ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מבנה הנישואים - שינויים ותמורות

ע"י: הרב יובל שרלו

מעמד האישה עבר שינויים רבים במאה האחרונה,כיצד השפיעו שינויים אלו על מבנה הנישואים - על כך במאמר הבא.מאמר המתאים לקריאה ולימוד ביום המשפחה החל היום (ד)

מבוא:

השינוי הגדול ביותר שחל במבנה האנושיות הכללית במאה השנים האחרונות הוא השינוי הדרמטי במעמדה של האישה. מהבחנה מוחלטת בין איש ובין אישה, וייחוס מעמד נחות לאישה, עבר העולם לעולם שהוא שוויוני יותר וליברלי יותר; מעולם בו היתה חלוקת תפקידים חד משמעית, ונשים לא נטלו חלק בניהולו, לעולם שחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה לאורו הוא חי חותר לקראת צמצום ההבדלים, ובמקומות מסוימם עד לביטולם המוחלט; מעולם בו נשים היו מנועות מלימודים אקדמיים, ולהבדיל בין הקודש ובין החול - מלימודי תורה, לעולם בו מגבלות אלו מוסרות.

רוחות אלו באו גם לגבול ישראל. ככל שינוי שחל בעולם נדרשת היהדות להגיב לו ולבחון את דרכה לפניו. אין אנו מתקיימים בעולם סגור, ואין אנו מתעלמים ממה שסובב אותנו. פעמים התגובה היא מלחמה כוללת ברוחות הרעות המנשבות, ושלילה מוחלטת של השינויים כולם; לעתים היא האזנה קשובה לחידוש הבא, ואימוצו בצורה מיוחדת בתוך כנסת ישראל; לעתים העולם החיצוני מסייע בעד חכמי התורה לחשוף אמיתות פנימיות הקיימות בתורת ישראל מלכתחילה, אלא שנבצר מאתנו לקוראן בשל נאמנות למסורת, ואנו מסתייעים בחשיפתן. בדרכים שונות המשיכה כנסת ישראל להתנהל בעולם המורכב והמסובך, וגם בשל כך היא תנועת נצח שכל כלי יוצר עליה אינו מצליח. למעלה מזו, האדם המאמין בהשגחה במובן העמוק של אמונה זו רואה אף בגילויים אלה מעשה ידי מלכות ד' שבעולם, המחזק את דרכה של תורה לאורך הדורות. לעתים הוא מחזק בדרך האימוץ והמפגש, ולעיתים דווקא הכיוון ההפוך הוא נכון - התיצבותה של כנסת ישראל למערכה נגדית, המונעת מרוחות הפרצים של העולם לחדור אל תוך עולמה הקדוש והטהור.

אשר על כן, גם השינוי במעמדה של האשה מחייב התייחסות, בין לטוב בין למוטב. ההתייחסות מתחייבת הן מפני שאף נשים יהודיות הן חלק מתהליך זה וכמי שמבטאות חצי מעם ישראל לפחות הן מחייבות התמודדות עם תקופה חדשה זו, והן מפני שתהליך זה אינו נוגע לנשים בלבד, אלא לכל מבנה המשפחה. שינוי באחד ממרכיבי המשפחה מביא בהכרח לשינוי במבנה כולו. לא ניתן לבודד את השאלה הנשית מהשאלה הזוגית, ולפיכך לסוגיה זו השפעה כוללת על עולם החיים היהודי.

כיצד ניתן לעמוד על עמדתה של תורת ישראל בהתגלות דבר ד' על היחס הנכון והמיושר במשפחה בין משימת הגברים והנשים, ועל חלוקת העולם לתפקידים שונים ? כיצד ניתן לברר האם חלוקת התפקידים המסורתית היא חלק בלתי נפרד מעולמה של תורה, או חדירה של מנהגי הסביבה במסווה של אמונה או מצווה ? האם ישנה דרך לדעת את אשר ד' אלוקינו שואל מאתנו בתחום זה ? מהו המבנה הנכון של הזוגיות, שאינו נתון לשינויי הזמן הותקופה, ואינו תוצאה של תרבות מסוימת, אלא הוא מכוון לאמיתתה של תורת אמת ?

עצם העלאת שאלה זו מלמדת, כאמור, כי נפל דבר בעולמנו. נקודת המוצא המגדרית, שהיתה מובנת מאליה בעולם כולו ובעם ישראל ביחודו, כי ישנו פער תהומי המבחין בין גברים לנשים, וכי המציאות עצמה מיעדת כל אחד מהמינים לתפקידים ולעיסוקים יחודיים לו, אינה מובנת עוד מאליה. השינויי המשמעותי ביותר שחל במאה השנים האחרונות הוא ערעור הסדר הישן של חלוקה מגדרית, ופתיחת המוסכמות כולן לדיון מחודש. כדרכו של עולם, לא נעצר שינוי זה ולא נותר מחוץ לעולמה של תורה. אף שמובן מאליו שאין התורה נכנעת למציאות, אין היא נוהגת להתעלם ממנה. התורה רואה במציאות מצע אליו היא מתייחסת באופן מתמיד, והקשר שבין מציאות והלכה הוא קשר אינטימי ומתמיד. שינוי שחל בעולמנו מציב בפני ההלכה, באופן אוטומטי, את השאלה האם היא רואה בשינוי זה טכסיס חדש של אותו אשמאי זקן, שלבש תחפושת חדשה, ומבקש להסיר את לבבות עם ישראל מעם ד', או ששינוי זה עדות הוא להתקדמות העולם לקראת ישועה וגאולה, וההלכה שמחה עליו, שכן הוא מתאים יותר לרוחה.

השינויים שחלו בעולמנו במעמד הנשים, וממילא במבנה הזוגיות אינם יוצאים מן הכלל. אף הם מעמידים בפני ההלכה את אותה שאלה עצמה. כאמור, פעמים שההלכה הגיבה בהסתגרות ובמחאה כנגד המציאות החדשה. ההלכה חידשה עם הדורות ייחוד בפנויה, אסרה על טבילת פנויות, החריפה את התנאים המחייבים רצון חופשי של הבעל בחיי גירושין ותיקנה הפרדה בין גברים לנשים אפילו באירועים בבית המקדש. מאידך גיסא, ההלכה הגיבה, ואולי אף הובילה שינויים משמעותיים במבנה המשפחה. שני הבולטים ביניהם היו תיקון הכתובה, ובכך הוסר האיום המתמיד שריחף מעל ראשה של האישה, שמא לא תמצא חן בעיני הבעל ויהיה קל בעיניו לגרשה. מאוחר יותר תוקן חרם דרבינו גרשום, שגם אסר על נשיאת שתי נשים (אם כי חרם זה לא התקבל על ידי כל קהילות ישראל) וגם אסר לגרש את האישה בעל כורחה. שני שינויים מהותיים אלה מלמדים על דרכה המיוחדת של ההלכה בהתמודדותה בשאלות השעה, ובבקשה לתקן עולם במלכות ש-די.

בימינו אנו שבה שאלה דומה ומועמדת בפני ההלכה. במהותה היא מבקשה לברר מה מבין השינויים שחלו בעולם בתחומים אלה נובעים מקלקול העולם, ועל כן הם מחיבים עמידה נאמנה נגדם, וביצור חומות, ומה מבין השינויים מתקבלים דווקא בהתלהבות יתרה, שכן הם ממשיכים את הקו העקרוני של חז"ל וחכמים במשך הדורות. תיתכנה כמובן גם דרכי ביניים, כמו הכרה דה-פקטו בשינויים שחלו, ומציאת דרכי התיחסות אליהם, לא מכוח השמחה על קיומם, אלא מכוח ההערכה כי לעת עתה אין אנו יכולים להם, ועל כן עלינו למצוא את הדרך לקבלם, עד אשר נוכל לשוב אל דרך ישראל המקורית.  כיצד אפוא נוכל לדעת את דרכה של תורה ביחס לשאלות אלו ?

 

 

ב המקורות והדרכים לבירור דמות האישה ומבנה הזוגיות:

לכאורה נעוץ פתרון בעיה זו, כבכל שאלה אחרת, מעיון מדוקדק במקורות העוסקים בסוגיה זו, בין אם מדובר במקורות העוסקים בנושא זה באופן תיאורטי כגון פסוקים ודברי חז"ל המדברים במהות האישה והאיש ותפקידם, ובין אם מדובר במקורות המתארים תיאורים היסטוריים של משימה אלו בחיי היום יום של גדולי ישראל לאורך הדורות. בדרך כלל, כשאנו מבקשים לדעת את דרכה של תורה אנו נוהגים לחפש או במקורות נורמטיביים, המנסחים כללים המנחים את חיי האיש והאישה, או במקורות היסטוריים המלמדים על יישום כללים אלה בחיי המעשה.

 ברם, בסוגיה זו לא ניתן להניח את הדעת בדרך זו,  והניסיון להזדקק למקורות השונים לוקה בחסר. אם, לדוגמה, מדובר במקורות העוסקים בדמותן של אימהות האומה ונשים בתנ"ך, אנו ניצבים בפני בעיה מתודולוגית קשה: אין אנו יכולים להפריד בין עניינים הנובעים משורש ההבחנה בין איש ובין אישה ובין אלה הנובעים מאופייה של דמות מסוימת ומהנסיבות ההיסטוריות. דוגמה לדבר: המבקש להסיק מסקנות מדמותה של שרה ביחסה להגר על תפקיד הנשים בעולם, נתקל בבעיה הנובעת מאי-יכולת ההבחנה בין התנהגויות הנובעות מתפקידה המהותי של שרה כאישה וכעיקרו של בית, ובין התנהגויות הנובעות מנסיבות היסטוריות או מאופייה המיוחד של שרה אימנו. כך נכונים הדברים ביחס לכל דמות. ניתן היה לטעון כי עלינו לנסות ולמצוא קו מאחד את הדמויות הנשיות כולן, וקו זה ילמד על טיבה ומהות תפקידה של האישה במשפחה. ברם, גם דרך זו אינה מביאה בהכרח לחשיפת רצון ריבונו של עולם, וזאת משתי סיבות. ראשונה בהן היא הקושי למתוח קו שיכיל בתוכו גם את מיכל וגם את חנה, גם את יעל וגם את דבורה, גם את רחל וגם את לאה. סיבה שניה היא אותה שאלה מתודולוגית: גם אם נטען כי ניתן למתוח קוים מנחים העולים מהתנהגויות הדמויות כולן, גם אז תעלה השאלה עד כמה מדובר בתוצאות נסיבות היסטוריות, ועד כמה מדובר בדרכה של תורה. ניתן לטעון כי הדמות הנשית העולה מהנקודות המאחדות את נשות המקרא נובעת גם מהתקופה המיוחדת בה חיו, אך אין בכך כדי לקבוע כי זו אכן הדמות הראויה לנצח על פי התורה. כשם שאנו מכירים פער עמוק בין פשוטו של מקרא לבין ההלכה שבתורה שבעל פה, הנובע מסיבות רבות שאין זה המקום לפרטן, כך ניתן לכלול בפער זה גם את דמותה של האישה. הלוא זה בדיוק חלק בלתי נפרד מהמחלוקת בין הפרושים ובין הצדוקים, ואנו ממשיכי דרכם של הפרושים, שלא מנעו עצמם מדרישת התורה, ומחתירה לרצון ד' כפי שהוא בא לידי ביטוי בתורה שבעל פה, שאינה תואמת תמיד את זו שבכתב, אלא משתלשלת בדרכים שונות, עד לעמידה למנין ולקביעתה כהלכה.

דומה כי האפשרות היחידה המתקבלת על הדעת לבירור דבר ד', היא העיסוק בפרשיות הבריאה - של האיש ושל האישה. נתיחדו פרשיות אלו בכך שאין בהן דבר הנובע מאופייה של דמות מסוימת, שכן אדם וחווה אינן מתוארים בשלביהם הראשוניים כאישיות. בפרשיות אלה מדובר על אדם וחווה כסמלים, ואופיים האישי אינו בא לידי ביטוי. בשל כך דומה כי משם תוכל הישועה לבוא, ושם נוכל לקבל תשובה לשאלתינו.

ברם, עיון בפרשיות הבריאה מגלה כי לא כך הוא המצב, ולמעשה מדובר בהעתקת השאלה עצמה לתוך ביאור המקראות. אי היכולת להיעזר בפרשיות הבריאה כדי להשיב על שאלתנו נובעת מהעובדה כי בפרשת הבריאה קיימת סתירה ידועה מאוד הנוגעת לסוגיתינו. מחד גיסא מתוארת בריאת האיש והאישה בפרק א של ספר בראשית כבריאה שהיא זהה לחלוטין: שניהם נבראו בצלם אלוקים, לשניהם נאמרה ברכת הציווי "פרו ורבו" ושניהם נצטוו בדיבור אחד לרדות בדגת הים ובעוף השמיים. אין כל הבדל בין איש ואישה. מאידך, בפרק ב של סיפור הבריאה מתוארות הדמויות  באופן שונה לחלוטין, המבחין הבחנה עמוקה בין האיש ובין האישה - הוא נברא מעפר מן האדמה ומהפחת נשמת חיים בו, ואילו היא נבראה מן הצלע; הוא נברא ראשון והיא בעקבותיו; בעקבות כך נצטוו ציוויים שונים ביחס לעץ הדעת לעץ החיים. העולה מפרק ב הוא כי אין מדובר כלל בזהות ואף לא בשוויון, אלא במהויות נשמתיות שונות באופן עמוק. פרק ב' אכן הפך בעיני רבים העוסקים בסוגיה זו למקור העיקרי ממנו ניתן לשאוב הצדקה להבדל בין גברים לנשים.

