענה  כי דברי הראשונים לעצמם אינם המקור היחיד לכך. גם דברי חז"ל, המפליגים במעלת ישיבת ארץ ישראל וקדושתה העצמית, אינם המקור היחיד להשפעה, ועובדה היא כי לאורך הדורות לא הביאו דברים אלה לכדי תנועת עליה המונית. רבי יהודה הלוי עצמו מעיד על כך בפסקה המפורסמת "מצאת מקום חרפתי מלך כוזר", ומתאר את בני דורו ובני הדורות הקודמים כרעיה המסרבת להיענות לדפיקת הדוד ולעלייה לארץ ישראל. יש קשר ישיר בין טיב המקורות שעיצבו את פני החברה האמונית לבין היחס הפושר לסוגיית ארץ ישראל.


תחיית לימוד התנ"ך וההתייחסות לו היא שהביאה את המפנה הגדול. מקומה של ארץ ישראל בתנ"ך אינו זקוק לאריכות דברים. ניתן לטעון כי התנ"ך כולו סובב סביב הארץ והתגלות ד' בה, והשאלה היא הפוכה -  היש בתנ"ך מקום לדבר מה אחר שאינו עוסק בארץ או בעבורה. הדבר בולט, לדוגמה, בתיאור גלות שומרון - אף שבגלות זו גלה רובו המכריע של עם ישראל, אין הכתוב עוסק בגורל הגולים, אלא רק מציין את היעד והמקומות לשם גלו. מכאן שב התנ"ך לעסוק במיעוט שנשאר בארץ ישראל, ובדרכי התמודדותו עם המציאות שנוצרה. לא מספר היהודים הוא המדד לעיסוק התנכ"י, אלא הנעשה בארץ ישראל על ידי ממשיכי האומה המצויים בארץ ישראל דווקא.


תחיית לימוד התנ"ך והיחס המיוחד לכל מרחבי הארץ הזינו האחת את השניה. ישיבת מרכז הרב הורתה דרך מרכזית הן בהחייאת לימוד התנ"ך לעצמו (אם-כי בהיקפים מצומצמים) ודברי בעלי האמונה והמחשבה שעימם, והן בהעמדת ארץ ישראל בראש סולם העניינים השואבים לתוכם את רוב האנרגיה המעשית. נערים ונערות טיילו כשתנ"ך בידיהם במרחבי הארץ, למדו את הקשר בין עם ישראל לארצו, ואת מעלת ארץ ישראל עצמה דווקא, וצמחו כדור שיחסו לארץ ישראל הוא עניין מובנה בתודעתו האמונית; תלמידי חכמים שאבו ממנו את התפישות העקרוניות ביותר, ולימדו פרקי גלות וגאולה, כמו גם פרשיות התנחלות ומלחמה; קובעי המדיניות והפוליטיקאים מימשו את שעולה מן התנ"ך ביחס לארץ ישראל במלוא המובן האפשרי של מימוש זה. תחיית לימוד התנ"ך היא המעיין המרכזי ממנו שאב עולם התורה הציוני-דתי את היכולת, העוז והמגמה לשנות את פני מדינת ישראל, ובמובן שאינו פחות מכך, את פני לימוד התורה.


ברם, נראה כי מציאות זו לא חזרה על עצמה, והפרדת התנ"ך והחיים האמוניים והמעשיים הולכת ומעמיקה. אף שלימוד התנ"ך דווקא הולך ומתרחב, בתי מדרש בהם לומדים תנ"ך מתרבים, ביטאונים וכתיבה מחקרית ברמה גבוהה הם עניין שבשגרה - יש ללימוד זה השפעה מועטה על אורח החיים הדתי, ועל התפישות האמוניות. פער גדול זה נובע אמנם גם מסיבה ראויה, והיא הסכנה המרובה של דילוג על פני שלשלת מסירת תורה בישראל, והיצמדות שטחית לפשוטו של מקרא. אולם עומקו של הפער ורוחבו אינם מאפשרים עוד להיות אדישים למציאות זו, ודומה כי המחסום הקיים בין הלימוד והעיון לבין המציאות אינו יכול עוד לעמוד במקומו. קשה מאוד להסביר את עצם קיומה של חומה זו, אולם קיומה גורם לשגיאות גסות, ולהליכה בדרך שאינה מבטאת את רצון ד'. ההפרדה מרחיקה את המאמינים מקיום מלוא דברי אלוקים חיים, שכן הם תוחמים עצמם רק למה שבא לידי ביטוי בהלכה ובסביבתה הקרובה, ואף זאת רק מזווית ראיה של מקורות ההלכה. בכך הם מביאים עצמם לא אחת לעיוות של ממש בדרכה של תורה. המציאות  מעידה על תהום כה עמוקה, עד שדומה שנכון יהיה לטעון כי התנ"ך 'לא היה' במובן של מעצב החיים האמוניים בתחיית האומה בארצה. קוצר היריעה אינו מאפשר לסקור את כל המשמעויות, ועל כן לא ניתן אלא להסתפק בהצגה חלקית של פער זה, מתוך מגמה כי תהיה בכך עדות של חתירה אל הכלל המלא. 
למאמר השלם: http://upload.kipa.co.il/media-upload/ypt9/ypt93344.DOC




 

 

בית המדרש