ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כיצד מתמודדים עם המידות הרעות ?

ע"י: הרב יובל שרלו

במאמר זה הרב יובל שרלו מציע דרך להתמודד עם המידות הרעות של האדם. המאמר מתחיל במדרש,דרך ספר הכוזרי ומסיים במשנת הראי"ה.


 


מבוא:


"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד - טוב מאוד זה יצר הרע".


בדברים אלה תיארו חז"ל את שלמות הבריאה ביום האחרון לימי העשייה של ריבונו של עולם. יצר הרע אף הוא שלמותו של העולם. בלעדיו לא היה העולם שלם, ועל כן רק לאחר יצירתו הושלמה הבריאה. רבים ביקשו לרדת לסוף דעתם של חז"ל ולבאר דבריהם מדוע היצר הרע הוא הכרחי לקיומו של העולם, ולא זו בלבד אלא מכוחו הוכתר העולם בכינוי טוב מאוד. חכמים שונים ביססו זאת על הסיפור הנודע בגמרא:


אמרו הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי ואמסר בידייהו אמר להו חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח אמרי היכי נעביד נקטליה כליא עלמא ניבעי רחמי אפלגא פלגא ברקיעא לא יהבי כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה


 


תרגום חופשי:


(בשעה שנתבטל יצר הרע של עבודה זרה) אמרו: הואיל ועת רצון הוא, נבקש רחמים על יצר הרע של עריות (שיתבטל אף הוא).


ביקשו רחמים ונמסר בידם.


אמר להם:  ראו, אם תהרגו את אותו יצר יכלה העולם.


כלאוהו שלושה ימים, וביקשו ביצה בת יומה בכל ארץ ישראל ולא מצאו (כיוון שלא נזדקקו תרנגולים לתרנגולות).


התלבטו: כיצד נפעל ? נהרגהו - יכלה העולם; נבקש רחמים שעוצמתו תוקטן למחצית - שמיים אינם מעניקים מחצית.


סמאוהו ועזבוהו, והדבר הועיל שלפחות קרובים אינם מתגרים מקרובות.


 


לאור דברי חז"ל היצר הרע הוא חלק בלתי נפרד מקיומו של עולם. לא זו בלבד, אלא הוא מהול בכל מעשה  שאדם עושה והוא חלק אינטגרלי ממנו. לא ניתן לעקר את העולם מן היצר הרע, בשל העובדה שקיומו של העולם תלוי בו. ישנם דברים בסיסיים רבים שלא היו נעשים בלעדיו, ובוראו מעיד עליו כי בלעדיו יכלה האדם. מאמציו של אדם צריכים אפוא להיות מופנים אפוא לרתימת היצר הרע לעגלת ההתקדמות הרוחנית ולא לביטולו של יצר זה לחלוטין. גם דברי הגמרא "בראתי יצר הרע בראתי  לו תורה תבלין" נתבארו בדרך דומה. אף כאן, אין התורה מתוארת ככלי בעזרתו מבוטל כוחו של היצר הרע כי אם כתבלין המתבל את עצם קיומו.


מובן כי זוהי אחת העבודות הקשות שבמקדש המידות. לו היינו יכולים לשלול לחלוטין את היצר הרע ואת ההתייחסות אליו היה קל יותר. היינו מתנזרים ופורשים ובורחים, ומבקשים מקום בו לא תשיגנו ידו. ברם, קיומו של עולם היה נפגע, והדבר הוא בלתי אפשרי להדרכת הכלל. גם במישור הפרטי נאמרו דעות רבות בחז"ל, המבוססות על פרשת נזיר, ועל הטענה כי עזיבת החיים וההתנזרות מהם כמלחמה נגד היצר אינה עולה לרצון ד'. ברם, כאשר נדרשים אנו למדוד ולנתב את דרכנו בשימוש עדין בכל הכוחות כולם, ובזהירות שלא להותיר ולא להפחית את מידתו, קשה מאוד היא עבודת המידות, ובעיקר בהתמודדות עם המידות הבעייתיות שבאדם.


