ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

וישי הוליד את דוד

ע"י: הרב יובל שרלו

כדי ללמוד את המגילה יש לעמוד על שלוש נקודות - מהי נקודת הפתיחה, לאמור: מה מקופל בביטוי "שפוט השופטים"* מהם ימי דוד, לאמור: מה מקופל במילים "וישי הוליד את דוד", במסגרת מגילת רות* ובעיקר - מה היא נקודת המפתח שפתחה את הדלת שבין תקופה לתקופה, והביאה לשינוי כה משמעותי ולהקמת מלכות לדורות.

 


בדרכים שונות ניתן לתמצת את תוכנה המהותי מגילת רות. הטובה שבהן היא לקרוא את הפסוק הראשון ואת הפסוק האחרון, ולהבין מקריאה מיוחדת זו את מהותה של המגילה. פעמים רבות המסגרת הנוצרת מחיבור הפסוק הראשון והאחרון היא הפרשנות הטובה ביותר למהותה הספר כולו. המגילה פותחת ב"ויהי בימי שפוט השופטים", ומסיימת במילים "וישי הוליד את דוד". אין ביטוי מובהק יותר לגבי מהותה של המגילה.


מגילת רות מצטרפת לספרי תנ"ך רבים, וכן לפרקים העומדים בפני עצמם, שניתן לכנותם בשם סיפורי מהפך. היא פותחת בנקודה מסוימת, המתאפיינת, כאמור, במילים שפוט השופטים, ומספרת על מהפך שחל. המהפך משתרע על פני כמה דורות, ודוד הוא דור רביעי למגילה. ברם, את שורשי הימים של דוד יש לחפש במגילת רות. טיבו של המהפך אינו כתוב בפסוקי הפתיחה והסיכום, כי-אם בגוף המגילה. המסגרת רק מלמדת כי חל שינוי עצום בתולדות האומה, ושבגוף המגילה ימצא הלומד תשובה לשאלה מכוח מה חל המהפך, ומהו הלקח לדורות ממהפך זה. לפיכך, כדי ללמוד את המגילה יש לעמוד על שלוש נקודות - מהי נקודת הפתיחה, לאמור: מה מקופל בביטוי "שפוט השופטים"; מהם ימי דוד, לאמור: מה מקופל במילים "וישי הוליד את דוד", במסגרת מגילת רות; ובעיקר - מה היא נקודת המפתח שפתחה את הדלת שבין תקופה לתקופה, והביאה לשינוי כה משמעותי ולהקמת מלכות לדורות.


 


מהם ימי שפוט השופטים ?


הרוח הנישאה שליוותה את עם ישראל בכניסתו לארץ פינתה את מקומה לרוח נכאים. בימי יהושע בן נון עוד נאמר "ויעבדו העם את ד' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע אשר ראו את כל מעשה ד' הגדול אשר עשה לישראל" (שופטים  ב). ברם סיפור מותו מלמד כי התמונה השתנתה: "וימת יהושע בן נון עבד ד' בן מאה ועשר שנים. ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים מצפון להר געש. וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו, ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ד' וגם את המעשה אשר עשה לישראל" (שופטים ב). קשה שלא לשמוע את צליל הפסוק  "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". דור הכניסה לארץ לא קיים עוד, ופיה את מקומו לדור הבנים. מטבע הדברים, הלכו אנשי הדור ההוא לעולמם, ואת שחוו הם לא הצליחו להעביר לבניהם אחריהם. החוויה העזה של ראיית פני ד' המלווה את כיבוש ארץ ישראל לכנענים לא יכלה עוד לשאת לבדה את הדביקות האלוקית, ובשל כך החלו אנשי הדור לנטוש אט אט את ייעודם. במקום לממש את השליחות שהוטלה עליהם הלכו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. "וישלח יהושע את העם וילכו בני ישראל איש לנחלתו לרשת את הארץ".


חז"ל מבטאים זו בביקורתם על אי-ההשתתפות בלוויתו של יהושע: "נתעצלו ישראל לעשות גמילות חסד ליהושע, באותה שעה נתחלקה ארץ ישראל והייתה החלוקה חביבה עליהם יותר מדאי והיו ישראל עסוקים במלאכתן זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בביתו וזה עוסק בתחומו לפיכך בקש צריך לשתול מראה מקומות הקב"ה להרעיש את כל העולם על יושביו שנאמר ותגעש ותרעש הארץ..." (ילקוט שמעוני).


