ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מה יש לנו בלעדיו?

ע"י: הרב יובל שרלו

לפני כעשרים וחמש שנים התפרסמה חוברת הדרכה של תנועת בני עקיבא בשם "האבכה בחודש החמישי". מחברי חוברת זו היו תלמידי ישיבת הר עציון דאז. את המאמר העיוני המרכזי שפתח חוברת זו כתב אחד מבחורי הישיבה דאז - יובל שרלו. אנו מביאים מאמר זה בשינויים קלים בלבד.

 


מבוא:


השאלה הנשאלת בדרך כלל על ידי כולנו היא: לשם מה אנו צריכים את בית המקדש? מי שיכול מקיים מצוות, מאמין ומתפלל, ובית המקדש אינו חסר כל כך למערכת חיים יהודיים. הראיה היא שאנו מסתדרים היטב בלעדיו.מטרת פרק זה היא לשנות את השאלה לשאלה הפוכה: מה יש לנו בלעדיו?


המעיין במכלול החסרונות שנוצרו בנו עם התמוטטות בית המקדש מגלה שאנו חסרים הרבה מדמותו המלאה של עם ישראל.בפרק זה יובאו כל הדברים שנעלמו עם חורבן הבית, והחלל שנוצר בעקבותיו יבהיר את משמעות החורבן ואת הריק הקיים בנו עם העלמותו.


 


המקדש בכיסופי הדורות-


לאורך כל הדורות, מאז חורבן הבית, היו ירושלים בכלל והמקדש בפרט נושא לכיסופיהם של היהודים. יש לכך ביטויים רבים הן בתפילות השונות, הן במנהגי האבלות שהונהגו כזכר לחורבן והן במעשיהם של פרטים ביהדות במשך מאות בשנים. לפניכם לקט חלקי ביותר הממחיש מה חשו - ובעיקר מה עשו - יהודים בשאיפתם לשוב לירושלים.


 


הכיבוש המוסלמי-


בשנת 638 כובשים המוסלמים בראשותו של עומר אבן חטאב את ירושלים. עם הכיבוש המוסלמי בוטלה הגזרה על היהודים והותר להם לגור ולהתפלל בירושלים:


"ומאת אלוקינו הייתה זאת, כי היטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל, בעת אשר כשלה ידם, ולכדו את ארץ צבי מיד אדום, ובואו ירושלים, והיו עמהם אנשים מבני ישראל, אשר הראו להם מקום המקדש, וישבו עמהם מאז ועד היום. והתנו עליהם תנאים, כי יכבדו את בית המקדש מכל גאול, ויתפללו על שעריו, ולא יהיה ממחה על ידיהם. וקנו הר הזיתים אשר עמדה השכינה עליו."


("תולדות היהודים בא"י תחת שלטון המוסלמים" מאת אריה חרישי עמ' 102).


בשנת 1120 כותב הרבי בר חייא בספר "מקיצי נרדמים", תרפ"ד עמ' 199:


"מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב, והרשו לישראל לבוא אל הבית, עולים אליו בחגים ובמועדים, ומתפללים בתוכו, ומעמידים תפילתם כנגד התמידים והמוספים. ועל המנהג הזה נהגו כל ימי ישמעאל."


מן המשנה ביומא ז', א', אנו למדים על קיום בית הכנסת על הר הבית. עיין שם ובתוס' יו"ט- כך שבתקופה המוסלמית מחזירים עטרה ליושנה. 


אם בתקופת השלטון המוסלמי היה מעט חופש ליהודים, הרי עם כיבוש הצלבנים בשנת 1099 מצבם היה קשה ביותר. הצלבנים טבחו ביהודים ובמוסלמים והגלו אותם מירושלים, אך העלייה לירושלים לא פסקה ולהיפך, גם בימי הביניים עלו לארץ ישראל יהודים ונמצאו שרידים ארכיאולוגים רבים המעידים על כך.


תקופת ימי הביניים התברכה בפייטנים ומשוררים רבים שכתבו על בית המקדש וחיברו תפילות שהיה נהוג לאמרן בזמן העלייה לרגל סביב השערים.