בבירורנו זה נעקוב אחר שלוש קומות של עבודת ההתמודדות עם המידות הבעייתיות שבאדם, וננסה להציב סולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמיימה. כדי לעמוד על הקומות השונות נבחן את היחס הראוי למידת הכעס המצויה באדם - כיצד עליו להתמודד עם מידה זו, ולהגביהה למרומי רום, תוך התייחסות לדברי חז"ל על תפקידו הגדול של יצר הרע, גם זה של הכעס.

ב. הנטייה מן האמצע אל הקצה בשפלות הנפש ובהימנעות מהכעס:
מן המפורסמות הוא כי הרמב"ם ביסס את דרכו של האדם מישראל על דרך הממוצע. הוא כתב על כך רבות, בעיקר בהלכות דעות ובהקדמה למסכת אבות. בדבריו אלה לימד כי אסור ללכת בקצוות, שכן אין הפזרנות טובה מן הקמצנות, כי אם יש לצעוד בדרך המתרחקת משני הקצוות כאחד. על החסידים הגדולים כתב כי הם נוטים מעט מדרך האמצע אל הקצה האחרון, כלומר: הם לוקחים כמין טווח ביטחון הנוטה מעט מהאמצע כדי להבטיח את העובדה שלא ייפלו.


ברם, הרמב"ם לימד כי ישנן כמה מידות בהן יש לנטות ממש עד הקצה:


ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד,


ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד.


ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה.


וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס.


אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (רמב"ם דעות ב,ג).


מדברי הרמב"ם עולה כי שתי סיבות מחייבות את הנטייה עד הקצה בתחום שפלות הדעת ובכעס. ראשונה בהן היא העובדה שתורת הנפש מלמדת כי אלו מידות המרחיקות את האדם מגסות הרוח, והאחיזה בהן היא דרך טובה. סיבה שנייה היא העובדה שהגאווה והכעס דומים לעבודה זרה, ומרחיקים את האדם מעבודת ד'. יש להעיר כי מכאן תשובה ניצחת לטוענים כי דברי הרמב"ם אינם קשורים לתורה, ולקוחים מדברי אריסטו בספר האתיקה. שכן לא זו בלבד שאין לאריסטו דבר וחצי דבר עם דבר ד' (כפי שמבאר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי בהצגת דברי הפילוסוף) עוד הוא קובע שאף מידת הכעס היא מידה שיש לנהוג בה בדרך האמצע, וראוי לאדם שלא לוותר על כבודו כי זו דמותו והדרו - דברים העומדים בניגוד מוחלט לדברי הרמב"ם.


הרמב"ם הקצין את מידת שפלות הכעס עד לדוגמה הבאה:


כבר זכרנו בפרקים הקודמים כי הענוה היא מן המידות המעולות, והיא ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח. ושם מידה ממוצעת זו בעברית 'ענוה'. ולקצה הראשון שמות רבים: 'גבה לב' ו'עינים רמות' ו'גאה' ו'רם', ומשמות החכמים: 'רוח גבוה' ו'גסות הרוח' ו'מתגאה'. והקצה האחרון הוא 'שפלות הרוח'. וכבר בארנו בפרק הרביעי כי ראוי לאדם שייטה לאחד משני הקצוות על צד הסייג, כדי שייקבע במיצוע הפעולות, חוץ מזאת המידה לבדה מכל המידות, רצוני לומר: הגאוה, כי לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים, וידיעתם בניזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון, ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, כדי שלא ישאירו בנפש זכר לגאוה בשום פנים.


וכבר ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך? אמר: יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו.


ואין ספק שזו היא תכלית בשפלות הרוח, עד שירחק מן הגאווה.