כך כתב גם הרב צבי יהודה (האשה וחינוכה עמ' 55): "כך גם סדר הדברים שמבריאת העולם. התורה, בסוף סיפור הבריאה, אומרת: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה בראם". הבריאה היחידה בצלם האלוקי והיא - זכר ונקבה בראם". האדם - חד שהוא שניים, שויון  - שלמות מחוברת. מתוך הכללה זו בסיפור בריאת האדם מפרטת התורה להלן כיצד נבראו הזכר והנקבה...הנעשה הפרטי המיוחד בריאת האישה היה מצלע האדם, "ויבן את הצלע", אך ההדגשה הכללית ההתחלתית "זכר ונקבה בראם" - יחד, שויון...".

לכאורה מדובר בשני כתובים המכחישים זה את זה, כיוון שהמבקש לתמוך את עמדתו החותרת לזהות מוחלטת בין האיש והאישה יוכל לעשות זאת בעזרת פרק א', ואילו הטוען כי מדובר בשתי מהויות שונות לחלוטין יכול להתבסס על פרק ב. ומה יעשה הניגש לסוגיה כפי שיש לגשת לסוגיה - ללא עמדה מוקדמת, ועם כיסופים עזים לדעת את רצון ד' ? ואיה הוא הכתוב השלישי שרק הוא יכול להניח את דעתו של מבקש תורת אמת ?

כפילות זו באה גם לידי ביטוי בהתבוננות על העולם הממשי. גם שם בולטת מגמה חיובית ובריאה של שחרור האישה מכבלים שאינם מעצם המהות התרבותית, וחתירה מתמדת לשוויון יכולות והזדמנויות. קשה להצביע על מהפכה עמוקה יותר שאירעה במאה השנים האחרונות מאשר הסרת כבלים משעבדים מעל האישה. אנו, האמונים על דבר ד' בדבר היות האדם ברוא בצלם אלוקים, ומפליגים בשבחו "ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו" חשים עצמנו כמבשרי הכרה זו בעולם. אנו, חפצי החרות ומוליכיה בעולם העתיק, ששים על כל גילוי של בחירה ורצון. לפיכך שינוי מבורך זה הוא חלק מתפישת עולמנו, הקוראת לחרות העמידה לפני ד', ולחתירה לקראת גאולה שלמה. מאידך גיסא, אין מונופול לדעה המדעית הגורסת כי אכן מדובר בהעמדת ההבדל בין גברים לנשים על הבסיס הטכני בלבד. להפך, ספרות רבה מדברת על הבדלים בין גברים לנשים - חלק מהחוקרים העמידו הבדלים אלה על הבסיס ביולוגי וחלקם על חקר המוח, חלק על התפקוד הבסיסי וחלקם על הקשר שבין פיזיולוגיה למהות. הצד השווה שבכולם שהם החשיבו הבחנות אלו עד מאוד, וביקשו לטפח בשל כך עולם רוחני ותרבותי שונה. למעלה מכך, גם במישור התוצאות הפסיכולוגיות והחברתיות לא הוכח כי השוויון הביא דווקא להגדלת העושר בעולם הנשי. פעמים דומה כי דווקא המרוץ המשותף איבד כלים מהותיים עמוקים שהיו חלק מעוצמתה החרישית של האישה, ודווקא החתירה לשוויון מוחלט הובילה אותה לתסכול ובדידות, לחלק ממאבק איתנים על עוצמות וכוחות, ולהשתקת הרומנטיקה והקירבה האינטימית. גם בעמדה זו אנו מוצאים את טביעות אצבעותינו - עיקר תפישת עולמה של היהדות הוא החתירה לקראת נאמנות לעצמיות ולמקור, ואין אנו רואים ברכה בחיים של זיוף, ובניסיונות לאמץ ערכים המבקשים להכחיש קיומה של מהות נשמתית, ולהציע תחתיה מערכת תפקודית המתעלמת מהתוכן המהותי. כיצד אם כן מתמודדים עם שאלות שהספק כרוך בעקבן ? מה ניתן לעשות כאשר מדובר בסוגיה שהיא במהותה נעה בין שני קטבים ? כיצד מתרגמים את שני הפרקים לדבר מה מעשי ?

נראה כי כדי לעמוד על הפתרון האמיתית צריך להתקדם קמעא קמעא. בדרך כלל, כשאין אפשרות עוד למתוח קו רוחני מדויק בין השוויון או הזהות, לבין הפרדה והבחנה, כדאי לבחור בדרך אחרת, הנעוצה יותר בתהליך הבירור, ללא ידיעה מובהקת של יעדו ותוצאותיו, לאמור: לא להכריע הכרעות גדולות במישור העקרוני, אלא לקרב את החיים המשותפים לרמה זהירה יותר של שוויון. עיצוב מרחב טכני משמעו שחרור שני בני הזוג מחלק מההגדרות המוקדמות בדבר התפקודים במשפחה. התקופה בה הייתה חלוקה חדה והברורה, שעיקרה הטלת האחריות הטכנית של הבית על כתפי האישה והתורנית-רוחנית על כתפי הבעל, אינה עומדת במבחן הניסיון להגיע אל תורת אמת. מאידך, החלפתה בתפישה רוחנית בה אין קשר בין מהות האיש והאישה לבין תפקידם בבית, אף היא אינה נכונה כאמור לעיל. בשל כך צריך להיכנס לתהליך ארוך של בירור. אנו צריכים להתרגל לכך ששאלה מהותית אינה נפתרת באופן מיידי. נהפוך הוא, תולדות התנועות הרוחניות בעולם מלמדות שבעת הופעתן הן פורצות כזיקוקין דינור אך השפעתן מתגלה דווקא לאחר מפגשם במציאות ובתנועות הרוחניות הנוספות:

"בתחילת כל תנועה רוחנית העתידה לפעול בעולם, מתגלה כוח גדול, שפעת קודש, שפעת רוח הקודש טס ועולה, משוטט ומקיף, איננו מתיישב בעולם מפני גדלו, גבהו ותעצומתו. אחר כך באים דורות קטנים, הם מדודים ושקולים, מושרשים בעולם, מגשמים בחיים בצורה זעירה את הגדול והאור המבהיק שנתגלה בראשית התגלות התוכן, עד שהביסום הולך ונשמך לאטו, ודור אחר דור משבח את מעשה הראשונים. מה שעשו, הגו וחשו הרבות במעוף נשרים, עושים הבנים בחילוק עבודה, בצורה קטנה ומקוצרת מאוד" (שמונה קבצים, ג עמ' יד). אף שדברים אלה נכתבו על תנועות רוחניות שמקורן בשפעת קודש, נכונים הם ביחס לכל תנועה רוחנית המזעזעת עולם.

בעת שתהליך זה מתברר מוטל על כל אחד ממרכיבי המשפחה ליטול חלק גם בתפקיד השני. חלק מהעול הטכני, בין אם מדובר בכביסה ובין אם מדובר בחינוך ילדים, יכול להתחלק בדרך שוויונית יותר. בחלק מההתקדמות הרוחנית, כמו ההשתתפות בתפילות,  שותפה גם האישה. לא תמיד צריך לפתור בעיה על ידי ויתור - כאשר נודעת חשיבות לשאלה קיומית, ניתן פעמים רבות למצוא פתרון מעשי המאפשר את שני העיקרים גם יחד - אולי כדאי שהבעל יקום ל"ותיקין", כדי שיקיים את ההלכה ככתבה וכלשונה, ואף אשתו תזכה ללכת לתפילה בעוד שהוא שומר על הילדים וכדו'. כל אלה נראים כפתרונות טכניים בלבד, ועל כן דומה שהם קטנים מידי כדי להתמודד עם השאלה העקרונית, אולם מנחה אותם ההכרה כי הם הכרחיים ליצירת התנאים האמיתיים לבירור מחודש של סוגיה זו. תחת הצהרת הצהרות גדולות וניסיון לפתור את הבעיה ברמה העקרונית, ניתן להקדים לה את יצירת התנאים לבירור הסוגיה, המקרינה את ההכרה הכפולה - הן בצורך לבחון מחדש, והן בצורך שלא ללכת שבי אחר תפישות תרבותיות חדשות, הבאות מהעולם הרחב, שאינו נאמן לדרכה של תורת אמת.

בשל כך ניתן לעצב את המשפחתיות בקווים יותר עגולים, ובהבחנה פחות חדה של שני הצדדים, בלי להסיר את יסוד ההבחנה שבין שני המינים, שהוא מוליד גם את יסוד ההבחנה שבין שני התפקידים המשפחתיים. רקע זה הוא הכרחי כדי להיות מסוגל להגדיר בדיוק את דרכה של תורה, ואת חיי האמונה הראויים למי שמבקש ללכת בדרכה, בלי להתמכר לעולמות זרים, ובלי להתנכר לשינויים העמוקים שאנו מצויים בתוכם. כל זה הוא חלק מתהליך הכרה עמוק שיש לבררו.

 

 

ג שינויים במבנה המשפחה ובהקמתה בעת הזאת:

ברם, עיקרון קמעא קמעא אינו פותר התמודדות עם עצם הבעייה של החובה לעצב דמות שונה של חיי הנישואין בזמן הזה. כאמור לעיל חלק מהדפוסים בהם מועצבת תדמית המשפחה היהודית אינו נובע דווקא ממהות המשפחה, כי אם מהצטברות השפעות רבות הנובעות מתנאיי החיים והסביבה. למעלה מכך, גם לעולם הטכנולוגי השפעה ניכרת: אין ספק כי בעת שמשפחה מתפקדת ללא מיקרו גל ומקפיא, מכונת כביסה וייבוש, טיטולים וכרטיס אשראי, השעבוד לקיום היום יומי גובר והולך, ועל כן קל להבין את השהות הממושכת בבית. בשעה ששינויים טכנולוגיים אל החודרים לעולמנו אין ספק כי כמות זמן אדירה משתחררת, ובשל כך משתנה באופן מהותי התפקוד הפנים-משפחתי.

למעלה מכך, שינויים אלה אינם טכניים בלבד אלא נוגעים בשורש הדימוי העצמי. בעניין זה חלה מהפכה של ממש, ואף לכך השפעה ניכרת על חיי הנישואין. אין האישה רואה את עצמה כמקבלת בלבד, כמי שהיא פחות אנושית ויותר אלוקית או להפך, כמי שאינה יכולה עוד לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן וכדו'. גם התביעה לשינוי קמעא קמעא באה מבית המדרש של המתבונן בתהליכים רוחניים מצידם הקוסמי. ברם, אנו עוסקים בבני אדם, שיש להם גם קיום עצמאי כפרטים. בירור הסוגיה בתהליך של מאה שנים מהווה לגביהם הבטחה משמעותית הנוגעת לעתידו של עולם, אך בנתיים הם מבקשים גם לחיות את חייהם שלהם. לעולם לא ניתן לנתק את המשמעות הפרטית של הסוגיה. בשל כך יש לברר את השינויים הנתבעים בעיצוב הנישואים ובהכנה להם בזמן הזה, כדי שאלה יהיו מתאימים לדבר ד' ולתורת אמת, ולא יישארו כאבן שאין לה הופכין.

מהן הסיבות המחייבות שינוי משמעותי בדפוס המפגש בין בני הזוג, וביסוס קדושת המשפחה על אדנים שונים מהתקופות הקודמות ?

 

עצמאות:

חלק בלתי נפרד מהדבר שקרב לבבות בעבר היה התלות ההדדידת של בני הזוג. תלות זו היא תוצאה של העולם המוגדר ותוחם את תחומי העיסוק. קשה היה למצוא מישהו שיכול להסתדר לבד. הנשים היו תלויות בהיקף נרחב בהיותן נשואות. מדובר בסוגים שונים של תלות. בראש ובראשונה התלות הכלכלית. ייתכן ורווקה הייתה יכולה לפרנס את עצמה, אך אישה נשואה לא יכלה לראות את עצמה גרושה, ואת קיומה במצב זה, בעיקר הם היו לה ילדים. המקצועות ה'נשיים' לא איפשרו לקיים משפחה. הסיפור המקראי על האישה האלמנה בימיו של אישה, שהנושה בא לקחת את שני ילדיה לעבדים שיקף מציאות של חיים שהיתה נכונה עד לתקופה שאינה רחוקה מימינו.