אוסף תפילות מעניין ביותר מוצאים אנו באוסף הגניזה של אוניברסיטת קמברידג' (סימן (TSK 2 a שנלקח, כנראה, מתוך סידור תפילות מיוחד לעולה לרגל, עם הוראות בערבית היכן לומר כל תפילה ותפילה. סדר התפילות הינו כמורה דרך לעולה לרגל ברגע שהוא מתקרב לעיר:


 


בשם ה' אלוקי ישראל-


"אצא ראית אל-קודס ען בעד תקול" (כאשר אתה רואה את ירושלים מרחוק תאמר):


"עורי קדשך היו מדבר ציון מדבר הייתה ירושלים שממה. בית קדשנו תפארתנו, אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש, וכל מחמדינו היה לחורבה." ותסגד ותקול אחר דלק (ואתה תשתחווה ותאמר בסוף זה):


'חטאנו עם אבותינו, עוינו הרשענו.' ועדא וצלח באב אל-מדינה תקולי (כאשר אתה מגיע לשער העיר, תאמר): "טבעו הארץ שעריה, אבד ושבר בריחיה מלכה ושריה בגויים, אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'." (איכה) ואומר: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים". "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתראה בעניי עמך בית ישראל הנפוצים בכל הארצות ובחרבות ירושלים, ותרצה בואי אל היכלך, ותסלח לעווני ותסלח לחטאתי, ותעשה בקשתי, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם צור כל העולמים, צדיק בכל הדורות..."


הממלוכים היו אוהבי היהודים, ובזמנם עלו לירושלים והתיישבו בה יהודים רבים. בין החלוצים היה הרמב"ן, שעלה לירושלים בשנת 1267 וחידש את היישוב בה. וכעבור מספר שנים "רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובא, וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש, ולבכות עליו. ומי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בבניינה."


ר' אשתורי הפרחי (1282-1357), חוקר הארץ המפורסם בעל הספר "כפתור ופרח", כותב על המנהגים סביב השערים:


"ומה שאנו נוהגים עם אחינו אנשי גאולתנו יושבי בארץ... לעלות לירושלים בחגים ובמועדים, להרבות עוגמת נפש על חורבן בית מקדשנו, וכן ראוי לסובב ולבקר אותם המקומות הקדושים אף בזמן הזה, שאין ספק שיש לעולם בהם מעין קדושתן הראשונה."


תלמידו של ר' עובדיה מברטנורא התיישב, כמורו, בירושלים, והוא כותב (1495): "ובתוך העיר סמוך לבית המקדש יש מקום פנוי וריקן, ילכו כל הקהל אחר התפילה להתפלל נוכח בית המקדש, כי משם יראו המקום הקדוש והנורא..."


יהודים המשיכו לעלות לירושלים מכל העולם, כפי שמספר יהודי מחבל רוסיה, שהתארח בסלוניקי: "ונמצא כאן קרובו, אשר בא מירושלים עיר הקודש, וסיפר כל הדרת ארץ ישראל ונתעורר גם בליבו הרצון ללכת ולהשתחוות במקום הקודש"


ר' מאיר לטיף עלה לירושלים בשנת 1480 ותפילתו הייתה מהולה בשמחה ועצב: "על הררי ישראל, שם ישבנו גם בכינו על חורב בציון ראותנו... ראו עינינו וחשכו ונפשנו בקרבנו דמוע תדמע על צרות הצרה.." לבנו חלוק בקרבנו אם לעלוז בהלל לה' על הגעתנו בשלום, ולמרר בבכי עלי גרם חטאותינו זה בחורבן... יש תקווה לאחריתנו מעברת הצור במהרה בימינו."