הסיפור על אחד החסידים ששמח אל שפיכת מי השופכין עליו מלמד עד כמה יש לנטות לקצה במידה הרעה הזו. אמנם, הדגשנו בדברינו לעיל כי אין זו משנת הרמב"ם ביחס למידות כולן,  ובדרך כלל מצא למידות מקום בקדושה. ברם, בעוסקו באחד המידות העיקריות לימוד הרמב"ם כי הדרך להתמודד עם המידה הרעה היא לאחוז את השור בקרניו, ולהתמודד עימה בדרך של הליכה לביטולה המוחלט. זה חלק ממשנת הרמב"ם על הדרך להתמודד עם המידות הרעות בכלל. אנו מכירים היטב את דרכי הנטייה הקיצונית לצד אחד כדי לתקן נטוייה לצד הנגדי. הצד השווה שבכולם הוא העובדה שיש להשליט את השכל על המידות, ואת הלכות דעות על התחושות, ולהתמודד עימן במלוא העוצמה. 


 


 


ג. שימוש במידה הראויה:


כשבא רבי יהודה הלוי לעסוק בשאלת הכעס לא הבחין בין היחס לכעס לבין היחס למידות האחרות. משנתו ביחס לכעס היא חלק ממשנתו הכוללת בדבר המידות המצויות באדם. כאשר התבקש על ידי מלך כוזר להגדיר מהי הדרך הראויה שינהג בה אדם מישראל ומהו השימוש הנכון בכל כוחות הנפש, פרש את משנתו הכוללת ביחס לאדם. תכונות רבות מצויות בנפש, ויש למצוא כלל יסודי להוצאת כל הטוב שבו אל הפועל. את עובד האלוקים דימה  למושל, אשר נדרש להביא לידי ביטוי את כל כוחות הנפש שבו. אין כוח שאין לו ייועד. מלשונו משמע כי עצם העובדה שכוח מסוים קיים באדם מלמד על החיוב שיש לתת לו גם את מקומו. בהתייחסו לכעס כתב כך:


אמר החבר: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיית, כמו שנאמר ומושל ברוחו מלוכד עיר.


והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכוחות התאויים ומנע אותם מן הרבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השוה ג"כ.


וחסם הכוחות הכעסנים המבקשים לנצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בנצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים, ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו, ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בענין הצורך ובחפצו המועיל...


גם לכעס תפקיד בעולם - עובד האלוקים באמת רותם את הכעס לעולמות הויכוח ומשתמש בו כאשר יש בו צורך. רבי יהודה הלוי אינו קובע גדר אובייקטיבי למידה זו, כפי שקבע הרמב"ם. לא ניתן לכמת באופן מוחלט את השימוש בכעס, ולקבוע כי יש ללכת בדרך האמצע או באחד מן הקצוות שיוגדרו. הוא מכיר בכך כי לכל אדם תכונות שונות, ועל כן עליו להביא את המיוחד שבו לידי ביטוי. ברם, מחלוקת זו עם הרמב"ם אינה מחלוקת תהומית של ממש כיוון שישנה נקודה אחת, עיקרית, המשותפת לשני הראשונים, והיא החובה לראות את המידות כחלק מעבודת ד', ולקבוע את מקומן במסגרת הכללית של עבודה זו, על ידי רתימתן למגמה זו. הרמב"ם העמיד את החובה לקשור כל דבר בעבודת ד' כעניין יסודי, ואף רבי יהודה הלוי, אף שלא כתב באופן ממשי על "בכל דרכיך דעהו" כיוון את דבריו לאותו מקום.