ברם, אין מדובר בתלות כלכלית בלבד, כי אם גם בתלות רוחנית. העובדה כי הבעל בלבד היה זה שהביא לתוך הבית את העולם הרוחני והתורני, יצרה תלות עמוקה של צורך בדמות כזו במבנה הרוחני של הקיום. מרכז הקיום הרוחני של הבית הוא הבעל, והוא הבקיא היחידי בידע התורני, כמו גם מופקד על עיצובו של הבית.

מעמד זה בא לידי ביטוי גם בהדרכות חז"ל של יחס הבעל לאשתו. אין ספק כי מדובר בהדרכות שהן המתקדמות ביותר בעולמם. הם ציוו את האדם לכבד את אשתו יותר מגופו, להיות רגיש לדמעותיה ולצרכיה. ברם, ההדרכות כולן מבוססות על הבעל כמעניק ועל האישה כמקבלת, ולא על זהות במעמד המשפחתי. גם כאן מדובר בסוג מסוים של תלות. קביעת ההלכה כי "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" מתארת היטב את מעמדה של האישה במשפחתה. יש להדגיש כיה דברים נכונים גם מהצד השני. גם הבנים לא ראו עצמם מתקיימים בלי צלע נשית. מדובר גם כאן הן בקיום פיזי, בשל חוסר היכולת והאפשרות לבצע את תפקידה של האישה, והן קיום חיים גופניים, עד למאמרם של חז"ל כי די לו לאדם שאשתו מצילה אותו מן החטא.

בעולם בו אנו חיים היום השתנו הנחות מציאותיות אלה באופן משמעותי, אם כי לא לחלוטין. נשות זמנינו עצמאיות הרבה יותר מאשר בעבר. עצמאות זו הינה בעלת שני פנים: מהבחינה כלכלית רבות מבנותינו הן בעלות תואר, מתפרסנות באופן מעורר התפעלות, מנהלות את חשבון הבנק ובעלות מפתחות למכונית. אלה יוצרים אוירה של עצמאות, המקטינה את האימה מפני שבירת מוסד המשפחה. למעלה מכך, מדובר גם בעצמאות רוחנית: לימוד התורה האינטסניבי של הבנות, והיחשפותן לידע נרחב מקטין את התלות גם מהכיוון הרוחני. מודבר בהתפתחות גישה ביקורתית, ברצון לעמוד על מקור העמדה, וביכולת להעמיד כנגדה עמדה מנוגדת. למעלה מכך, מסיבות שונות, שחלקן יבורר להלן, דווקא הכשרתה התורנית של האישה נראית כקשורה באופן ישיר לקיומו של בית בישראל, הרבה יותר מהכשרתו התורנית של הבעל.

יש להדגיש כי גם בעבר לא התבסס הבית על תלות בלבד, ואוי לו לבית אם הדבר הקושר את בני הזוג אחד לשני הוא התלות. התנ"ך עצמו מדבר על אהבה, ואנו מוצאים את סימניה גם בהמשך תולדות עם ישראל, עד לימינו אנו. ברם, התלות ההדדית היתה חזקה ביותר, והיא אכן היתה חלק מעוצמתו של הבית. העובדה כי תלות זו נחלשה בימינו, מביאה בעקבותיה חולשה גוברת והולכת של התא המשפחתי, באותה המידה שהתלות משמשת כבסיסו של הבית. הצד החיובי שבתלות זו הוא יצירת אווירה מעודדת המשכיות וביסוס, וכשזו פוחתת מתערער מעמדו של הבית.

 

גיל הנישואין:

הפיצול הגיל הנישואין הולך וגובר. מחד גיסא אנו מזהים מספר רב של בנות הנישאות בגיל צעיר, וזוכות להקים בית בישראל. זו סוגיה בפני עצמה הטוענת בירור, מהכנה לנישואין צעיר ועד השינויים המשמעותיים המתאפשרים עם הגעת הילדים בבית זה לגיל בגרות, בעוד האישה עדיין צעירה, אך אין זה חלק ממאמר זה. מאידך גיסא, אנו מוצאים שכבה הולכת וגדלה של בנות בגילאים מבוגרים שאינן נשואות. ברצוי להדגיש כי הניסיון אינו מלמד על יתרון לאחת הדרכים. לכל צד יתרונות וחסרונות, וקשה לקבוע נוסחה אחדיה המתאימה לבנות כולן. יש הנישאות בגיל צעיר נישואי בוסר, ויש המקימות בית אומן וארוך ימים, ואף מפנות עצמן בגיל ביניים צעיר יחסית ל'קריירה שניה'. הדברים נכונים גם מהכיוון השני - יש שהן מבוגרות מידי כדי לערוך שינוי מהותי בעולמן, ואף אם הן זוכות להקים בית הן מתקשות במהפכה הפנימית שבית זה מחייב, ויש שנישאו מבוגרות ומוכנות לחיים עמוקים משותפים, בעומק משמעותי בהרבה מנישואין בגיל צעיר. הניסיון למתוח קו אחיד וקבוע כתוצאה מניסיון מצטבר אינו עולה יפה.

סיבות רבות להיווצרות שכבה גדולה של בנות מבוגרות. אחת מהן נעוצה בעובדה כי היעדים שהבנות מציבות לעצמן דורשים שנים רבות. מדובר בשנתיים שרות, שנה מדרשה, השלמת תואר ראשון לפחות, ולעתים נוספת לאלו גם שנת חופש וטיול. כיוון שלרוב אין מדובר בשנים חופפות, אנו מדברים כבר על תוכניות בנות שבע שנים קודם נישואין. ברם, יש סיבות נוספות הנוגעות אף הן במהות העיצוב העצמי. חלק גדל והולך של הבנות חש שאין הוא רוצה להכניס עצמו בעולו הנישואין קודם שמיצה את שניתן לעשות בחיי רווקות שיש בהם אפשרויות רבות להתקדמות רוחנית, ובשל כך הן דוחות את גיל הנישואין. סיבה נוספת, איליה נתייחס בהמשך, איננה נובעת מהחלטה אלא מאילוץ - חלק ניכר מהבנות מתקשה למצוא בן זוג מתאים, דווקא בשל השינויים המבורכים שחלו בחינוך הבנות. ככל שרמת הבת עולה כן, באופן טבעי,  המבחר העומד בפניה מצומצם יותר.

איחור גיל הנישואין מחריף בעצמו את הבעיה. נובעות ממנו השלכות רבות המרחיקות יותר את יכולת הנישואין, אך לענייננו נציין שתיים בלבד. ראשונה בהן היא הגדלת התביעה מבן הזוג. ניתן היה לצפות, לכאורה, כי ככל שהשעון ביולוגי יתקתק והמציאות סביב תלחץ, כן תגדל הנכונות להתפשר על בן זוג מתאים פחות ובלבד להיכנס להחופה ולקים בית, אף אם הוא רחוק מרחק מסויים מחלומות הילדות. המציאות מלמדת כי פעמים רבות התגובה שונה. בנות רבות אומרות לעצמן כי לא המתינו זמן כה רב כדי להתפשר, ודווקא עכשיו הן מבקשות הצדקה לזמן ההמתנה המרובה. למעלה מכך, אימוץ דפוסי חיים עצמאיים שנים רבות מקשה על הכנסה של גורם נוסף. טוב לבנות בעולמן המסוגר והבנוי, והנכונות לזעזוע הולכת ופוחתת. גם מפגשן עם שעות קשות של בנות גילן הנשואות מקטין את המוטיבציה להיות נשואות, ומעלה תירוצים ושכנוע עצמי של הימנעות מכניסה לכבלים.

עניין שני הוא גיבוש אישיות. הבנות הרווקות נעות מאירוע אחר לשני, בין אירועים תורניים עמוקים ובין חיי תרבות עשירים, ומגלות תחומים רבים ומרתקים של החיים. עולמן הרוחני פנוי לשמיעת שיעורים והרצאות. עולמן האנושי פנוי להשתתפות באירועים ומופעים. כל אלה יוצקים תכנים חדשים לעולם חייהן, והעושר הרחב הולך ומעמיק. יכולתן למצוא את עצמן מתקשרות עם הבא מבית מדרש הולכת ופוחתת. אמנם, לא כל הבנים כולם לומדים בבתי מדרש, ונקודות המפגש הרבות, בעיקר זו האקדמית, מביאות חיכוך גם עם בנים שעברו את אותו תהליך כמותן. ברם, הרצון הפנימי והכן להקים בית עם מישהו בעל יסודות תורניים נתקל בסתירה הנובעת מהתאמה ההולכת ופוחתת בשל כך. אף שבאופן מודע בנות אלו חפצות מאוד מאוד להקים בית בישראל, מתגבשת בתוכן זהות המתיצבת באופן בלתי מודע כנגד מגמה זו.

כך מזין המעגל את עצמו: איחור גיל הנישואין מקטין את יכולת המפגש וההתפשרות, המביא לדחיית הנישואין ומגדיל את הפער ההולך וגובר בין החלום לבין הגשמתו.

 

הפער בין הסביבה התרבותית לבין ערכי המשפחה:

העולם בו אנו חיים מנהל תרבות חיים מנוגדת למשפחתיות בצורה מבהילה. בדרך כךל טענה זו מיד מעלה את המחשבה כי הכוונה היא להפקרות המינית ולפריצות הנוראה שאנו מנסים לחיות בתוכה בתוך חומות צניעות וקדושה מאירה. ברם, באלה אין לצערנו אין שינוי של ממש, ויצרא דעריות פעל בעם ישראל גם בעבר בעוצמה רבה, עד כי ביקשו ישראל שיתבטל יצר זה בדיוק כשם שבטל יצרא דעבודה זרה. קיומה של פרשת סוטה מלמד לכאורה כי הניאוף היה תופעה חריגה בישראל. ברם, דברי חז"ל כי "משרבו המנאפים בטלו מים מאררים" מלמדים כי היו גם יומים קשים בתולדות עם ישראל, בהם לא ניתן היה להתבסס על המים המאררים בדרך ההתמודדות עם ההפקרות. נכון הוא כי הנורמות שבעולם הכללי השתנו באופן מבהיל, עד כי לסדום היינו לעמורה דמינו. ברם, הפקרות זו היא חלק מתופעה כללית בהרבה, שגם המבקש להגביה את חומות הצניעות ימצא כי תרבות החיים חותרת תחתיו גם במקומות שהוא אינו מצפה לאויב, ומשם היא חודרת למבנה המשפחה.

היסוד העיקרי עליו מבוססת המשפחה הוא הקביעות. זהו מקור עוצמתה, וזו גם הגדרת מהותה. בשעה שבא האדם בברית נישואין עם אשתו נעשית היא לחברתו ולאשת בריתו, ומכאן ואילך אין הוא סר ממנה וכל עולמו סובב סביבה. אנו מברכים בעת נישואין "והתקין לו ממנו בנין עדי עד", ומקרינים בכך על בני הזוג ביום שמחתם את ברכותינו כי ילכו אף הם בדרכי בורא עולם, ויתקינו את ביתם כבניין עדי עד. תקנת חרם דרבינו גרשום שהוזכרה לעיל אך חיזקה את המחויבות ההדדית. בשל כך טענו ההיסטוריונים כי זה מקור העוצמה וקיום הנצח של האומה הישראלית. מול התהפוכות, הגירושים, הפוגרומים, ההשכלה ודומיהם,  עמדה המשפחה הישראלית כמקור ממנו שאב היהודי את עוצמתוה רוחנית, ממנה יצא ואליה שב. דומה כי התורה עצמה מכירה באופן מיוחד במבנה זה, בעיקר בדיני איסור קבלת עדות קרובים על קרוביהם, אף אם הם מעידים נגדם ואין לחשוש שמא הם משקרים. התורה מלמדת בכך כי היא מכירה בגרעין היסודי של המשפחה כהרחבת העצמי של האדם, ואין היא מסכסכת בין האיברים. מובן כי ייתכן ומדובר בגזירת הכתוב שטעמה לא נודע לנו וייתכן כי הסיבות לכך אחרות, אך דומה כי הסבר זה מבאר היטב את יסוד איסור העדאת קרובים איש באחיו.

התרבות בה אנו חיים מנוגדת באופן מהותי לקביעות מכל סוג שהוא. אין מדובר בקביעות משפחתית בלבד, כי אם בחתירה הנחתרת תחת רעיון הקביעות כשלעצמו. קשה למצוא אדם שנולד ומת באותו בית, או אפילו חי באותו מקום מיום נישואיו; אדם מחליף את מקום עבודתו פעמים רבות; אופנת הלבוש אינה מעניקה תקופה ארוכה של קביעות מכל סוג שהוא, והיא הפכה סמל לעולם משתנה; גילויים מדעיים חדשים משמיטים את קרקע היציבות תחת רגלי המדע; החיפוש המתמיד אחר התחדשות וגירויים אופפים כל עניין בעולם התרבותי הסובב אותנו. הדימוי המתאים לו ביותר הוא עולם של נודדים, בה אנו נודדים ממקום אחד למשנהו.