 הדור הבא הוא דור השופטים. רפיון כללי השתלט על אנשי עם ישראל. את הייעוד להשלמת כיבוש הארץ לא המשיכו. כיסים כנענים רבים נותרו בלב ליבה של ארץ ישראל, ואלה היוו מכשול בפני עם ישראל. התורה אמנם ציינה כי הם יהיו מכשול בטחוני - ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה" (במדבר לג) - אך בכך לא התמצה הדבר. מדובר בעיקר במכשול רוחני - התרבות הכנענית סנוורה את עיניהם של ישראל. עם שההיסטוריה שלו כוללת מאות שנות עבדות ועשרות שנות נדודים במדבר, פגש לראשונה תרבות של יישוב - עוצמות כלכליות וחקלאיות, צבא מאורגן ומסודר, דרכים שונות לעבודת אלילים, מעשה ארץ כנען של משכב זכר ובהמה - כל אלה סחפו אט אט את עם ישראל; את מקומו של יהושע החליפו שופטים, שעוצמתם הרוחנית הלכה ופחתה בכל דור - אינו דומה מעמדו הרוחני של עתניאל בן קנז, ואף לא זה של גדעון, למעמדו הרוחני של יפתח; את מקום הנסים הגלויים תפשו זעקות הקוראות לישועה מאת ריבונו של עולם;  גם יכולתם ביטחונית הידרדרה "בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו אורחות והלכי נתיבות ילכו אורחות עקלקלות. חדלו פרזון בישראל חדלו..." (שופטים ה).את מקום "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת" תפש המורא והפחד שחש עם ישראל כלפי אלה שעלו עליו. את מקום ההתגלות המתמדת תפש ריחוק אלוקי, וחומה של ברזל נפסקה בין ישראל לאביהם שבשמיים - "ודבר ד' יקר בימים ההם אין חזון נפרץ" הכתוב בתחילת ספר שמואל, מתמצת את דרכי התגלות ד' בתקופה זו. מדובר למעשה בסוג מסוים של גלות בארץ.


ההסתאבות לא פסחה גם על משכן שילה. עובדה היא כי העם חדל מלעלות למשכן שילה, ובדורו של אלקנה, בסוף תקופת השופטים, היה אלקנה היחיד שעלה לבית ד', ורק פעולתו הביאה לעליית אחרים: "כשם שהיה עושה אלקנה כשהיה מדריך את ישראל ומעלה אותן לשילה, לא בדרך שהיה עולה בשנה זו היה עולה בשנה אחרת, אלא כל שנה ושנה היה עולה בדרך אחרת, בשביל לשמע את ישראל לשילה, לפיכך הכתוב מיחסו, ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירוחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי" (מדרש שמואל). הסברים רבים ניתנו לכך, אולם לניתן לשער כי אחת הסיבות הייתה דמות הכהונה כפי שבאה לידי ביטוי בבני עלי: ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ד'. ומשפט הכוהנים את העם כל איש זבח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו. והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג ייקח הכהן בו ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשלה. גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא ייקח ממך בשר מבשל כי אם חי. ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאווה נפשך ואמר לו לא כי עתה תיתן ואם לא לקחתי בחזקה. ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ד' כי ניאצו האנשים את מנחת ד'... ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד" (שמואל א ב). מי יבוא למכן כזה ?


מציאות זו קופלה בדברי חז"ל בפתיחת למדרש ספר שופטים: "דבר אחר עצלה תפיל תרדמה, על ידי שנתעצלו ישראל מלעשות תשובה בימי שופטים תפיל תרדמה, ונפש רמיה תרעב, ע"י שהיו מרמים להקדוש ברוך הוא, מהם עובדין לעבודת כוכבים ומהם עובדים להקדוש ברוך הוא הרעיבן הקדוש ברוך הוא ברעבון בימי שופטיהם"; באותה שעה אמר הקב"ה בני סרבנין הן, לכלותן אי אפשר, להחזירן למצרים אי אפשר, להחליפם באומה אחרת איני יכול, אלא מה אעשה להם הריני מייסרן בייסורים, ומצרפן ברעבון, בימי שפוט השופטים הה"ד ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ ועוד ועוד.