כאמור לעיל, אנו מחפשים בדברינו הדרכה כללית להתמודדות עם המידות הרעות, ולאוו דווקא התייחסות למידת הכעס. ואכן נראה מדברי רבי יהודה הלוי כי אין הכעס חריג באופן מיוחד. ולפיכך, מלמדים אותנו הראשונים כי בעת שמוצא אדם תכונות בעייתיות בעולמו עליו לדעת כי עיקר העיקרים הוא עבודת ד', וכל התכונות שהם חלק ממנו צריכים למצוא את מקומם בעבודה זו. כשם שאין המושל יכול לבחור את אנשי מדינתו, כי אם הוא חייב להתייחס לכולם, כך נכונים הדברים גם לגבי כוחות האדם ותכונותיו. לדעתו של הרמב"ם ישנן תכונות שעל האדם להילחם בהן עד חורמה ולעקור אותן מתוכו. לעומת זאת מלמד רבי יהודה הלוי כי קודם שיעקור את הדברים אולם עליו לבחון ולבדוק את החשיבות החיובית שיכולה להיות לתכונות אלו, ומכוחה של חשיבות זו עליו לפות מקום גם לאותה תכונה שהו נלחם נגדה, ולהטיל עליה את עול עבודת ד'.



ד. מיצוי הכוחות הרעים:


הכהן הגדול מאחיו, הראי"ה קוק, הוסיף ממד נוסף להתמודדות עם המידות הרעות, בעוסקו בסוגיית הכעס. פעמים רבות התייחס במשנתו למידה זו, שכן היא אכן אחת הקשות להתמודדות, ואף הוקבלה, כאמור, בדברי חז"ל, לעבודה זרה. אחד המקומות הבולטים ביותר להתייחסותו הוא בפרשנותו לגמרא במסכת ברכות על הכעס (ז ע"א). הגמרא מורה כי אין לרצות אדם בשעת כעסו, וכי ראוי להמתין קודם הריצוי לשככת הכעס. דרך כלל, אנו מבינים כי הדרכה זו היא הדרכה טכנית מעשית, לאמור: אף שהיינו מעונינים כי האדם לא יכעס ולא יתמכר לכעסו, בעיקר בשל החומרה הגדולה של הכעס, אנו חייבים לבלום את עצמנו מלרצות אדם בשעה שהוא רותח בכעסו. סיבת הדברים נובעת מחוסר היכולת מהקושי הגדול להיות נוח לרצות. קשה לצמצם את המידות שהתנפחו כתוצאה מרתיחת הכעס אל תחום השקט והענווה, וכוחות עצומים וכמעט בלתי אנושיים נדרשים כדי להוציא את כל האוויר המעלה בעוצמה את חום הלב. על כן, ניסיון לרצות את החבר קודם שיגיע עת הריצוי יביא בדרך כלל להתפרצות חמורה יותר. משום כך יש להניח ולהמתין קמעא, ורק לאחר זמן הרגיעה ניתן לרצות את החבר.


ברם לא כך באר הראי"ה כלל זה. ההדרכה אינה נובעת מסיבות מעשיות, ולמעשה אין מדובר כלל בקושי להירגע. הדרכת חז"ל למניעת הריצוי בעת הכעס נובעת בשל תפקידו המסוים של הכעס בשעה זו:


מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, שנאמר פני ילכו והניחותי לך, א"ל הקב"ה למשה המתן עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך -


הורנו, שכל המדות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהם אחת שתהי' רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה.


מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדאי, באופן שלא לתן לה שום מקום. כ"א מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה.


ע"כ בשעת כעסו אין מרצין לו לאדם, שהאדם השלם ג"כ אפשר שיכעוס. ע"כ צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהי' אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להאמר, (ודברי החסיד במס"י פ' י"א, שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צ"ע ומכוון כפי מדת השלמות הראוי להאדם המעלה, יסד המנהיג העליון ית' בהנהגתו הכללית, שישנם כוחות שתכליתם דומה בכלל הבריאה כתכלית הכעס באדם. ואם שאפשר לכובשם ע"י תפילת צדיקים וזכיות, אבל ראוי להניח להם איזה מקום, כי מעשה ד' הכל נברא לתכלית טוב).


ע"כ אמר המתן עד שיעברו פנים של זעם, ויפעלו פעולתם באיזה ערך עכ"פ, כי לא לריק נמצאו, ואניח לך. ...