מול חשיבות הקביעות עולות זמירות אחרות ויסודות אחרים של אידיאולוגייה. את מקום המסורת תופשת ההתחברות, את מקום המוסדיות תופשת החוויה ואת מקום ההיענות לקטגוריות קבועות תפושות אידיאות בדבר האותנטיות והעצמיות. כל אלה יוצרים סביבת חיים שאינה מקבעת עצמה במקום אחד והיא נתונה בהליכה מתמדת. אוצר המילים מדבר על תהליך, מגמה, בירור, התלבטות, בחינה, הליכה זמנית עד הקצה וכדו', שהם ממאפייני סביבת החיים הנוכחיים.

בעולם זה מהווה המשפחה עניין חריג ומוזר, עד כי ערעור על עצם המוסד הולך וגובר. בעולמנו נשמעות טענות המדברות בשבח פירוקה של המסגרת כל כמה שנים והעצמת אחרת, או אי הקמתה בכלל, ושמירה מתמדת על חופש, כמו במשפחה חד-הורית מלכתחילה. המשפחה נתפשת כשייכת לעולם הישן, והיא מקיימת בתוכה את כל המוטעה שבתוכו. ככל שמוצעת המעטה בקביעות ובמחויבות כן תאומץ גישת חיים זו.

עד כה כמעט ולא חלחלו תפישות נוראות אלו לעולמנו הדתי. עד כה ניצבים אנו כחומה בצורה כנגד אותן אידיאות. אנו אף מתפללים כי הן תשמדנה את עצמן, והחתירה לשינוי מתמיד תביא בכנפיה גם שינוי מוברך בדמות החזרה אל הקודש והיציבות, הקביעות והנאמנות. למעלה מכך, חלק ניכר מעולמנו החינוכי מושקע בכך, ואנו מלמדים דווקא על מציאת התוכן העמוק בתפילה המנוסחת והקבועה ובעולמה של ההלכה. ברם, תמים הוא החושב שאין לתפישות חיים אלה השפעה אף עלינו. עצם החיים בסביבה תרבותית של שינוי משפיעה על החיים ומערערת יציבות מכל סוג שהוא. בשל כך גובר החשש מכניסה לעולם של נאמנות וקביעות, ואידיאולוגיות הטוענות כי יש אף יתרונות גדולים בחיים ללא מחויבות מתחילות להישמע.

למעלה מכך, גם כשמוקם בית בסביבה כזו לא ניתן להימלט מתביעה לבחינה מתמדת של הצדקת קיומו, ופירוק המסגרת אינו נראה אסון באותה עוצמה שהוא נראה כך בעבר. תרבות חיים זו מביאה לעליה מכאיבה במספר הגרושין אף בתוך חברתנו שלנו. בשוליים אנו מוצאים גם סטיות וחריגות קשות בהרבה. ממוצא הדברים עולה כי ביצור המשפחה בישראל אינו יכול עוד להתבסס רק על טיפול ישיר בחיי המשפחה, כיוון שמדובר בתפישה תרבותית כוללת. היחס בין מסורת וחידוש, קביעות ושינוי, הלכה וסובייקטיביות, מחייב משנה סדורה הנוגעת לתחומי החיים כולם. כשזו אינה קיימת אנו מוצאים מספר גדול יותר של בעיות.

 

שינויים בתפישת המגדר:

כאמור לעיל, חלק בלתי נפרד מהועלם הקודם היה חלוקת תפקידים מוגדרת ומסודרת של העולם. היו מקצועות נשיים מובהקים ומקצועות גבריים, דברים שאישה עושה וגבר לא ועניינים אחרים שהוא מופקד עליהם וכדו'. חלק מהעולם התרבותי בו אנו חיים הפך גבולות אלה לגמישים. אנו מוצאים גברים העוסקים בתפקידים שנחשבו נשיים וכן להפך. למעלה מכך, אין מדובר בשינוי מעמדות בלבד אלא בהתקרבות לדפוסי חיים. ישנן תוכנות שנחשבו 'נשיות' המאומצות על ידי הגבר ותכונות הנחשבות 'גבריות המאומצות על ידי האישה. כל אלה מחייבים בחינה מחודשת של הנחות יסודיות.

אין בדברים כדי לבטל את השוני בין המינים. כאמור בראשית דברינו, אין אנו נוהרים אחר רוח העוועים המבקשת לכבוש את העולם ולטשטש את ההבדל שבין המינים. הדבר מנוגד הן לעולם אותו אנו מכירים ללא כחל ושרק, והן לדברי התורה המעצבים את דרכנו ואת אמונתנו. למעלה מכך, חייבים להיזהר מלהיסחף אחר תפישות העולם החדשות המבטלות את חשיבות הבית, לידת הילדים גידולם וחינוכם,ומדברות על המימוש העצמי בלבד. רוממות אל בגרונן, אך חרב פיפיות בידן, ובסופן הן מביאות חורבן. ברם, חלק משינויים אלה נובע ממקור שהוא אמיתי, ובשל כך מוטלת עלינו משימה קשה בהרבה. עלינו לבור את המוץ מתוך הקש, ולהתקשר דווקא בחיובי שבשינוי זה. כל עוד הדבר לא נעשה הולך מספר הבנות המתקשה בהקמת בית ועולה, כיוון שהוא נדרש להיכנס למסגרת שלא הגיבה עדיין לשינויים אלה.

יש הסוברים כי מדובר בתקופת ביניים בלבד. רבות הבנות המאמינות כי בעת שתחלחל ההכרה בשינויים אלה לעולמם של הבנים תבוא הישועה, ואכן יבוסס הבית על מסגרת אחרת. דומה כי מדובר באופטימיות שאינה במקומה וזאת משתי סיבות. ראשונה בהן היא העובדה כי ישנו משקל רב לשקר המוטמע בשינויים אלה, ולשקר אין רגליים. המאמץ למנוע חדירת תפישות מוטעה יצליח, בשל העובדה כי חותמו של הקב"ה מצוי בו. על כן, ניתן להעריך כי גם התמונה הסופית לא תשתעבד לרוח הנבוכים בעולם הנוכחי, והיא תשמר בתוכה את דרכה של המסורת המשפחתית.

ברם, גם אם אכן יחולו שינויים מרובים בנות זמננו לא תיהננה מהן. כאמור לעיל, דרכם של שינויים שהם מתנהלים בקצב המתעלם מאלה המצפים לבואם, ועד שיבואו עשוי להיות מאוחר לגבי בנות דור הביניים.

 

תפישות העולם:

תפישות העולם הקיימות היום בעולם עומדות בסתירה ליסודות עליהם בנויה המשפחה המסורתית. דוגמה לדבר: בעולמנו שלנו גובר משקל הפרטיות, העצמיות והעצמאות. המשפחה אינה מאפשרת לאדם לחיות כאדם פרטי, ועליו להרחיב את גבול עולמו הצר, ולכלול בו את בן זוגו ואת ילדיו. הרחבה זו, שרבים ממשיכים לראות בה את הגשמתו העילאית של האדם, נתפשת כיום בעיני אחרים ככניסה לכבלים; משפחה אינה מאפשרת עצמאות מוחלטת, ועל בן המשפחה לשקול את צעדיו במבט רחב יותר. אחד היסודות המובהקים הנמצאים בפי מדריכי נישואין הוא הצורך בהתחשבות הדדית מתמדת. הם מלמדים כי אין כלי משמעותי יותר לחיזוק הקשר המשפחתי מאשר ההקשבה וההאזנה, והיכולת להתחשב ברצון כל בני הבית. ברם, התחשבות זו שמרפא בכנפיה בעת שאנו עוסקים בהשכנת שלום בית, נתפשת בעולמנו גם כסוג מסוים של הכרח, שאין האדם חפץ לבוא בגבולו. תחת הדרכת ההתחשבות הוא מעדיף את העצמאות שאינה מחייבת להתחשב אלא בגבולות רחוקים.

דוגמה נוספת לתפישת עולם המסכנת את הנישואין היא הכמיהה לאושר. באופן פרדוכסלי, ככל שמצפה האדם שהמבנה המשפחתי יעניק לו את אושרו כך מוחלשת עוצמת המבנה המשפחתי בשעה שאין הוא מצליח לממש את ההבטחה הגלומה בו. דורנו שלנו מכיר פחות בכוחו של המאמץ וההשקעה, הסבלנות והבניין ארוך הטווח. אם אין הוא זוכה לסיפוק מידי הוא מורד במסגרת. אף המשפחה אינה יוצאת נקיה ממרד זה, ואם אין אדם מוצא בה את אושרו הוא נחפז לפרקה. למעלה מכך, אם אין הוא משוכנע מלכתחילה כי המשפחה תעניק לו אושר זו אין הוא נדחף להקימה. הכמיהה לאושר אינה נתפשת כעניין רע, שכן אף מקורותינו מזכירים פעמים רבות את המילה "אשרי", והם עצמם מזכירים את הזכייה באושר כברכת אלוקים. ברם, פרשנות דורנו למונח אושר נושאת בחובה את  אחד הקלקולים הקשים של תרבות זמננו, המשחית את כל דרכי המוסר והמידות, ואת העוצמה הרוחנית של האדם הנבנית בדרך ארוכה וסבלנית. לו יכולנו, היינו מלמדים את העולם כולו מה טיבו של אושר שהוא פרי עמל ארוך טווח זה. ברם, התנגדותנו לתרבות הנוכחית אינה יכולה לסמא את עינינו מלהכיר כי היא קיימת, והיא משפיעה על מבנה המשפחה היהודית.

ד השפעת תלמוד התורה לנשים על מבנה המשפחה ועל הדרכים להקמתה:

מקום לעצמו המשפיע השפעה ניכרת על מבנה המשפחה ועל הדרכים להקמתה קובע השינוי המבורך שחל בתלמוד תורה לנשים. אט אט הולך לימוד זה והופך לחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים של הבנות. לא ניתן לצמצמם את השפעתו רק לתחום ההתקדמות התורנית, והוא משפיע השפעה ניכרת גם על מבנה המשפחה. הקמת המדרשות, המכונים ובתי המדרש, והכנסת תלמוד התורה לתרבות האמונית של הנשים אינה נותרת בחלל ריק.

אלו שינויים הביא בחובו תלמוד התורה לנשים ? כדי שלא להאריך יתר על המידה נציין רק חלק מהשפעות אלה, וגם זאת בקיצור:

 

מרכזיות הבנות בתחום התורני הישיר הכרוך בהקמת בית:

ההבדל בין תלמוד התורה של הבנים לבין זה של הבנות אינו מתמצה בהבדל כמותי בלבד. לו השינוי היחידי היה פתיחת אפשרויות לצבירת ידע גם בפני הבנות  היה מבנה המשפחה הקודם מתאים, בשל היתרון הכמותי של תלמוד התורה של הבנים על הבנות. אף המלומדות ביותר מבין הבנות לומדות פחות שנים ופחות זמן בכל שנה, וההספק הישיבתי הוא גדול מאוד. ברם, העולם הנשי מציב אלטרנטיבה גם בתחום הגדרת תלמוד תורה לעצמו, והתחומים השונים אותם יש ללמוד. הבדלים אלה מעמידים אתגרים של ממש בפני הבנים, הן בשל העובדה כי מוצעת אלטרנטיבה, הן בשל העובדה כי פעמים רבות היא נראית במבט ראשון אטרקטיבית יותר, והן בשל העובדה כי פעמים רבות היא רלוונטית יותר באותם תחומים בהם בני הזוג נוהגים לפנות אל התורניות בחייהם עצמם.

כיוון שיריעה זו קצרה מלעסוק בהבדלים בתחומי תלמוד תורה ובמשמעותם,  שכן אריכות זו תסיט אותנו מהכוונה המקורית לעסוק בשאלת הנישואין, נביא כאן רק את עיקרי הדברים. עולם הלימוד הישיבתי מבוסס ברובו על לימוד הגמרא. אף שאין ישיבה בה אין ריבוי של שיעורים בתחומים נוספים, בתנ"ך ובאמונה, בהלכה ובחסידות, עומד העולם הישיבתי על לימוד הגמרא כעניין מרכזי. האנרגיה שהושקעה בגמרא לאורך הדורות, ובעיקר בזו הבבלית, ממשיכה לפעפע בעולם הישיבה, והלימוד הישיבתי חובר אליה וממשיך אותה. בכך הוא מצטרף לשלשלת הדורות, וממשיך במסירות את דרכי לימוד התורה ופסיקת ההלכה.

למעלה מכך, בעולם ישיבותינו התקבלה הפרשנות האשכנזית ללימוד תורה לשמה, לאמור: שאלת הלימוד אינה קשורה כלל וכלל לשאלת האקטואליות. בעולמם של חכמים נהגו דרכים שונות, שניתן באופן עקרוני, עם יוצאים מן הכלל רבים, לראותם כדרך ההתייחסות של חכמי אשכנז, לעומת זו של חכמי ספרד. האחרונים מיקדו את הלימוד בנושאים רלוונטיים. הרי"ף כתב את ספרו רק על נושאים הקשורים להלכות הנהוגתו בימיו, ואף עקר מסדר הלימוד את ענייני האגדה המרובים הפזורים בין דפי הש"ס. כמעט ואין לנו ספרי ראשונים ספרדיים על החלק השני של מסכת פסחים העוסק בדיני קרבן פסח, על סדרי קודשים וטהרות, סנהדרין וכדו'. עובדה זו נובעת מהגדרת תלמוד תורה לשמה, כתלמוד תורה המכוון לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, ולחבר בין מקורות ההלכה לעיצובה הסופי.