באמצע המאה ה-18 עולה ר' יהודה החסיד עם תלמידיו לירושלים. ירושלים התפתחה ובראש כולם עמד רעיון המקדש והרצון ללכת ולהתפלל קרוב ככל האפשר להר הבית. השליחים שהלכו לחו"ל לבקש תמיכה היו ממשילים את מצב ירושלים למצב המזבח: "שליחי ירושלים שואלים ודורשים לרפא מזבח ה' ההרוס- זו ירושלים".


בשנת תקצ"ו (1836) פונה הרב קלישר זצ"ל אל הברון החסיד, ר' אנשל רוטשילד בבקשה תמימה שיציע הברון לסולטן התורכי:


"ויקנה לו מדינה אחרת תמורת הארץ הקטנה כעת בכמות גדולה ובאיכות. ואם לא יאבה אדוני הארץ למכור לו כל הארץ, על כל פנים ימכור לו העיר ירושלים וסביבותיה. גם מזה תצמח קרן ישועה. אם יהיה לנו כוח וממשלה לתפוש לו מקום המזבח, ולהעלות זבחי ציון לאלוקי עולם, וממנה תוושע יהודה תשועת עולמים. ואם אולי לא יאבה אדוני הארץ למכור לו כל העיר ירושלים, על כל פנים יקנה ממנו המקדש, וסביבו איזה כברת ארץ, ובאופן שיהיו חרויות ורישיון לאנשי ישראל לעשות שם ככל רצונם, ולבוא שם מכל הארצות בלי עכוב, ללא קושי מסים ושעבוד ממושל הארץ, למען נזבחה לה' אלוקינו".


"סיפור אחר ששמעתי מזקני ירושלים מספר על יהודי שעבד כפקיד בדואר התורכי. בשעות אחה"צ היו באים אליו יהודים קצרי-רוח, ושואלים: "הגיע כבר הדואר מיפו?" היה הפקיד מזעיף את פניו כלפיהם ואומר: "על הדואר שעדיין לא הגיע אתם כועסים, אבל זה שעדיין לא הקריבו את קורבן בין הערביים לא אכפת לכם?!" (לוקט מתוך "המקדש בכיסופי הדורות" בעריכת דורון הרצוג)


 


בזכירה - סוד הגאולה (ר' בעש"ט)


בתום אלפיים שנות כיסופים לציון שבנו הביתה. מקץ תשע-עשרה שנות געגועים אל העיר שמעבר לגבול, באנו לירושלים האחת.        


זה 40 שנה שהר הבית, לב ישראל ולב ירושלים, בידינו. אך עדיין חומה מפסקת בינינו ובינו, עדיין שערי ברזל שלו נעולים בפנינו. עכובים שונים גורמים לכך, שערכו העיקרי של ההר עדיין לא בא לידי ביטוי בחיינו. כי מקדש באומה - כלב באיברים. אך הלב הזה עודנו פועם בכוח בלבד. אכן - רק מעט יש בידינו לעשות, אבל המעט הזה בידינו הוא, בפינו ובלבבנו לעשותו.


"הצפייה הפנימית לראות כהנים בעבודתם, ולווים בדוכנם וישראל במעמדם - זהו היסוד הנושא של כל התחייה כולה", כה כתב הרב קוק זצ"ל לפני ששים שנה, בשנת תרפ"א. תחת דגל זה יסד אל מול מקום המקדש את ישיבת "תורת כהנים", כאבן פינה לעיסוק עיוני של כהנים בנושא מקדש וקדשיו. לא היה בצעד זה רק ביטוי לאמונה עתיקת היומין כי "מהרה ייבנה המקדש". היה זה גם גילוי של תורת חיים שלמה הקובעת כי הכיסופים אינם עניין שברוח בלבד, כי אם כח אדיר הפועל במציאות. אמונה חיה הייתה זאת, כי כך, דווקא כך, "מהרה ייבנה המקדש". (מתוך "סובו ציון והקיפוה") 


 


מה בעצם חסר לנו?


א. "מצוות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקורבנות". (רמב"ם פ"א, מהלכות בית הבחירה ה"א) מתפללים אנו "מלך רחמן רחם עלינו. טוב ומטיב הדרש לנו, שובה אלינו בהמון רחמיך בגלל אבות שעשו רצונך. בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו, והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזימרם וכו'" (מוסף לשלוש רגלים).