ננתח היטב את דברי הראי"ה:


  1. נקודת המוצא הבסיסית היא שאין הקב"ה בורא דבר מה לחינם, ולכל דבר תפקיד ומקום. זהו יסוד גדול במשנת הראי"ה בתחומים שונים, וגם בתחומי הנפש. לעיל ראינו כי הרב יכול לנעוץ את יסודותיו בדברי ריה"ל על דמות עובד האלוקים. אמנם, ניתן היה לטעון כי תפקיד חלק מכוחות האדם הוא להוות אויב ואתגר, ועל כן אין לראות בהם כוחות חיוביים כלל, אולם אין זו דרכו של הרב. עצם קיומו של כח מעיד על חשיבותו ועל העובדה שיש לו מקום חיובי.

  2. בשל כך, לעבודת מידות זו יש כלל בסיסי - אין לדחוק יותר מידי אפילו את המידה הרעה, ויש לתת אף לה את מקומה המצומצם הראוי לה. זהו בוודאי אתגר קשה מאוד להגדרה ולמציאת קו הגבול, בשל הקושי לבחון באופן מתמיד מהו אותו מקום שיש לכוח זה, אולם זהו יסוד גדול מצד עצמו.

  3. העובדה שלכל מידה יש תפקיד אינה אומרת חס ושלום כי ניתן להתמכר לתחושות הפנימיות הראשונות העולות מתוך האדם. התפקיד של כל אחת מהמידות דורש עיבוד וליבון, והגדרה מדויקת מהו המקום הראוי לניצול ולשימוש - "רק צריך שישתמש בעל אחת בשעתה וכמידתה".

  4. על כן, הסיבה שאין לרצות את האדם בשעת כעסו אינה נובעת מחוסר התוחלת שבריצוי זה ומהפחד שמא לא יצליח ואף יביא לתוצאות הפוכות - כי אם מהצורך של הכעס להתפרץ. העובדה כי האדם כועס מלמדת כי יש לו מקום, ואפילו "האדם השלם ג"כ אפשר שיכעוס" !

  5. מובן מאליו שאין הדרכה זו מסתיימת במתן החשיבות והלגיטימציה לכעס. זוהי פעולה ראשונית בלבד, ומיד אחריה בא שלב הריצוי. מטרתו של שלב זה היא לדחוק את מקומו של הכעס על ידי התפייסות, ברוחה של הנהגת הנעלבין ואינם עולבים. יש להדגיש נקודה זו - בפסיכולוגיה המודרנית מקובלת ההדרכה כי חובה על האדם לתת לתחושות הפנימיות שבו מקום להתפרץ, ואסור לו לדחוק את מקומן. חס ושלום לקבל הדרכה זו, שהיא מקור עוולות וקלקול מידות. החלק הראשון בה נכון - ההכרה כי יש באדם כוחות המבקשים את הוצאתם כלפי חוץ - אולם קבלת ההדרכה הזו כעיקר היא הרס העולם כולו. הראי"ה מלמד אותנו כי חייב לבוא שלב של ריצוי ופיוס. אנו מתמודדים עם  מידות רבות, ולעיתים אף בדרך ההדחקה כתרופת ביניים עד שנוכל להזדהות עימן ולהפוך אותן לחלק אינטגרלי ממהות חייו. ברם, הרב מלמד אותנו כי אף אנו איננו נוטים אל הקצה ההפוך בביעור המידות באופן מוחלט מתוכנו, כי אם לאחר מתן מקום להן להופיע.