לעומתם, הרבו חכמי אשכנז לעסוק בתורה כולה, ללא התייחסות לשאלת הרלוונטיות. בעיקר בולטים הדברים בכתביהם של בעלי התוספות, שפירשו את המסכתות כולן, ולא נתנו דעתם לשאלה האם סוגיות אלה נוהגות בזמן הזה הלכה למעשה. זו היתה חלק מתפישת עולם כוללת, שהתייחסה באופן שונה לביטוי תורה לשמה. משמעותו של תורה זו היא לימוד התורה למען ידיעת התורה, ולא כמשרתת עניין אחר, אף לא את ההלכה. אמנם, אף בעלי התוספות כמעט ולא פירוש את האגדה, אך פירושם לש"ס מקיף את המסכתות כולם. יש להדגיש כי מדובר בתיאור שטחי בלבד, שכן אף הרמב"ם עסק באופן אינטסיבי בתורה כולה, אף הרשב"א (שהיה מחכמי ספרד הבולטים) פירש את האגדה ואף בין בעלי התוספות יש כאלה שהתרכזו רק בספרי המנהגים הנוהגים בימיהם. ברם, על אף הסתייגות זו תיאור תלמוד התורה השונה נכון.

ישיבותינו כולן אימצו את הדגם שרווח בארצות אשכנז, ועוסקות במסכתות כולן, ללא התייחסות לשאלת הרלוונטיות. למעלה מכך, על אף ריבוי המסכתות, מתרכז הלימוד בישיבות בקבוצה מצומצמת מהן. השיקולים להתרכזות בהן אינה נובעת מחשיבותן (שכן פרק חזקת הבתים, גולת הכותרת של הלימוד הישיבתי, עוסק בענייני טוען ונטען שלדעת רבים אינו דאורייתא) או ממרכזיותם בחיים, אלא בשל הברק המחשבתי והיסודות התורניים אותם ניתן לפתח מכוחן. עיסוק מלהיב זה מקרב את לומדי התורה אל שכלה של תורה, ומרומם את רוחם לראות בתורה מבוע עצום של שכל אלוקי.

ברם, כשהדברים באים לבניין הבית מתגלה חסרונם. אמנם, מבחינה עקרונית אכן הופך לומד התורה למאורש עם התורה, ושכלו מתמזג עם ידיעתה, אך לכך משמעות הדומה למה שקרוי בחסידות "האור המקיף", לאמור: בניין האישיות והתתקשרות הנשמתית בתורה עצמה מתאדר כתוצאה מעיסוק זה. החיסרון מתגלה כאשר מתברר כי בנוגע לסוגיות פרטניות הנוגע לקיום האנושי, אין לסוגיות אלה ולחיים הארציים דבר.

לעומת זאת, לימוד התורה לנשים, במדרשות ובסימנריוניים, באולפנות ובמכללות, אינו מבוסס על הגמרא, אלא על תנ"ך ואמונה, מחשבה והלכה, פילוסופיה והיסטוריה. בשל כך יש לידיעותיהן של הבנות משמעות רחבה יותר בעולם המעשי של בניין הבית. אלה הנושאים עליהם מדברים בני הזוג, ועימם הם באים במגע. שהלוא שכיח יותר כי בבית יעסקו בתחום התורני בשאלת טעמי המצוות יותר מאשר בשיטת ר' חיים בהגדת עדות הגוברת על "מפיהם ולא מפי כתבם"; בשאלת דרכי הפרשנות של בעלי הקריאה הפילוסופית של התורה יותר מאשר בשאלת מיגו לאפטורי משבועה אי אמרינן וכדו'. באופן פרדוכסלי, דווקא התרכזות הבנות בתחומים אלה הופכת את התורה הנלמדת על ידיהן לדבר הנוגע יותר בחיי היום יום. עובדה זו לעצמה משנה את מבנה העולם הרוחני של המשפחה. יש להדגיש כי אין אנו דנים בהקשר זה בערך הסגולי של לימוד תורה, שהוא גבוה מכל ההשפעות המעשיות, ומוכחו נקשר האדם בקשר אמיץ בשכל הפנימי של התורה. אנו עוסקים בצד הנגלה של התורה בלבד.

 

דרכי הלימוד:

בית המדרש בו עולם הבנים בנוי ברובו על לימוד עצמי.לימוד עצמי זה הוא בעל הישגים עצומים. עצם העובדה כי צריך אדם להתמודד לבדו עם הטקסט ולבחון מראש האם הוא מבין אותו; חובה עליו לחזור ולבחון האם דברי הרב שנאמרו בשיעור אכן נכנסים לתוך הטקסט. להתמודד עם עצמו מהבחינה הנפשית, ולשבת מול הגמרא גם שנפשו אינה חושקת בכך, מעניקה לו עוצמות תורניות בל ישוערו.

ברם, גם ללימוד בדרך זו מחיר.  העובדה שאופק הראיה של הבחור הלומד נשאר האופק שלו. השיעור מסדר דברים, מרומם אותם, מעלה אותו לאופק הראיה של רבו. הוא מסודר ומוגדר, בניגוד ללימוד העצמי. ככל שגובר היסוד של לימוד עצמי הולכת וגוברת הסכנה כי רמתו תיוותר ברמה הבסיסית, וכי הבחור לא יתנשא למרומי גבהים כתוצאה מלימודו.

בשקלול היתרונות והחסרונות של לימוד זה עדיפים יתרונותיו, אך לא ניתן להתעלם מחסרונותיו. לעומת זאת עולם הלימוד של הבנות מבוסס יותר על שיעורים. בכך הן זוכות למנות גדושות של ידע מסודר ומקיף. למעלה מכך, רבות מהן באות בשערי האקדמיה ונחשפות לדרכי הוראה ולימוד נוספים, כמו קריאה ביבליוגרפית ומחקר מדעי, סידור לוגי וכתיבה אקדמית. כל זה מביא להיקף בידע תורני, שהוא אמנם שטחי יותר ופחות תוצאה של עבודה עצמית, אך רווי בגופי ידע, דווקא באותם תחומים בהם נוהגים בני זוג לשוחח אחד עם השני. בדרך כלל  הוא גם מסודר, בהיר ונהיר, ורב גווני, בשל מתודת הלימוד.

 

דרך ארץ:

לימוד התורה של הבנים בנוי על בסיס תיאוריית הניתוק. משנת הניתוק גורסת כי המשמעות האמיתית של תלמוד תורה מחייבת כניסה למסגרת שהיא לא-נורמלית במהותה. אנו מכנסים את הבחורים וקוראים להם להיפרד מכל תחומי החיים. האידיאל הישיבתי הוא ההתמדה המקסימלית והצלילה המוחלטת במקווה המטהר של תלמוד תורה. אחד הדימויים המשמשים ראשי ישיבות הוא המקווה - כשם שטבילה במקווה מחייבת שלא תיוותר שערה כלשהי מחוץ למים, כך הכניסה למימיה של תורה. לא ניתן ללמוד ללא המתה עצמית. עקרונות אלה מבוססים על דברי חז"ל "אדם כי ימות באהל - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה באוהל". דרך חיים זו מביאה בכנפיה מהפכה נפשית עמוקה, דביקות בלימוד, שינוי דרמטי חיובי בדמות בחור הישיבה ובניין מידות עילאי. בעלי המוסר אף טורחים לדבר על הימנעות מהפסקה כלשהי מתלמוד תורה. שיחה ידועה מבארת את הסיבה להימנעות רבי עקיבא מלבוא אל ביתו ולו לרגע, כששמע כי רחל מאפשרת לו ללמוד עוד שתים עשרה שנים: שתים עשרה ועוד שתים עשרה אינו עשרים וארבע שנות לימוד רצופות.

דא עקא, שיתרון עצום זה בכניסה לעולמה של תורה הופך לחיסרון בעת שאדם יוצא מבית המדרש. דרך זו מעצימה את תחושת הניתוק שבין התורה והחיים, ובשל כך פעמים רבות אנו מוצאים בעיות קשות של המשך הקשר לתורה עם עזיבת עולמה של הישיבה. ככל שהעמיקה הישיבה את הנתק בין עולם דרך הארץ של הבחור לבין המציאות שבחוץ, היא גם החריפה את בעיית היכולת לגשר על פני פער זה. עובדה היא כי מעטים מידי קובעים עתים לתורה עם עזיבתם את אולמה. יש הטוענים כי בוגרי 'ישיבה אוניברסיטה' קבועים יותר עתים לתורה מכל ישיבה אחרת, ותולים זאת בעובדה כי זו הישיבה היחידה שאינה מלמדת בדרך הניתוק אלא בדרך החיבור לחיים. אין זה המקום לבחון עובדה זו הן מהבחינה האמפירית, והן את הניסיון לתלות בין אופי הלימוד לבין מציאות קביעות העתים לתורה. יש להדגיש כי דברים אלה אינם מביאים לביטולה של משנת הניתוק, וניתן להתמודד עם נזקיה בדרכים שונות, שלא כאן המקום לפרטן. איני מכיר דרך אחרת לביטוי המהפך הנפשי מאשר ההמתה באוהל, ואני דבק בו בכל מאודי. אך יש להיות ערים לתוצאות שתפישה זו מביאה בכנפיה.

שינוי זה אינו מתמצה רק בעת היציאה לעולם שמחוץ לישיבה. יציאה מתקיימת גם בעת שאדם בונה את ביתו, והופך ליחידה משפחתית. עולם הישיבה לא הכשיר אותו לקראת חיים נורמליים אלה. הוא למד הרבה על מעלתו של בית בישראל ועל דיניו והלכותיו, אך באורחות הקיום האנושי ודרך הארץ הטבעית לא עסק. להפך, הוא קידש עליהם מלחמה, ותבע מעצמו לסלק ממוחו כח עניין אחר שאינו לימוד תורה, כדי לאפשר לו ללון בעומקה של הלכה. מלחמה זו, שהיא תנאי הכרחי לתלמוד תורה מעמיק בעולמה של תורה, עומדת לרועץ בעת השיבה אל דרך הארץ הטבעית. גם המכינות הקדם-צבאיות, הפתוחות יותר לעולם דרך הארץ, עוסקות בתחום צר מאוד שלו, המתמקד בתחומים הקשורים בשרות הצבאי, ואינם עוסקות בתרבות ובאומנות, ביצירה האנושית הכללית ובחוויות האמונה.

לעומת זאת, עולמן של הבנות מועשר באופן מתמיד בתחומי חיים אחרים. מובן מאליו כי בנות שאינן נתונות במסגרת תורנית עוסקות באינטנסיביות מרובה בעניינים הקשורים לדרך ארץ. ברם, דווקא במדרשות ובמוסדות השונים של תלמוד תורה לבנות בולט ההבדל יותר. מוסדות אלה מקיימים בתוכם עולם מלא של העשרה רוחנית בתחומים שאינם תלמוד תורה מובהקים, והם מחוברים הרבה לחיים. שמעתי פעם ממחנכת מסוימת הגדרה מדויקת: מה שקרוי אצל הבנים ביטול תורה קרוי בעולמן של הבנות העשרה. תפישה אינטגרלית זו מהווה נכס בעת הקמת בית בישראל, ומעמידה את התלמיד החכם בנחיתות מסוימת מול בת זוגו. יתרונו הגדול בעבר, מעצם היותו היחיד היודע תורה ודרכה בבית, מתעמת עם תפישה אלטרנטיבית שאינה מכירה ביחידאיות משמעות המונח תורה. הבנות מבקשות כי דווקא בן התורה יהיה קשור לעולם תרבותי עשיר, שכן ביכולתו להפיק ברכה ושכל טוב ממפגש בין העולמות. ואילו הן פוגשות התנגדות מוטבעת לתחומים אלה ועולם מצומצם בהרבה.

לפיכך, בעת המפגש בין בחור הישיבה לבין בת זוגו אנו מוצאים לעיתים כי מדובר בדו שיח של חרשים. הדבר נובע הן מתפישה שונה של המושג תורה וקישורה לחיים, והן מהכשרה לכך. הבנות חשות כי דמות התלמיד החכם חיוורת לעומתן, ובכך מועמקת בעיית המפגש.

עניין זה קשור לדבר הדומה לו והוא היחס הבסיסי לענייני דרך ארץ. רוב מוחלט של מקומות לימוד התורה לבנים מבוססים על אימוץ מתמיד של שני תחומים. ראשון ומרכזי בהם הוא השכל והידיעה התורנית, שכן הלימוד הוא מרכז סדר היום של כל מוסד לבנים. שני בהם הוא עבודת המידות, המבקש לישר את התנהגותו של אדם. לעומת זאת, כל עולם דרך הארץ נמצא מחוץ למסגרת לחלוטין. החוויות המרכזיות בישיבה הן חוויות אינטלקטואליות, המעניקות לאדם עושר ואושר פנימי עצום בהתקשרותו לידיעת הרצון האלוקי, אך אינן מעשירות אותו לחיות כאדם הממצה את כוחותיו הנוספים. החוויה הנפשית העמוקה היא התפילה, ולעתים גם תיקון המידות, ואלה אין בכוחן להכיל את כל חיי הרוח בעולמו של האדם.