 


 


מאידך גיסא, הולדת דוד מבשרת את המפנה. מגילת רות, המתחילה את השלשלת ממנה ייולד דוד נוטעת את צמח דוד, העתיד לגאול ישראל בעוד כמה דורות. ימי דוד הם ימי התהילה והתפארת של האומה הישראלית. מאוסף שבטים הנלחם על קיומו הופך עם ישראל לאימפריה בסדר גודל אזורי; מקיבוץ של שבטים הנמצאים לא אחת במלחמה פנימית מתחבר עם ישראל כולו לאחד - ירושלים הבנוי ה כעיר שחוברה לה יחדיו; מוקמת מערכת משפט מרכזית, "כי שנה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד"; גרעינו הראשון של צבא הקבע הולך ומתרקם; ישנה ראשיתה של פקידות מסודרת המאפשרת הקמת פרוייקטים לאומיים, ""וימלוך דוד על כל ישראל ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו.  ויואב בן צרויה על הצבא ויהושפט בן אחילוד מזכיר. וצדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כוהנים ושריה סופר. ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי ובני דוד כוהנים היו" (שמואל ב,ח); ועיקר העיקרים - רק מלוכה בסדר גודל כזה מסוגלת להגות את תחילת ביצוע בניית בית המקדש, לתכנן אותו לפרטיו ("הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל") ולהכין את כל שנדרש כדי שהמלך הבא יוכל לגשת לבנין המקדש ללא שהיות. ימי דוד הם ימי ההכנה למלכות שלמה, המבטא בשמו את השלמות העליונה והבאת שלום בין ישראל לאלוקיו ובין ישראל לעצמו.


מה הביא למפנה ? בזכות מה הצליח עם ישראל לצאת מתקופה כה קשה ? מי הביא את בשורת הישועה לאומה הישראלית ? מהו המפתח פתח את השער מימי שפוט השופטים לימי מלכות דוד ?


על שאלות אלו עונה מגילת רות. דמותה של רות מהווה תשובה לשאלות אלו, אך זאת בצורה נסתרת, שהמגילה חושפת אותה בדרכה המיוחדת. לכאורה, אין רות יכולה להושיע את ישראל, ומעמדה הפוך למה שנדרש בתקופה זו מעם ישראל. רות מגלמת בדמותה את ההפך המוחלט של המציאות הישראלית. כנגד עם ששורשו באבות האומה ובאימותיה, שהם מרכבות לשכינה והולכים בדרך ד' לעשות צדקה ומשפט עומדת רות מעם שמקורו באב ששכב עם בתו. לא זו בלבד אלא עם מואב מצטיין דווקא בגאות ובאי-עשיית חסד, "שמענו גאון מואב גאה מאד גבהו וגאונו וגאותו ורם לבו" (ירמיה מח); כנגד עם שחווה חוויות גדולות עם כניסתו לארץ ניצבת רות שאין לה כל חוויה היסטורית משותפת עם האומה, ואין היא קשור בגורל העם. אבותיה של רות לא עמדו לרגלי הר סיני ואימותיה לא אמרו שירה על הים; מול תושבי הארץ הקבועים בארץ כמה עשרות שנים, ומסודרים סביב משכן שילה באה רות מארץ זרה - גורלו של הגר ידוע לנו ממקומות רבים, ודי לנו באזהרות הרבות שהזהירה התורה ביחס למעמדו של הגר כדי לדעת על מעמדו המעורער;  מול בנות ישראל מסתובבת רות עם הנערים כמנהג בנות מואב, ואין היא מבחינה שבעז אמר לה לבוא ולהיות עם הנערות. אף על פי שדברי בעז קראו לה לדבוק בנערותיו - "ויאמר בעז אל רות הלוא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערתי" היא מצטטת לנעמי דבר מה אחר לגמרי "ותאמר רות המואביה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין עד אם כלו את כל הקציר אשר לי ." . ניתן להניח כי חלק מתושבי בית לחם ראו ברות עדות להתדרדרות המוסרית של יהודי ארץ ישראל הנושאים נשים נכריות, ולא ראו בה שורש למלכות ישראל. מול סולידריות לאומית מגיעה רות לעם ישראל דרך משפחה שנטשה את תשובי בית לחם בשעתם הקשה ונדדה לעבר מואב, אויבי ישראל, כדי להציל את נפשם הפרטית;