דברי הרב מקבלים יתר חיזוק מסוגיה אחרת בה דן הרב בשאלה זו. הדרכה ידועה של חז"ל מלמדת כי ראוי להיות מהנעלבין ואינן עולבין:


 "ת"ר הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכ"א ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"


ישנם הדרכות מוסריות כאלה, שבתכונתן הן מחלישות את הכח העז של החיים, ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית, שאליה ראוי לערוג, ע"פ מגמתה של תורת חיים, הבאה מאור אל חי העולמים, אמנם התכונות הנשאות העומדות ברום המעלה ממקור הקודש, הנן אלה שעצמת החיים מפכה בהן, כח המרץ הנפשי פועם בהם בכל ההוד והמילוי, ודוקא עם זה אור הקודש הוא המעדן אותן ונותן בהן חן תפארתו.


לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכנס בכלל גם אותן, שהושפלה נפשם עד למדריגת ההמתה הרוחנית באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נתטמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלהים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו.


אבל בכל המעמק של ההרגשה הברוכה בצער העלבון עד שהם נעלבים. בכ"ז רגש המוסר, ואהבת הבריות גם אותם שהעוו את דרכם, והעבירו את הדרך עליהם הוא חזק כ"כ עד שהם אינם עולבים.דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו, לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים...


 


גם כאן נעמיד את דברי הראי"ה באופן מסודר.


  • 1. בסוף הפיסקה (בחלק שאינו מצוטט) מבאר הראי"ה מדוע סיימה הגמרא את שבח הנעלבין ואינם עולבין במילים "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". פסוק זה נראה כאינו מתאים, שכן לכאורה אין הנעלבין ואינם עולבין מתנהגים כשמש היוצאת להאיר על הארץ כי אם להפך - כשמש השוקעת ומקבלת על עצמה את עול העלבון. מכוחו של פסוק זה מוקרן הפירוש להדרכה כולה.

  • 2. הראי"ה מלמד כי מטרת עבודת המידות אינה ליצור דמות מכונסת ומוקטנת כי אם דמות שכל כוחות החיים מצויים בה, ויחד עם זאת היא מקדשת את עצמה ואת כוחותיה.

  • 3. מי שאינו נעלב מורה על עצמו שכוחותיו מוקטנים באופן יחסי. באופן כללי, אדם שכוחותיו בוערים בתוכו בעוצמה רבה הוא נעלב מצד צלם האלוקים שבו, כאשר הוא נפגע.

  • 4. גדולתו של אדם זה אינה בכך שהוא אינו נעלב כי אם בכך שהוא מתעלה על עלבונו, עוצר בעצמו, ומתגבר בגבורת קודש על תחושותיו.


הדרכת חז"ל מדויקת להפליא ומתאימה מאוד לפסוק המדבר בזריחת השמש. שכן הדרכה זו אינה מעצבת אדם שכלל אינו נעלב. לא כתוב בדבריהם "אלה שאינם נעלבים הם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", כי אם מדובר על הנעלבין. האדם הנעלב מלמד על עצמו שיש בו כוחות חיים חזקים, וכשאלה נתקלים בעלבון שמעליבים אותם הם מתפרצים כלפי חוץ ומבקשים לעלוב במישהו אחר. זו בריאות נפשית של ממש, המלמד על כבוד פנימי ועל עצמיות. ברם, גדולתם היא שלמרות העלבון שהם חשו אין הם עולבים בחזרה כלפי חוץ, כי אם מצמצמים עצמם ונותנים מקום לרגשות החמלה וההתפייסות.


זהו המשך לאמור לעיל. שכן גם כאן אין הרב מתייצב כנגד התחושות הפנימיות. להפך, הוא מקבל אותן ואת מהותן, וקורא להאזין להם ברוב קשב. האדם הנעלב עושה זאת כי יש אמת בעלבון הפנימי שהוא חש מן האחר. ברם, עלבון זה מפנה את מקומו עד מהרה לפיוס. הדימוי לשמש היוצאת בגבורה הוא מדויק - מדובר במי שאישיותו עזה כשמש הזורחת ואף על פי כן הוא אוהב ואינו מקולקל במידותיו.