לעומת זאת, התחום הרחב הזה הוא חלק בלתי נפרד מעולם הבנות. רוב גדול של הבנות עשה זאת בעת היותו בשרות הלאומי, ביוצאו ממסגרת לימודית אל החיים, ובמפגשו עימן. גם מוסדות הלימוד רוויים הכרה בערכו של דרך הארץ.

 

ה השינויים הנדרשים במערכת ההכנה לחיי הנישואין כדי לצמצם את מספר הרווקות המבוגרות:

מבוא:

עוד קודם לבחינת התגובה הראויה והשינויים הנדרשים בדפוסי המשפחה וההכנה לקראתה אנו חייבים לשוב ולהעמיד יסוד גדול, ולראות אותו במוקד התייחסותנו. יסוד זה היה מובן מאליו, ויש להותירו ככזה, ללא ערעורו וללא הטלת ספק בו. יש לעשות מאמץ עצום לבנות בית בישראל. כל הניסיונות להצדיק אלטרנטיבות ורעיונות בדבר ויתור על חיי משפחה, זרים הן לתורת ישראל ולמסורת האומה הישראלית, והן לנפש האנושית הכללית. הנישואין הם המבנה הנכון של חיים, והמצב הנורמלי והראוי הוא של בניית משכן ומקדש על ידי חופה ונישואין. מטרה זו היא מטרת חיים שיש להשקיע בה את כל המשאבים הנדרשים, כדי לזכות להתחבר לשלשלת המשפחתיות בישראל ולקדושה, לטהרה, לדרך הארץ ולחיים הטבעיים שמציאות זו מקיימת. העולם סביב, ההולך ומאמץ דפוסים אלטרנטיביים, הולך וכורת את הענף עליו הוא יושב. אין מדובר רק בהמשך הילודה ושלשלת הדורות, שהיא עניין מיוחד המטריד את האומה הישראלית לאחר מסעות ההשמדה והגירוש שעברו עליה. כאן מדובר על עצם קיום החיים והעוצמה הרוחנית ממנה שואבים את היכולת לממש את העולם אשר בתוכנו. סוד הקיום האנושי נעוץ במבנה הזוגי, המצוי כבר בראשית הבריאה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". זוהי טבעיות החיים המתאימה לבני האדם כולם מיסוד הוויתם, ועל כן אין לברוח מאתגר זה, על אף השינויים הרבים אותם ציינו לעיל. מבחינה זו לא השתנה דבר - הנישואין הם אבן פינה בדרכו של אדם, והשרוי בלא בן זוג אינו אדם שלם. הכרה עוצמת בעיות לא נועדה להיכנע להן, כי אם להפוך מציאות חדשה זו לאתגר, ומצוקה למקור חיים. כשם שעקרותן של אימהות נבעה מרצונו של ריבונו של עולם לחלץ מתוכן תפילה שלא היתה נוצרת אלמלא חשו במיצרי החיים, כך יש להתבונן אל מציאות מסובכת מכל סוג שהוא.

מובן מאליו כי הדברים נכונים גם ביחס לשמירה קפדנית על יציבותו של הבית לאחר הקמתו. ההפחתה בחומרת ההתיחסות לגירושין מנוגדת לכל אמונתינו בדבר משקלו של הבית ומעמדו. אף שהתורה התירה לאדם לגרש את אשתו בעל כורחה תקנו חכמי ישראל תקנות מרובות לאורך הדורות כדי למנוע ניצול אפשרות זו לרעה, ולבסוף חסמוה לחלוטין. בכך לימדו גדולי ישראל כי התפתחות הדורות מביאה בעקבותיה ביצור וחיזוק של קדושת המשפחה, ולא חס ושלום הפחתה במרכזיותה. על הדרכה זו להיות מורת הדרך העיקרית בחיי המשפחה, ובני הזוג גם יחד נתבעים מכוחה לעשות את כל שיש לעשות כדי להתמיד בבניין הבית. תנאי הכרחי לכך הוא ההכרה ההדדית בחשיבותו ובמרכזיותו, כיוון שניתן לעמוד בכל אתגר אם מדובר ביעד חיוני לכולם. זו גם הבשורה המוטלת עלינו לבשר בעולם - כל הניסיונות לקבוע מסגרת אחרת לחיים בעולמנו מנוגדת הן לטבע האנושי והן לסגולתם של ישראל, והמבקש ללכת בדרך ישרים אינו מניח לרפיון להכות בו, אלא עומד כנגדו במלוא העז והעוצמה.

 

שינוי גישה וציפיות:

תמונת העולם המקובלת לראיית יום הנישואין היא של השגת יעד נכסף. לאחר תקופה של חיפוש וחיזור הגיע העת להעמיד חופה, ומעמד זה מסיים את ההליכה במדבר בארץ לא זרועה. ביום זה נקבע עתיד בני הזוג, ועליו נאמרה הדרשה של "טוב אחרית דבר מראשיתו", המלמדת כי עיקר הדברים טמון בראשית. בשל כך מושקע המאמץ כולו לעמוד תחת החופה עם בן זוג שהתאמתו נצרפה בבחינות מגוונות, והכמיהה היא למצוא את המתאים ביותר כעת. בראייה זו כל דיבור על התפשרות או על בן זוג שאינו עומד בכל מלוא המבחנים נראה כדבר מה שאינו ראוי, וכהמרת חלום עילאי במציאות קודרת.

ברם, ראיה זו עומדת בסתירה ובניגוד לסביבה התרבותית בה אנו חיים. חלק מאפיין של תרבות זמננו היא ההכרה כי מדובר בתהליכים. העולם שאנו חיים בתוכו הוא עולם משתנה באופן מתמיד, ועל כן גישת החיים מדברת על תהליכים מתמידים העוברים על כל בני האדם. היציבות פינתה את מקומה לתנועה מתמדת, הקביעות לתזזית, המסורתיות לחידוש והקביעות להתחדשות. בהמשך לראייה זו משתנים גם פני הנישואין. בתוך עולם בלתי יציב זה אנו מבקשים לבנות את עולם הנישואין, ולהפוך את קיומו ליתרון. חלק מהתופעות התרבותיות שאנו חיים בתוכן אינן בהכרח שליליות, ואנו רוצים להיבנות ממרכיביהן החיוביים, ולהפוך אותם למחזקי יציבות הנישואין.  אולם תפישת העולם של הנישואין חייבת להגיב לשינוי זה.

דרך כלל, בני הזוג מתייחסים אל יום נישואיהם כאל סיום תהליך. תמו ימי החיפוש והגישוש, וסוף סוף זכו להקים בית בישראל. בשל נקודת מבט זו מושקע מאמץ מקסימלי בבחירת בן  הזוג הקרוב ביותר לאידאלי. כל עוד משימה זו עולה יפה, היא מהווה נקודת זינוק טובה להמשך חיי הנישואין. ברם, פעמים רבות דווקא היא מהווה את המכשול העיקרי בפני הנישואין, בשל החיפוש המתמיד אחר בן הסוג הקרוב ביותר לדמות הנראית כראויה וכמתאימה.

שכן, תמונה זו אינה משקפת נאמנה את האמת. יום הנישואין אינו סופו של תהליך אלא תחנה בלבד. הדבר נובע מכיוונים שונים, מהם נציין שניים בולטים. ראשון בהם הוא חוסר היכולת להכיר אל נכון את תכונות הצד השני בשלבי ההיכרות השונים, ואף לאחר האירוסין הנהוגים היום. אנו מציגים האחד בפני השני את הצד היותר נאה והיותר נשגב של אישיותינו. מניסיוני בעריכת חופות במגזר החילוני אני שומע כי הדברים נכונים גם ביחס לציבור זה. אף שנוהג הוא לגור יחד עם השני תקופה ארוכה קודם לנישואין הוא מתאר את השינוי הגדול שיוצרים הנישואין, מעצם המעבר מציאות משתנה ובלתי תלויה למציאות קבועה ומחייבת. אף שמבחינה חיצונית לא משתנה בעולמם דבר רבים מהם טוענים כי למעשה החיים רק  מתחילים, וכל שהיה קודם לכן הוא רק הכשרה בלבד. קל וחומר כי הדברים נכונים בעולמנו שלנו.

סיבה שניה לראיית הנישואין כתהליך היא העובדה שבני הזוג ממשיכים להשתנות. ידוע הסיפור החסידי על זו שבעלה פסק מלאהוב אותה ונשאל מה השתנה בין ימי הנישואין להיום. גם הגמרא מספרת על נסיבות חיצוניות. בני הזוג מתבגרים ומזקינים, נכנסים למערכת חיים מורכבת ולוחצת עם לידת הילדים. האישה מוצאת עצמה פעמים רבות כבולה לאחר הלידה כשיצור שחייו תלויים בה אינו מאפשר לה עוד לשוב לחיים רגילים. נקודת שבר נוספת קיימת בעת שהילדים מתחילים לפרוח מן הקן, ומה שמילא את הבית קודם לכן נעלם. או אז נפגשים בני הזוג במציאות חדשה, החושפת בפניהם בעוצמה היתרה את אשר עבר על כל אחד מהם במשך החיים, ולא היתה להם יכולת להפנות את ליבם לכך.

לפיכך, יש לשנות בתכלית את הגישה ליום הנישואין ולהפוך אותו מיום הגעה ליעד לתחנת ביניים בלבד. גישה זו מאפשרת גם לשנות את היחס אל בן הזוג המועדף. במידה בה מתייחסים לנישואין כתהליך, ומבינים כי נותרו עוד מגדלים רבים לבנות לאחר הנישואין, כן פוחת המשקל אותו מייחסים להתאמה המבוקשת.

הפחד מפני ההתפשרות צריך לפנות את מקומו להכרה כי זו מהותה של ברית הנישואין בזמן הזה. רבות מהבנות פוחדות מהמילה 'התפשרות' וחשות כי אין לבנות בית נאמן בישראל על בסיס הפשרה. גישת חיים זו לעצמה נכונה היא. ברם, יש להגדיר על מה באה ההתפשרות. השינוי המתבקש הוא להגדיר מהי תכונת הנפש ההכרחית לעצם קיומן של הנישואין. לאור האמור לעיל, התכונה העיקרית הנדרשת היא יכולת ההשתנות, והנכונות להיכנס לתהליך של בניה משותפת. יותר מאשר חשובה ההתאמה הבראשתית על כל אחד לבחון האם גם בלב השני פועמת ההכרה כי עיקר חיי הנישואין מחייב בחינה מתמדת ויכולת תשובה.

במידה מסוימת מתאימים הדברים מאוד לרוח הכללית הנושבת בנבואות התנ"ך. המעיין היטב ימצא כי כמעט ואין מדובר בצדיקים גמורים. הכתוב עצמו דן ברותחין כמעט את גדולי ישראל כולם, ומדבר על חטאיהם וכשלונותיהם. אמנם, מדקדק ריבונו של עולם עם צדיקים ברמה שונה לחלוטין מאתנו כבני אדם, ולוואי נזכה אנחנו שאלה יהיו חטאינו. ההכרה העמוקה בגדלותם של ראשונים מטמיעה בנו את ההכרה כי אין חטאיהם דומים לחטאי בנים. אף על פי כן, אין בדברים אלה כדי להמעיט במשמעות העובדה כי הדמות המצטיירת נמצאת פעמים רבות במשבר עם אלוקיה. התכונה העיקרית ההופכת אותם לגדולי האומה אינה העובדה כי הם היו צדיקים גמורים, כי אם יכולת התשובה והתיקון שלהם. הדמות המוערצת בתנ"ך היא דמותו של בעל התשובה, בעל היכולת לתקן ולשנות, לשוב ולהיטהר, להתקרב מחדש ולשקם את חייו ואת אמונתו. דימוי זה של בעל תשובה הוא הנדרש לנו גם בעת שאנו מביטים על התכונה הנדרשת להקמת בית נאמן. בית המבוסס על 'תשובה', לאמור: על יכולת בחינה ובדיקה, דיבור ושיח, קירוב ושיקום, הוא הבית המובסס על תכונות יסוד.

לפיכך, כדי להתמודד עם אתגרי התקופה בה אנו חיים יש להעמיד במוקד דמות בן הזוג המבוקש את שאלת התהליך, ואת יכולתו להיות שותף בהיחשפות הדדית, בריקוד הנשמתי הפוסע רצוא ושוב. צריך להמיר את ההתנגדות להתפשרות במבנה אחר של היכרות והחלטה להינשא. במקום לכנות את הנישואין עם בן זוג שאינו מתאים במלוא מובן המילה כהתפשרות יש לראות מציאות זו כאתגר, וכחלק בלתי נפרד מעולם הנישואין של זמננו. איתור השותף האמיתי להתקדמות חשוב יותר מאשר דמותו הנוכחית. חלק גדול מפיתרון מצוקת הבנות תלוי בשינוי מושגי זה, ובקבלה עצמית של המשימה הגדולה שהנישואין מטילים על השותף בהם.