האמנם באמת כל כך כוספים אנו לקיומם של מילים אלו היוצאות מפינו, האמנם נאמרת תפילה זו מתוך מועקה כבדה של דבר החסר לנו, או כמצוות אנשים מלומדה? - ובכלל, האם מודעים אנחנו לחלל שיש בחיינו לעומת החיים לאור המקדש, לעובדה שחיינו דלים לעומת חייהם של אבותינו?


ראוי איפוא שנעמוד על נקודות מספר שיבהירו נקודה זו, באופן כזה שתעלה מעצמה צעקת הכיסופים "בנה ביתך כבתחילה".


כדאי לנסות להציג הבעיה בתור פרובוקציה: הצעה לבטל/לשנות מהותית את תשעה באב ושאר הצומות (אמנם מבחינה טכנית א"א לבצע זאת, אך העלה זאת כהצעה עקרונית-תיאורטית: הם איבדו היום את ערכם (מי בכלל בוכה בתשעה באב? והעלייה לכותל הפכה למעשה למפגש חברתי!) כי "לאחר שקמה מדינת ישראל וסיימה בכך את הגלות, אין מקום לעשות רעש כל כך גדול מחורבן המקדש".


 


ב. מקדש עומד על מכונו


"מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. מי שלא ראה ביהמ"ק בבנינו לא ראה בניין מפואר מעולם".(סוכה נ"א ע"ב)


ראשית, ננסה לרגע לעצום עיניים ולהפליג על כנפי הדמיון ולהחיות מחדש בדמיוננו את המבנה הגדול של ביהמ"ק, בעזרת המקורות ההסטוריים וההלכתיים שבידינו:


1. התאורים ההסטוריים, ובעקבותיהם המחקר הארכיאולוגי כיום, מציירים לפנינו את ירושלים (לפחות בתקופה ההרודיינית) כאחת הערים הגדולות ביותר שהיו בעולם העתיק (מנתה מספר שיא באותם ימים: 150-200 אלף תושבים) וביהמ"ק מצטייר כמקדש הגדול ביותר שהוקם אי-פעם בעולם, וכאחד המבנים האדירים ביותר שנבנו. רק בכדי לשבר את האוזן נראה כיצד העריכו הרומאים את המבנה המפואר - אחד מגדולי ההסטוריונים הרומאים, טקיטוס, מספר על דיון שנערך ב"מטכ"ל" הרומאי בנושא:


"הם אומרים שטיטוס אשר כינס את מועצתו, הצהיר שהעניין הראשון שיש להחליט הוא אם להחריב את ביהמ"ק - מן הגדולים שבמפעלי הבנייה שהקים האדם מעודו. אחדים סברו שלא נכון יהיה להרוס בניין מקודש שיצאו לו מוניטין כגדול שבין מפעלי אנוש". ("חפירות הר הבית", מאיר בן דב, עמ' 73)


2. מידות כלליות ביותר:


"וההיכל מאה על מאה על רום מאה" (מידות ,ד', ו') - מידותיו הכלליות של ביהמ"ק היו מאה אמה רוחב על מאה אמה אורך והגובה מאה אמה! בכדי שנוכל לקלוט זאת הרי שזה גובה השווה לבניין רב קומות של כ-22 קומות! גודל השטח המקודש בהר הבית היה 500 אמה על 500 אמה (מידות, ב', א') ואם נתייחס לגודל כל המשטח של הר הבית, כולל התוספות שהוסיף הורדוס, הרי שזהו שטח עצום של 144,000 מטרים רבועים - ושוב לשיבור האוזן: זהו שטח ש-12 אצטדיוני כדורגל על מושביהם נבלעים בו בקלות!