מי שמשקף נאמנה את הדרך בה נתפשה רות בעיני עם ישראל הוא דווקא הגואל. הרואה בנישואיו לרות פגיעה זו והשחתת זרעו, ועל כן הוא אינו מעוניין לגאול את השדה. אף על פי שסירוב זה יביא לו הפסד של נחלה. הוא מעדיף שלמור על טוהר קדושת משפחתו ולא להידבק בגרה. נראה גם שחידושו של בעז "מואבי ולא מואבית לא התקבל עדיין כראוי, ואף עם עמדה זו ניתנה לשמה מסיני לא היה בה די כדי לשכנע את הגואל להינשא לרות.


עובדות אלו רק מעצימות את השאלה - אם אכן התקפלו ברות כל המגרעות האלה, והשוני בינה לבין עם ישראל כה גדול, כיצד אם כן זכתה להיות מקימה מלכות ישראל, ולברכה "ייתן ד' את האישה הבה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל" ?


ככל השאלות הגדולות, התשובה מצויה בעצם השאלה. לא סימן שאלה יש כאן, כי-אם מהותה של מגילת רות. מגילת רות היא המענה למצוקה הקשה בה נמצא עם ישראל. רות - ללא מסורת וללא שותפות גורל, ללא כללי התנהגות שבין בנים לבנות ועם מוצא מפוקפק, זרה ונכריה - מביאה עמה יסוד העולה על כל אלה - החסד. ריבונו של עולם, הבוחן כליות ולב, מתעלם מכל החסרונות המצויות במעמדה העקרוני, ומביט אל עובדת יסוד אחת, "כי האדם יראה לעיניים וד' יראה ללבב". רות נטשה את עמה ואת בית אביה, והלכה אחרי נעמי, כדי להיות לה למשענת ביום צר לה. אף על פי שידעה כי גורלה האישי נקבע בשל כך לכף חובה - לא תוכל להינשא כיוון שאף אחד מני ישראל לא ירצה בה; לנעמי לא יהיו עוד בנים ועל כן אף לא אחד ייבם אותה; ממגוריה בבית מואב, ועל פי חז"ל בארמון המלוכה - היא תידרדר להיות מלקטת לקט שכחה ופאה בשדות זרים; נערי עם ישראל יציקו לה, והיא לא תמצא לה משענת - מכל אלה רות מתעלמת, והיא נותרת נאמנת לנעמי. את ההיגיון הצורף מייצגת ערפה, המשתכנעת מדברי נעמי וחוזרת אלן עלה. את הדביקות במידות הטובות של התנערות מעפר מייצגת רות, והיא הולכת כנגד כל הסיכויים יחד עם נעמי לגורלה החדש.


בהתנהגותה מגלמת רות את מה שעם ישראל צריך עתה ללמוד בדרך הקשה. זמנה של ההתערות דלעילא תם. לא יזכו עוד לנסים גלויים, ודבר ד' יהיה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ; ההיסטוריה לא תשוב על עצמה בטווח הקרוב, והמאורעות הגדולים של הכניסה לארץ יפנו את מקומם ליום קטנות של התנחלות והשתרשות; קשיים גדולים יעמדו בפניהם כאשר יבקשו להמשיך את המסורת ולהנחיל לבניהם אחריהם, ולדור החדש שקם, את מה שהם חשו עם הכניסה לארץ, כיוון שלא ניתן להעביר חוויה כה גדולה. שעתה של ההתערות דלתתא הגיע. עתה צריך עם ישראל למורה דרך אשר ילמד אותו כיצד יש לבנות את אמונתו מלמטה למעלה. ההתמודדות עם ימי בצורת, ארגון הצדקה והחסד, הנאמנות האישית, הליכה בדרכי ישירם - וכל אלה ללא היענות ישירה של ריבונו של עולם כפי שהורגלו בעבר.