 

טיפוח:

לא רחוקים הימים בהם התמונה הייתה הפוכה. בימים אלה היה פער של ממש בין רמתם התורנית של הבנים לבין זו של הבנות. תלמוד תורה לנשים ברמה גבוהה כמעט ולא היה בנמצא. מול המהפכה שחלה בעולם הבנים, בו לא רק העילית פנתה לתלמוד תורה, אלא ההליכה לישיבות, ובעיקר לישיבות ההסדר, הפכה לנורמה, בעולם הבנות לא השתנה דבר. הבנים התפתחו התפתחות תורנית של ממש, בעוד הבנות פנו מיד לאחר השרות הלאומי ללימודיהם האקדמיים או לבניית פרנסתן. תופעה שכיחה שניצבה פעמים רבות בפני המדרכיים הרוחניים שבישיבות הייתה התלבטותו של הבחור בחיפושיו אחר בת זוגו. התלבטות זו נבעה בשל הפער הקשה לגישור בין יחסו האוהב כלפיה, והתחושה כי הם מתאימים לבסס את ביתם המשותף על אדני דרך הארץ, לבין עולמו הרוחני העמוק ועולמה הרוחני השדוף והדל. אחת מדרכי ההתמודדות שהייתה בפי הרבנים אליהם פנו הייתה: חלק בלתי נפרד מבניין בית הוא לבנותו. הברכה כי בית זה יזכה להיות "בניין עדי עד" אינה רואה את הבניין כשם עצם בלבד, ומצפה לראותו קיים עדי עד. מדובר גם בפועל - עליך לראות את ביתך ההולך ומוקם כדבר שיש לבנותו באופן מתמיד עדי עד. הבא את זו שאתה מדבר בה נכבדות לעולמה של הישיבה, לבתי האברכים, למד עימה ופרוש בפניה את עולמך הרוחני, וכך תלך ותתקרב לעולם זה בו את המוצא את חייך הפנימיים, ואף תיהפך לשותפה בו.

גם אם לא למדה תורה, וגם אם היא רחוקה מעולמך - קרב אותה, ולאט לאט תבנה את אשיותה כמי שמתאימה לבנות יחד עימך בית של תורה וקדושה.

במידה מסוימת, אלה הדברים אותם יש לומר היום לבנות, ותהליך הבניה הוא דו סטרי. חלק בלתי נפרד מהתכוננות לנישואין צריך להיות העמדת האתגר לבנות באופן הדדי ומשותפת האחד את השני. כהמשך למה שתואר לעיל, בדבר תפישת הנישואין כתהליך ולא כהגעה ליעד, ההנחה צריכה להיות כי מלבד הדברים שהיו נכונים תמיד, כי עיקר השנים הראשונות מיועדים לבניין הבית, מתברר היום כי במקביל בניית החיים המשותפים עוד יש לבנות כל האחד את השני. על בת הזוג להכיר בכך כי בשנות הישיבה, בעת שהפך בן זוגה את עולמו והתקשר לבנינה של תורה, או אפיו בשנות המכינה, לא נחשף לאותם דברים שהיא למדה על בשרה. הוא אמנם יודע עליהם ואף למד את שורשיהם הרוחניים והתיאורטיים, אך לא התנסה בהם, אם בשל לימודיו בישיבה או בשל שרותו הצבאי. בשל כך מוטלת עליה המשימה להכניס אותו לעולם זה, כשם שמוטל עליו להכניס אותה לעולם תלמוד התורה שאינו מוכר לה באותו היקף שהוא עצמו הושפע ממנו.

פעמים רבות צויינה לעיל העובדה כי חלק בלתי נפרד מהמצוקה היוצרת איחור משמעותי בגיל הנישואין וקושי רב בהקמת בית הוא דווקא בן הזוג, שהוא תוצר של החינוך הישיבתי והתורני. יודגש מייד כי אין טוב מחינוך זה, ואין מקום מתאים יותר לתור אחר מישהו להקים עימו משפחה מאשר זה שהוא חלק מעולמה של תורה. כל ההנאות האחרות בחיים אינן דומות לקשר שבבסיסו עומדת אישיות תורנית ורוחנית, שנצרפה במהלך לימודיה בישיבה. חשיבות הביסוס הרוחני, מלבד המעלות המרובות של תלמוד תורה, מהווה בית יוצר לעולם המברך בתורה תחילה, וקשור אליה בנימי נפשו. שותפות בבניין קודש זה היא זכות עילאית שצריך לחתור אליה. בניית בית על אדני תורה מחייב מידה מסוימת של מסירות נפש. הנכונות להקדיש את שנות החיים הראשונות לפיתוח רוחני, ולדחות את שלב ההתפרנסות העצמית וכדו' יש לה משמעות מרובה. אשרי זוג שזוכה לכך, ומוותר על התקדמות מסוימת בקריירה האישית כדי לבנות קודם לכל את יסודותיו האמוניים והתורניים. אולם, לא ניתן להתכחש גם לתחומים אחרים המרכיבים בניין, ובעיקר דרך הארץ, ועל הבת לקבל על עצמה את העול הכרוך בעיצוב דמותו של בן זוגה באהבה.

 

השפעה על חינוך הבנים:

הטלת המשימה כולה על העולם הרוחני והאמוני של הבנות אינה דבר ראוי. מדובר בשאלה שאינה נוגעת להן בלבד. אף שהן משלמות את המחיר הכבד, לפחות בטווח הנראה לעין, סוגיה זו קשורה לציבור הדתי כולו. חלק מההתמודדות עם השינויים אינו מוטל רק על כתפי הבנות, אלא הוא חייב להגיע גם לעולם ההכנה לקראת חיי נישואין בעולם הבנים.

באופן כללי, מתמקדת הכנה זו בשני נושאים מרכזיים. ראשון בהם הוא המישור ההלכתי, שכן הכניסה לברית הנישואין כוללת בתוכה גם היחשפות לתחומים הלכתיים חדשים ומורכבים, המחייבים השקעה והדרכה. עניין שני נוגע לחיים עם בן זוג, ולמידות הטובות הנדרשות לחיים משותפים אלו, כגון הסובלנות וההתחשבות ההדדית, ההבנה והרגישות וכדו'. מעל לכל אלה מרחף היחס העקרוני החיובי לחיים של דרך ארץ.

בדרך כלל, שונה עולם ההכנה של הבנים מזה של הבנות בהקצאת הזמן והמאמץ לכיוונים השונים, כאשר מירב הלימוד מתמקד דווקא בנושא הראשון. הדבר נובע מסיבות שונות: העובדה כי באופן מסורתי מוטלת האחריות ההלכתית של הבית על כתפי הבנים. לימוד התורה במשך שנים רבות תובע מהם לשלוט בתחום ההלכתי; הנטייה המגדרית לעסוק בשאלות מעשיות ולא להתרכז במבנה הנפש אף לה תרומה נכבדה להתרכזות בהלכה, ועוד סיבות שונות.

גם העיסוק בתחומים הרוחניים והנפשיים נוטה יותר להתמקד בשאלות מסגרתיות כלליות ולא בירידה לדרכי החיים בעולמו של הפרט. עולם הישיבות רגיל לעסוק במטבעות קצובות מראש, כדרכם של הראשונים שההבחנה בין גברים לנשים בעולמם הייתה הבחנה תהומית.  מדובר במערך ההכנה של הבנים על תפקידי האישה ומהותה, תכונות הנשים ורצונותיהן. המכנה המשותף הוא ההתייחסות הכללית לשאלת הנשים, והכנסתם למגדר הנובע בעיקר מעצם היותן נשים. להתייחסות זו יתרון וחיסרון - מחד גיסא, אין היא נוטה אחר התרבות המוטעית שאנו חיים בתוכה, והמבקשת לטשטש את ההבחנה בין גברים לנשים, ואף לטעון כי יש להשתחרר עד כמה שניתן מהתנהגות הקשורה לשאלת ההשתייכות המינית. מאידך גיסא, אין היא עומדת כראוי במבחן המציאות, שכן שני שינויים גדולים חלו בעשרות השנים האחרונות: חל שינוי משמעותי בדמות הנשית לעצמה, ודברים שהיו מובנים כחלק בלתי נפרד מדמותה של האישה מתגלים כתוצאות מנסיבות טכנולוגיות כאמור לעיל. שינוי שני הוא העובדה כי בעולם בו הולכת וצומחת התפישה האינדיווידואליסטית לא ניתן עוד לדבר רק על הכלל אליו שייך אדם, ונותר מקום גדול לבחינת הייחוד האישי. הלימוד הישיבתי המכליל מונע לעתים את ההאזנה הקשובה לייחודיות.

ואכן, על אף העובדה כי יש להעמיק בנושא ההלכתי, בעיקר בשל העובדה כי אכן מדובר באיסורי כרת שהם מהחמורים ביותר, לא ניתן עוד להסתפק בחלוקת זמן ומאמץ זה, לא מבחינת היקף הזמן ואף לא מבחינת העולם הנושאים הנידונים. שינויים רבים חלו בעולם בשל השינוי הגדול שחל במגדרים השונים. קשה יותר לדבר במובנים כלליים על מהות האישה ועל תפקידיה השונים, ויש צורך במשנה מותנית, המחייבת רגישות והבחנה מתמדת, והתאמתה לכל מקום ולכל זמן. זוהי משנה עדינה של דרך ארץ. מעבר לכך, הנושא אינו קשור להכנה מוקדת בתחום הנישואין בלבד. למעשה, אין מושג כזה של הכנה לנישואין בלבד. נישואין הם סך כל האישיות הבנויה והמוכשרת בתוספת של הערות ממוקדות הנוגעות לנישואין. לפיכך, הצורך הוא באישיות כוללת המכירה בתחום דרך הארץ המקודשת. ואילו עולם הלימוד של הבנים חסר את אלה - אם מדובר בחינוך הישיבתי הוא כמעט ואינו עוסק בעינייני דרך ארץ, ואם מדובר באלה שלא הלכו אליו ייתכן והם מכירים את דרך הארץ אך אין היא חלק מאישיותם התורנית. מעבר לכך, המסלול הצבאי אף הוא אינו הופך אותם למוכשרים לכך.

מאידך גיסא, אם סבור מישהו כי הפיתרון יהיה על ידי שינוי מבנה הישיבה, החדרת נושאים שאינם קשורים ללמוד תורה אליה וניסיון להציע דבר מה שאינו ממוקד בתלמוד תורה, אין הוא מבין את מהותה של הישיבה ואת נשמתה הפנימית. עיניינה של הישיבה הוא הקיצוניות העוצמתית של ההתרכזות בדבר מה אחד בלבד, וכל ניסיון לסחוף את הישיבה במבנה הנוכחי לדבר המכיל בתוכו ענייני דרך ארץ מהווה המתה של רעיון הישיבה. כאמור לעיל, ישנן דרכים אחרות, אך אלה לא אומצו על ידי ראשי הישיבות בזמן הזה, כחלק מהכרה עמוקה בדרכה של תורה, ובצורך של ראיית הישיבה כדבוקה כולה, וללא שיור, בלימוד תורה בלבד.

כיצד אם כן ניתן לטפח את עולמה הישיבה יחד עם ההכשרה לדרך הארץ? מה ניתן אפוא להשפיע על בחורי הישיבה כדי שיהיו בשלים יותר לחיי הנישואין ?

מרכז הפיתרון נעוץ במודעות לסוגייה. מי שנושא בחובו את ההכרה כי אף שאין להכניס דבר מהעולם החיצוני לעולמה של ישיבה, עולם זה קיים, ויש לו משמעות, יכין בלבו מקום רחב לקיומה של דרך ארץ. השינוי ההכרחי אינו נוגע לאופן לימוד התורה בישיבה, אלא למודעות העצמית לתוכן זה. בניגוד לתפישה הטוענת כי העולם כולו מצוי בישיבה בזעיר אנפין, ולעתים אף מקרינה זלזול ובוז לכל מה שנמצא מחוץ לעולמה, הישיבה צריכה להצטנע יותר. עליה להקרין לבחורים כי אמנם היא המרכז והשורש, ואין דבר מה חשוב יותר ממרכזיותה, אך לא כל העולם נמצא בתוכה, ויש חיים אף מחוצה לה. מחוצה לה מצויים ארצות החיים, שחז"ל ראו אותם כמקום שווקים ורחובות בו מתהלך אדם לפני אלוקיו. הקרנה זו תועיל בשניים. ראשית, היא תקל על חיבור התורה והחיים, ועל ראיית ההתהלכות בארצות החיים כהמשך לחיי הישיבה ולא כבגידה להם. בדרך זו תועצם מצוות תלמוד תורה, ואדם העוזב את עולמה של הישיבה לא יחוש כי הוא פטור ממנה. מצוות תלמוד תורה מביאה בכנפיה טובות הרבה, וכך ילך מעמדה הציבורי של התורה הלוך וגדול. שנית, היא תקל על חיבור התורה והחיים גם כלפי החיים עצמם, ותייחס חשיבות מרובה לחיים עצמם. בכך יוכשרו הבחורים גם לחיות את החיים עצמם, ולראות בהם חלק מהותי מדמותם.