3. תאור מראה כללי של המקדש:


הגמ' בסוכה (דף נא:) מספרת שהבית היה בנוי מ"אבני שישא ומרמרה" (רש"י: שיש ירוק ושיש לבן), או לדעה אחרת "שישא כוחלה ומרמרה" (שיש כחול ושיש לבן), ויוסף בן מתתיהו מתאר את המראה יפה:


"ופני ההיכל מחוץ לא חסרו אף דבר אחד המרהיב את הלב והמצודד את העיניים, כי בכל מקום היה מצופה לוחות זהב כבדים, ולעת עלות השמש היה זורע נוגה כמראה אש לוהטת, וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אילץ אותו הנוגה להסב את עיניו מנגדו, כאילו עיוורו אותן קרני השמש.


ולזרים העולים אל ירושלים נראה למרחוק כדמות הר מכוסה שלג - כי במקומות אשר לא צופה זהב היה לבן צח. ועל ראש כיפתו היו נעוצים ווי זהב מיוחדים, לבל ירד שמה עוף השמים ולא יזהם את המקום. ומאבני ההיכל הגיעו אחדות למידת ארבעים וחמש אמה באורכן, וקומתן חמש אמות ורוחבן שש". כדי להמחיש את הדברים, ננסה לנתח את הנתון האחרון - מידות האבנים (לפני כן נקדים שבעבר חשבו חוקרים רבים שתאוריו של יוסף בן מתתיהו הם גוזמאות, אולם לאור המחקרים הארכיאולוגים במקומות שונים בארץ מתברר שהדברים הפוכים לגמרי והתאורים מהימנים ביותר, ולגבי הר הבית מעיד מאיר בן דב בספרו "חפירות הר הבית" שהממצאים תואמים להפליא את התיאורים של בן מתתיהו) : אם נחשב את משקל האבנים נמצא שמשקל אבנים אחדות בסביבות 450 טון! (בכתלים סביב הר הבית ישנן אבנים רבות שמשקלן 50-60 טון, ובחפירות, בהמשך הכותל המערבי, נמצאה האבן הגדולה ביותר כיום בעולם - 400 טון!). לשם המחשה: האבנים בפירמידות הן בסביבות  2-5 טון, והגדולה שבהן מגיעה ל-27 טון בלבד! נוסיף רק שלהר הבית "שיאים עולמיים" נוספים: מחלף הדרכים הראשון בעולם היה כנראה בביהמ"ק, והקשת שהחזיקה אותו היא הגדולה מסוגה הידועה מאותה תקופה. לא לחינם אמרו איפוא חז"ל "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין מפואר מעולם" (וצריך לזכור שהם הכירו את מרכזי העולם דאז - אלכסנדריה, אנטיוכיה ואתונה). יש להדגיש, כמובן, שהמבנה האדיר איננו עומד כערך לעצמו אלא הוא בא לבטא את הגודל העומד מאחורי בניין זה.


4. חלוקת המקדש:


 הרמב"ן בפירושו לתורה בתחילת פר' תרומה רואה את בית המקדש כמקום השראת שכינה:


"והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן ציווה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו ושם ידבר עם משה ויצווה את בני ישראל והנה עקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת שכינה שהוא הארון..."


ואולם, הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה אומר שעיקר המקדש הוא פניית האדם אל בוראו "מצוות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות". אלו ואלו דברי אלוקים חיים. המקדש התחלק לשני חלקים: מקום השראת השכינה - קודש הקודשים, שם אין עבודה (פרט ליוה"כ שזה עניין מיוחד ואין כאן מקומו), שם נמצא הארון שהוא מקום הדיבור האלוקי כמ"ש "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת". (שמות כ"ה, כ"ב).ואילו שאר המקדש - זה מקום העבודה, מקום בו האדם פונה לה'.


קודש - שם הייתה העבודה הפנימית יותר, העלאת נרות במנורה כל יום, סדור לחם הפנים על השולחן מידי שבוע והקטרת קטורת על מזבח הזהב כל יום (פעמיים) וכן הרצאת דמים של קורבנות מיוחדים. את הקורבנות היו מקריבים על המזבח שעמד מחוץ להיכל בעזרה. האולם לא שימש לעבודה אלא היה מעין אולם כניסה.


