ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אסור לנצל את מצוקת הזולת! - לפרשת בהר

ע"י: הרב יובל שרלו

על אף שהכוח לניצול קיים ביד החזק, ואף שיש לו טעמים טובים מפני מה מותר לו לנצל את מעמדו,התורה פונה למוסרו האישי הפנימי של האדם ומצווה עליו לא לניצול !!

 


תורת ישראל אינה מונעת את עצמה מלהתערב גם בעניינים הנעשים בבחירה חופשית בין אדם לחברו. אף שבדרך כלל היא מתערבת רק במקומות בהם נוצר עימות בין צדדים כמו בדיני נזיקין ובדיני שומרים, אנו מוצאים כי לעתים ההלכה  הופכת להיות חלק גם בדיני משא ומתן המוסכמים על שני הצדדים. דוגמה לדבר היא דיני אונאה - על אף העובדה שהמסחר נעשה ברצון חופשי, והקונה והמוכר לא הטעו אחת את השני, התורה קובעת כי מרמה מסוימת של פער במחיר המקח בטל. יש המבארים כי ההלכה קובעת כי כן מדובר בהטעיה, שכן המחיר לא היה "נכון", אולם לא כך עולה ממקור הדין, והדבר אינו נובע מהגדרת הפער במחיר כרמאות. אונאה משמעה צער, וההלכה קובעת כי אם הפער במחירים הוא גדול הקונה או המוכר יוצאים מושפלים מבוישים ומצטערים מאוד מכל המקח, ועל כן יש לבטלו.


מקום שני בו ההלכה מתערבת, כפי שאנו לומדים בפרשת השבוע שלנו, הוא בדיני ריבית. על אף העובדה שההלוואה נעשה מרצון חופשי של שני הצדדים, ועל אף העובדה שלכולם היה ברור למה מתחייב העני ומהם תנאי ההלוואה, ההלכה קובעת כי מדובר בעבירה, ולדעת תנאים אין ריבית יוצאת בדיינים ואין הלווה צריך לשלם את הריבית למלווה. בניגוד לדיני אונאה, לא ברור מדברי התורה מכוח מה באה התערבות זו, ומעבר לכך - לא ברור מפני מה מותר לאדם להרוויח במסחרו במוצרים אחרים, אך כאשר מדובר במוצר כמו "אמצעי תשלום" אסור לאדם להרוויח, והוא חייב להימנע מלקחת ריבית. אפשר שאלו חלק מדיני החסד, וכמו שהתורה מצווה להותיר פאה ולהפריש מעשר עני היא אוסרת על העשיר שלא לעשות חסד עם העני ומחייבת אותו "להפריש" ריבית, ועל כן מותר לקחת ריבית מגוי; אפשר שהדבר נובע מסיבות אחרות, כמו ראיית אמצעי התשלום כאמצעי ייצור, שאם אין לעשיר שימוש בהם הוא חייב להעבירם לאחרים, ועוד הסברים שונים.


הצד השווה שבכל ההסברים הוא שהתורה אוסרת על ניצול מצוקתו של ה"אחר" כדי לעשות רווחים - ברמות שונות. עמדה זו מנוגדת לחלוטין לעמדה הקובעת כי בשוק חופשי מותר לו לאדם לשאוף למקסימום רווחים, וכוחות השוק הם שיאזנו את המחיר הסופי, שכן אם יתבע מחיר גבוה מידי יקומו לו מתחרים והם שיורידו את המחיר. התורה אמנם אינה  נכנסת להלכות תכנון השוק, אולם היא קובעת כי קיימת חובה להיזהר מלהיות גורם מנצל - בין בתחומי המחיר (דיני אונאה) ובין בניצול מצוקתו של זה שנזקק להלוואה.


 מדובר למעשה בשני עניינים: ראשון בהם הוא הקשור בהיבט הכלכלי של העניין, ובכך שהתורה מעצבת את שוק המימון בצורה מיוחדת. שני בהם מכוון למוסר האדם. בפרשת השבוע שלנו מקושר איסור ריבית עם חובת זכירת יציאת מצרים: "...אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ד' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים". ראב"ע מבאר כי מצווה זו היא חלק ממצוות התורה הרצופות בפרשה זו, אשר קובעות כי מה שעבר את הייסורים בארץ מצרים לא יכול שלא לחוש אמפתיה כלפי העני: "וטעם אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים - שהייתם גרים, והנה נתתי לכם אחוזה והטעם דבק עם גר ותושב וחי עמך גם עם כל הפרשה הנזכרת בעבור גאלת הארץ...".


לא לנצל מצוקה זו הוראה כללית הנוגעת לחלקי החיים כולם. אין לנצל את העובדה שהשני נמצא במצוקה כלכלית. מכאן ניתן ללמוד שאין לנצל את מצוקתו גם במצבים אחרים. על אף שהכוח לניצול קיים ביד החזק, ואף שיש לו טעמים טובים מפני מה מותר לו לנצל את מעמדו ("שוק חופשי", "חופש ההזדמנויות", "זכות הציבור לדעת") התורה פונה למוסרו האישי הפנימי של האדם ומצווה עליו לא לניצול !!

 

 

בית המדרש