 

חיזוק האמיתות שאינן משתנות:

מדברינו עד כה ניתן להסיק בטעות כי נקודת המוצא הראויה היא ההכרה בערך החיובי המוחלט של השינויים, ובתביעה המופנית כלפי הנוגעים במבנה זה להתאים עצמם לעולם החדש. אין ספק כי יחס חיובי לשינויים אכן עולה מהדברים, ובוודאי שעולה תביעה להכיר בשינויים גם אם אין הדעת סובלת אותם. ברם, היחס החיובי או למצער ההכרה במציאות אינם מוחלטים, וזאת משתי סיבות: ראשונה בהן היא ההכרה העקרונית במשמעות שינוי כלשהו. אין שינוי ללא מחיר. יסוד זה נלמד ברבדים כולם, מהעולם הפיזי בו אנו חיים עד לתמורות הרוחניות. בעולם הפיזי עיקרון זה ידוע מכבר בתיאוריות האקולוגיות, מהן עולה כי כל שינוי, אף זה הנראה לטובה, גורר בעקבותיו תגובות שרשרת, וחשיפת הצדדים החבויים שהיו בעולם הישן, שנהרסו עם בוא השינויים. כך, לדוגמה, הדברת מזיקים המועילה מאוד לאיכות החיים והחקלאות מגלה בדיעבד תועלות מרובות שנבעו מצעם קיומם של המזיקים בתוכנו. אין ספק כי עיקרון דומה קיים בחיי הרוח, והניסיון לנטוש דרך חיים ולבור אחרת תחתיה מגלה, בדרך כלל מאוחר מידי, את הכרחיות הראשונה.

סיבה שניה היא ההסתכלות העקרונית של דרכה של ההלכה. הלוא כה דבריו של הרי"ד סולובייצי'ק: "...עזת פנים ומלאת גבורה היא ההלכה. אינה יודעת טיבה של אכזבה ואינה מקבלת מרות המאורע. היא מסתערת עליו כפעם בפעם ולא תחדל עד אשר תצליח להטיל את עליונות האידיאה האלוקית עליו, עד אשר תפרש את הסתום ותכוון את הבלתי מכוון והמפולם באדם ובסביבתו..." (דברי הגות והערכה, עמ' 91). חלק מהשינויים שחלו בעולמנו אינם טובים. החשיבות המרובה של בניין בית על בסיס התורה, ושל מסירות הנפש על לימוד תורה של הבעל, אינם דברים בטלים, ולא עברו מהעולם. אף שחלק מלימוד התורה אינו רלוונטי באופן ישיר לבניין הבית, כי מה ישתנה לכאורה בבית בו האיש יהיה בקי בסוגיית מפגלין בחצי מתיר או בדרכי הזיהוי של טומאת נגעים, כמו גם בחזקת שלוש שנים, אלו יסודות תורניים הקבועים וקיימים לעד, והם חלק בלתי נפרד מתלמוד תורה, שבאופן עקיף מבסס את קדושת הבית בישראל. שעתה של מסירות הנפש לא תמה, וחלק ממסירות הנפש הוא הכמיהה לבנות בית משותף עם הקשור בתורה והכרוך אחריה.

ברם, בימינו עניינים אלה אינם מובנים מאליהם, וחלק בלתי נפרד מדרכי ההתמודדות עם המציאות החדשה נעשה דווקא על ידי חשיפה מחודשת של אמיתות אלו. השבת המונחים מסירות נפש, מאמץ עילאי, בניין הבית על בסיס לימוד תורה לשמה, הקרבה ויעוד - לעולמנו, לאחר שהמינוחים הרמוניה והתחברות  כמעט והאפילו עליהם, יש בה כדי לתרום את תרומתה באותה מידה שיסודות אלו נחוצים.

 

עין טובה:

רוב מוחלט של דברינו עד כמה התרכז בתחום האמונות והדעות, ובסביבת החיים התרבותיים של ימינו. מטבע הדברים גם דרכי ההתמודדות במציאות זו התמקדו בתחומים אלה. ברם, דבר ברור הוא כי אין העולם כולו עומד על תחום ההכרות והאידיאולוגיות, ולא מכוחו מעוצב הבית בישראל. חלק עיקרי ומהותי הוא בניין המידות והאישיות.

שכן מעבר לשאלות העקרוניות בדבר דרך החיים, ואף מעבר להתיחסות לשאלות דרך הארץ והחיים בכלל עומד טוב הלב, העין הטובה, מידת החסד והרגישות וההתחשבות ההדדית. כוחם של אלה יפה לבצר את יכולת העמידה מול הבעיות כולן. תכונות אלה אינן נרכשות מכוחו של לימוד מעמיק בלבד, או בסביבת חיים. מדובר כאן על חיקוי דבר ד' "נעשה אדם". אלו תכונות הנרכשות על ידי עמל ומאמץ רב, ותשומת לב המופנית אל עולם המידות.

זו גם הדרך להקל על בניית בית משותף ועל מציאת בן זוג. שכן כל אדם מכיר בזרימה הנפשית הטובה הבאה מבן הסוג, ושמח בה כמוצא שלל רב. הנועם הפנימי ההולך ומתגבר כתוצאה מבניין מידות, ולימוד דרכי הפשרה וההתחשבות, העדינות וההקשבה מהווה צינור עיקרי ומרכזי בחיבור הנשמות האחת אל אחותה. לא פחות מאשר התמודדות רעיונית וערכית עם מציאות החיים החדשה יש להשקיע מאמץ ניכר במה שהיה נכון תמיד, ומה שכנראה יוותר לעד.

חז"ל האריכו בבירור הערך העצום של יראת ד'. מונח זה בלשונם של חז"ל אינו עוסק  ביחס המורא כלפי הקב"ה. יראת ד' היא מה שאנו מכנים בלשוננו בניין המידות. הם ראו בניין זה כתשתית ההכרחית הקובעת את דרכו של אדם בעולם, גם ביחס לקב"ה וגם כמציאת חן בעיני אדם. קשה למצוא דבר מה המדבק את הנשמות יותר מטוב לב וממידות מיושרות, מרצון כן ועמוק להעניק, ומיכולת פלאית לקרוא את עולמו הפנימי של בן הזוג ולהגיב לו. פעמים רבות אנו ממקדים את תשומת לבנו דווקא בשינויים הגדולים, ושוכחים את התשתית התמידית, שהיא אינה משתנה לעד. עזיבת איש את אביו ואת אמו והפיכת בני הזוג לבשר אחד מתעצמת מכוחו של מאור הפנים השורה על המתקן את מידותיו באופן מתמיד, תוך הקפדה על נאמנות לעצמיותו ועל הימנעות מזיוף החיים. מידות אלו עומדות לו לאדם בעת שהוא ניצב מול ריבונו של עולם, ומכוחן הוא נעשה ראוי יותר ומוכן להעניק את אוצרו הטוב לאחר. על כן, אין כתיקון המידות כדי להעצים את היכולת לבנות בית משותף, ולהיות דמות שקיים רצון לדבוק בה.

 

חלק בלתי נפרד מבניין המידות קשור גם בהכרה של מה שלא ניתן לעשות בכוח עצמי. ואכן, לאחר הפעולות האפשריות כולן, ולאחר תשומת הלב הניתנת לאחריותו של אדם, אנו ניגשים אל ריבונו של עולם, כאומרים: עשינו את כל אשר ציויתנו. השקיפה ממעון קדשך מן השמיים וברך את מאמצנו ואת השקעתנו. אסור לעולמה של התפילה להיות נפקד ממקום בו מתאמץ האדם להביא גאולה לעולם, ולהיפקד בברכת ישועה ורחמים. התפילה הראויה באה לאחר מימוש המאמצים כולם, ומכוחה ניצב אדם לפני ריבונו של עולם ומבקש ממנו כי ימשוך מנחלי הברכה את האוצר הטוב וישרה את שכינתו בנועם מעשה ידינו. דווקא לאחר בירור מהי הדרך הראויה אותה יבור האדם להקים את ביתו מוטל עליו לשוב ולזכור כי ביסודו של דבר הכל בידי שמיים, והתפילה היא הצינור דרכו אנו פונים לריבונו של עולם, המזווג זיווגים מיום שתמה בריאת העולם.

התפילה אינה הוצאת דבר מהפנים אל החוץ בלבד, וניסיון להפעיל גרמי שמיים. יש בה גם השפעה עמוקה על נפש המתפלל, המתרוממת מכוחה של התפילה למחוזות בהם לא היתה שרויה קודם. בשל כך הופכת התפילה להיות אבן יסוד בבניינו של אדם, ודבר זה לעצמו מהווה כלי נוסף בהכשרת האדם להיות מתאים לחיים משותפים.

 

ו

נכון יהיה לחתום את דברינו בעובדה מהותית הנוגעת לקדושת המשפחה בישראל אותה ציין הרמב"ן בפירושו לתורה בפרשת נשא:

באופן עקרוני, אין דיני התורה נסמכים על הנס. תרי"ב מצוות מצויות בתורה, שאף לא אחת מהם תלויה בקיומה בנס. במקומות רבים הנס הוא חלק מסביבת המצווה. כך לדוגמה הובטח נס לישראל, כאשר תהו על האפשרות לשמור שמיטה. הבעיה אותה העלו התבססה על ההנחה כי לא ניתן לשמוט את הקרקעות בשנה השביעית, שכן לא יהיה מה לאכול. התשובה האלוקית כללה הבטחה כי הקב"ה יצווה להם את הברכה בשנה השישית, וביבול שנה זו יהיה די והותר כדי לאכול בשנה השביעית. ברם, אין מצווה זו מותנית בנס, ואף אם ביבול השנה השישית לא היה דבר מה יוצא דופן נתחייבו ישראל בשמיטה (אלא אם כן מדובר באונס). על כן נכון יהיה לטעון כי אין מצוות שמיטה מותנית בנס.

כך גם נכונים הדברים ביחס לדיני צרעת. האגדה מלמדת כי צרעת באה על לשון הרע, ואף ראינו זאת במעשה מרים המסופר בסוף פרשת בהעלותך. אף על פי כן אין מצווה זו מותנית בנס, שכן אין הנס רלוונטי לצורך קיומה. אדם שמתגלים בגופו נגעי צרעת חלים עליו דיני מצורע, וכשהוא מיטהר מסימנים אלה ומממש את דרכי טהרת המצורע פוקעת ממנו טומאתו. לכל זה אין קשר תלותי בנס.

יוצאת מכלל עקרוני זו מצווה אחת, היא פרשת סוטה. זו המצווה היחידה הכוללת בתוכה נס, שכן המים המאררים בודקים באופן ניסי את האישה השותה אותם. למעלה מכך, נס זה אינו נותר בקירבה של האישה כי אם ממשיכים לבדוק גם אותו.

רבי מאיר שמחה, בעל משך חכמה, ביאר כי לא לחינם כך הם פני הדברים. בעובדת הכנסת הנס למצוות סוטה מלמדת התורה כי זהו הדבר החשוב ביותר. קדושת חיי המשפחה היא היסוד עליו בנוי הקיום היהודי, ושמירה קפדנית עליו היא התנאי העיקרי להמשך קיומו של עם ישראל.

כאמור לעיל, בנקודה זו מתלכדים דברי ההיסטוריונים ודברי חכמים. אף הראשונים טוענים כי המבקש לידע את סוד קיומו הנצחי של עם ישראל ילך לו אל המשפחה היהודית וימצא את מבוקשו. תמורות רבות חלו בדרכם של יהודים - בסביבת חייהם ובדרכי אמונתם, בהלכה ובאורחות החיים. ברם, עניין אחד נותר יצוק ללא שינוי מהותי בגרעינו, הוא העוגן הקבוע והיתד שאינה משה ממקומה, היא המשפחה היהודית.

בדרונו מאיימים גלים חדשים לשטוף קדושה זו ממקומה. איום זה אינו נוגע רק לחיים על פי התורה, כי אם להמשך קיומו של עם ישראל. זהו אחד הייעודים המרכזיים הניצבים היום בפני קהל המאמינים, ובכך תלוי ועומד גורלו של עם ישראל ממש. בשך כך, מוטלת עלינו החובה לבצר ולבסס את המשפחה היהודית, ובראש ובראשונה לנהוג בדרך "קשוט עצמך". ככל שאנו נעמיד דגם של חיים, המשלבים בתוכם מסורת וחידוש, משפחתיות ועצמיות, מגדרים ושוויון, עוצמה ורגישות - כן נמלא את יעודנו העיקרי בהעמדת מודל לחיקוי לאומה כולה. יעוד זה מוטל עלינו מכוחו של הציווי האלוקי, המחייב את שמירת ברית הקודש שבין ישראל לריבונם. מכוחה של משפחת קודש זו ינבע יחס מיוחד למציאות החיים כולה, דבר שהוא אכן בניין חורבה מחורבות ירושלים.

 

 

בית המדרש