המקדש שימש לא רק כמקום הקרבת הקורבנות, אלא כמרכז חיי הרוח, הכהן הגדול שימש כראש רשות הקודש (או:רשות הנצח) ונשא על מצחו את נזר הקודש - ציץ הזהב במקביל לכתר המלכות של המלך. רשות זו אחראית על קנייני הנצח של העם, באחריותה עבודת ביהמ"ק והדאגה לחיים הרוחניים על כל מרכיביהם במדינה.


תפקידו של שבט לוי היה לימוד התורה בעם (אם כי הם לא היו היחידים שעסקו בזה), כמו שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג', י'), וכן פסק הרמב"ם: "שבט לוי הובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים" (הל' שמיטה ויובל יג', י').


גם הסנהדרין ישבה במקום המקדש - בלשכת הגזית שבעזרה והייתה שייכת לרשות המקדש, כמ"ש: "כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו ובאת אל הכהנים והלווים, ואל השופט...".(דברים י"ט, ח'-ט')


5. הארון


כהן גדול נכנס רק פעם בשנה לקודש הקודשים, ואנו, הניגשים לבירור עניינו של קודש הקודשים ודאי צריכים משנה זהירות, וככל שהדברים גבוהים יותר, כך הם נשגבים מבינתנו.


לאחר יציאת מצרים ומתן תורה הגיע הזמן שהקב"ה ישרה שכינתו בתוכנו באופן קבוע. השראת השכינה היא אחיזה בבנין גשמי, במדבר היה זה המשכן, ובארץ - בית המקדש.


לבו ועיקרו של המשכן, או המקדש, הוא קודש הקודשים. ואכן הציווי הראשון בפרשת המשכן הוא בניית הארון המצוי בקודש הקודשים, שמשם יוצא הדיבור הא-לקי אל משה, ככתוב: "ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל" (שמות כ"ה, כ"ב). ספרי מביא בילקוט שמעוני פר' תרומה (שס"ט) "משה נכנס ועומד באוהל וקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר בפנים".


הארון - אמתיים וחצי ארכו, אמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו, עשוי זהב מבפנים ומבחוץ (הגמרא ביומא ורש"י על התורה אומרים שבצלאל עשה שלושה ארונות, אחד בתוך השני. פנימי וחיצוני של זהב, והאמצעי של עץ), עליו 4 טבעות זהב בהם מושחלים 2 בדי עצי שיטים לשאת את הארון.


מכסהו - כפורת זהב ועליו סוככים שני כרובים, עשויים אף הם מזהב (תאור מפורט יותר - בשמות כ"ה , א'-כ"ד).


מה היה בקודש הקודשים?


ארון: רד"ק (בשמואל א' , ד', ז') מביא מחלוקת בחז"ל (ע' בבא בתרא י"ד) לגבי השאלה מה היה בארון. גירסא אחת אומרת: לוחות ושברי לוחות וספר התורה מונחים בארון. גירסא שנייה אומרת: שברי לוחות היו בארון נפרד שהיה יוצא איתם למלחמה.


צנצנת המן (שמות ט"ז, ל"ג-ל"ד): צנצנת המן הונחה למשמרת לפני הארון בקודש הקודשים.


מטה אהרון (במדבר י"ז, כ"ה): המטה הונח לפני הארון למשמרת. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פ"ד ה"א מביא זאת.


כל עוד לא נבנה המקדש, הארון "הלך" עם בני ישראל במסעותיו: בני קהת נשאו אותו במדבר (במדבר ד'). נס כריתת הירדן נעשה ע"י הכהנים נושאי הארון (יהושע ג', ד'), הפלת חומות יריחו - העם סובב עם הארון (יהושע ו').


בסוף ימי עלי נשבה הארון שיצא איתם למלחמה ע"י פלישתים ושם הוא עושה שמות בפלישתים עד שהם מחזירים אותו לישראל (שמואל א', ד'-ו').