בדמותה של רות מצויה בשורה לאומה. ניתן להקים את הקשר בין עם הנצח לבין הקב"ה על בסיס אחר לגמרי, הוא בסיס החסד וההתנהגות האנושית. ניתן להקים את החיים האמוניים מלמטה למעלה. גם מי שלא חווה ולא היה, גם מי שלא זוכר את המאורעות הגדולים, יכול להיות שותף בבניין האומה, ואף להורות דרך. הגר, הבא מארץ נכריה וחובר אל עם ישראל, עושה שאת לא בשל ההיסטוריה אלא בשל העתיד, לא בשל מה שהיה אלא בשל הגנוז בדרך תיקון העולם של עם ישראל. כך הוא מורה לעם ישראל כי ניתן לבסס את הכל על בניה הנובעת מראיית הייעוד העתידי הגדול.


בכל דור ודור יש משמעות מיוחדת למגילת רות. אף שמגילה זו מקרינה אווירה ארצישראלית על שדותיה ומרחביה הייתה לה משמעות גם בגולה, בעיקר ככלי התמודדות עם הגרות וכן עם התקוות המשיחיות. מגילת רות הזינה את האמונה כי גם בשעה שהכל שחור משחור תיתכן צמיחה. דומה כי בדורנו נתייחדה מגילת רות, בכך שהיא מתאימה מאוד למציאות ימינו.


אף לנו נראה כי אנו מצויים בימי שפוט השופטים. אף אנו חשים כי היו ימים טובים מאלה, לא רק בימים רחוקים, אלא אף בראשית דרכה של גאולת ציון - ימים של מסירות והקרבה, של ציונות וסולידריות, של אחדות ושל מאבק משותף לתקומת ישראל. אלה פינו את מקום לאינדיבידואליות ופרטיות, להליכת כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו והתרחקות מיעדים לאומיים. הימים נראים כיום קטנות של קיומה של מדינה וביסוסה, בה ההרואיות של המאבק המלחמה וההתנחלות בכל הארץ מפנים את מקומם לעבודה שוחקת ומתמדת של התקדמות עקב בצד אגודל בתחומים כלכליים וחברתיים, שמטבעם אין הם נושאים בחובם תחושת רוממות נפש מתמדת; קם דור חדש אשר לא ידע ימים עברו, ואנו חשים כי אין ביכולתנו להעביר לו את מהותה של מדינת ישראל, ודווקא העובדה כי הוא צמח אליה כעניין המובן מאליו היא הביאה אותו שלא להתמסר לטובתה ולבנייה. המאורעות האחרונים אף מחזירים אותנו לימי שפוט השופטים, בהם דאגה כל תנועה וכל שבט לענייניה הפרטיים, ואחדות ההתלכדות והנאמנות לכל מרכיבי עם ישראל לא הייתה קיימת. חלק גדול מפעולות מדינת ישראל של היום הן פעולות שבטיות ולא ממלכתיות, דואגות לאינטרסים של קבוצות מסוימות ולא לראייה כוללת.


מגילת רות נושאת מסר נבואי של ממש לימינו. במקום להתגעגע לימים עברו ולתנות את מצוקתנו בשל שיבת ימי שפוט שופטים, אנו יכולים להפוך את רות למקור תעצומות נפש וגדלות רוח. היא זו שנטשה את אביה ובית אמה ולימדה את כנסת ישראל כי ממקור החסד הכל בא. היא ממלאת את לבנו הן אמונה ביכולת לשנות את פני המהלך, ולהוליד תנועה שתלך בעקבות דוד בן ישי, והיא אף מלמדת את הדרך - חיפוש מתמיד אחר הנאמנות ל"עמך עמי ואלוקיך אלוקי". את מקום הייאוש ותחושת התפוגגות הימים הגדולים צריך להמיר באמונה ובעוצמה מלימוד קל וחומר - אם גר מסוגל היה לשנות את פני כל אלה, זרעו של אברהם אבינו על אחת כמה וכמה. מכוח זה נהיה שותפים אף אנו בהצמחת צמח דוד עבד ד', ובהתקרבות להשבת שכינה לציון.

 

 

בית המדרש