כאמור בראש דברינו, סוגיית הכעס לא ללמד על עצמה בלבד יצאה כי אם ללמד על כולו יצאה. ההתמודדות עם המידות הרעות שבנפש האדם מקבלת דרכה מבט מיוחד. ניתן להעמיד התמודדות זו על בסיס חמש יסודות:


א.      המבט הבסיסי של האדם על עצמו חייב להיות בעין טובה. אין אנו כנוצרים אשר טוענים כי חטא קדמון שוכן בתוכנו. אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא, ואנו מכירים בטהרתה, כמו גם בעובדה כי משעה שננערנו לצאת מבטן אמנו ניתן בנו גם יצר רע. ברם, נקודת המוצא כי האדם הוא טוב ומבקש לעשות טוב. אין ערך של ממש במרדות החיצונית ובדיכוי העצמי, כי אם בהכרה שבסיסית בטוב שהקיים באדם. טוב זה אינו מטשטש את ההכרה גם בחסרונות ובחולשות, אולם הוא נותן מבט מאיר על האדם שמשקיע מאוד בעבודת ד' ובהתחזקות הפנימית.


ב.       התכונות הרעות אותן אנו פוגשים אף הן ברואות ד' ואף הן ניתנו בנו כחלק מאישיותנו. ניתן אמנם היה לטעון כי תפקידם מתמצה בהיותם מטרה לביעור פנימי, אולם לא כך למדנו הראי"ה. הוא חשף את היסוד הגדול שאף להן תפקיד בבניין העולם. זהו חלק בלתי נפרד ממשנת מתחיל בגנות ומסיים שבשבח. דרך כלל אנו מבינים כי תפקיד הגנות הוא להבליט את השבח, ועל רקע השחור נראה האור טוב יותר. ברם, הראייה בפירושו להגדה של פסח ביאר "שהרע הוא צורך השבח" והועבדה כי היינו עבדים במצרים, כמו גם העובדה כי מתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מבניין האור. אף כאן, הגנות אותה אנו מוצאים בנשמתנו פנימה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מבניין עולמנו הרוחני.


ג.        אל לנו לקבל את המידות הרעות כפי שהן, ולהניח אותן ללא עיבוד. חלק בלתי נפרד הוא קביעת מקומם המוגדר והיעד שאותן הן ממלאות. שאין מדובר רק ביעד הנובע מההכרה במקומן האובייקטיבי, כי אם כחלק ממנה האישיות העצמי של כל אדם. מידות אלו חייבות להתייצב בגבולן, ולא לחרוג מהמקום שניתן להן.


ד.       גם קבלת המידות הרעות כחלק מהבניין מחייבת כי לא ניתן להם את השלטון לזמן רב. מציאותן היא זמנית, כדי להוציא מהן את כל שניתן להוציא מהן, ואז לשוב ולצמצמן בגבולן כדי שחס ושלום לא ייהפכו ליסוד החיים.


בעבודת מידות זו מתגלה אור הישועה הזרוחה. חלק בלתי נפרד מאור הישועה הוא לגאול את כל הנידחים ולהשיבם אל מקום עבודת האלוקים. נידחים אלה הם נידחי עם ישראל המצויים בכל אתר ואתר, אולם הם גם נידחי הכוחות השונים שצומצמו בעת גלות ויוצאים לחרות בעת תחייה. למדנו הראי"ה כי כל זמן מאיר בתכונתו, ובעבודת המידות של אור הגאולה צריכה לפעם ההכרה כי אנו מבקש להיות כשמש המאירה והזורחת - והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח". הדרך הראויה אפוא להתמודד עם הכוחות הרעות בנויה גם על ההכרה בתפקידם, ובמקום שימצא האדם את עצמו במלחמה מתמדת כנגד הרע, יכיר בו ובחשיבותו, ירתום אותו לעבודת ד', יהפוך זדונות לזכויות ומכוחם של התכונות הבעייתיות שבן יאיר בו אור חדש של תשובה.


 

 

בית המדרש