הארון מגיע לבית שמש ושם מתים מישראל בגלל התייחסות לא מכובדת כלפי הארון, ומשם מעלים אותו לקריית יערים (שמואל א',ז').


דוד מעלה את הארון לירושלים, ובדרך עוזא שולח ידו לארון כי שמטו הבקר. הגמרא במס' סוטה (דף ל"ה.) מסבירה שחטא עוזא היה כי הארון נושא את נושאיו ואין הוא יכול ליפול ועוזא שלח ידו למנוע נפילתו. (הרד"ק במקום מסביר שדוד טעה בזה שנשא את הארון ע"י עגלה ולא בידי הלווים - שמואל ב' ,ו'). הארון היה בירושלים ולאחר מכן שלמה הכניס את הארון לביהמ"ק (מלכים א', ח').


בבית שני לא היה ארון. הגמרא במס' יומא כ"א אומרת: חמישה דברים שהיו במקדש ראשון ולא במקדש שני:


ארון כפורת וכרובים, אש, שכינה, רוח הקודש ואורים ותומים.


לאן נעלם הארון?


  • א. גמרא במסכת יומא נ"ג: ר' אליעזר - ארון גלה לבבל.

  • ב. ירושלמי שקלים פ"ו הלכה א': ר' יהודה - ארון במקומו נגנז.

  • ג. רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ד ה"א: ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו להיחרב בנה בו מקום לגנוז בו את הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך ציווה וגנזו שם וכו'.


אם כן, הרי שלכל הדעות, בבית שני לא היה ארון וכדברי המשנה ביומא נ"ג: "משניטל הארון אבן הייתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה הייתה נקראת וכו'".


המשנה בשקלים פ"ו מ"א וגמרא יומא נ"ד (מובא בספר האגדה)  מספרת על כמה מקרי מוות כתוצאה מגילוי מקום הארון: "מעשה בכהן שראה רצפה משונה מחברותיה והודיע את חברו ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו וידעו ביחוד ששם ארון גנוז". או על כהן שהיה מתליע בעצים ונפלה קרדומו שם ויצתה אש ואכלתו.


הרמב"ם בהלכות בית הבחירה מורה הלכה כיצד לבנות מנורה, שולחן, מזבח - אותם נצטרך לבנות לבית השלישי. אך את הארון שנגנז לא נצטרך לבנות אלא למוצאו, לכן אין אזכור של מידותיו.


משנה בכלים (פ"א ה' ו' עד סוף הפרק) ורמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ז ה' י"ג-כ"ב):


עשר קדושות הן מכל הארצות: ארץ ישראל, עיירות מוקפות חומה, ירושלים, הר הבית, חיל, עזרת נשים, עזרת ישראל, עזרת כהנים, בין האולם למזבח, היכל, קודש הקודשים.


מבחינה רעיונית ניתן לצייר זאת כעשרה מעגלים, זה מלפנים זה כשבמרכז עומד קודש הקודשים.


אם כן, הארון הוא מרכז הקדושה של העולם כולו.


 


ג. ההבדל המהותי:


אולם ההבדל המהותי בין זמן ביהמ"ק לזמנינו הוא דווקא בצורת החיים ובתכנים שהיו לחיים.


1. מערכת המצוות.


התבוננות קצרה במערכת תרי"ג מצוות תגלה לנו שמערכות שלמות של מצוות חסרו לנו כליל, כגון: המצוות הקשורות בהקמת המקדש, מערכת הקורבנות והעבודה במקדש, טומאה וטהרה, תרומות ומעשרות, שמיטין ויובלות ועוד.


 


2. מערכת המשפט והסנהדרין


א. "ובאת אל הכהנים והלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים י"ז) - "בזמן שיש כהן- יש משפט, בזמן שאין כהן- אין משפט" (סנהדרין נ"ב ע"ב).


ב. "אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית, והוא שיהיה בית דין הגדול שם בלשכה שבמקדש" (רמב"ם, פי"ד מהלכות סנהדרין הי"א).מערכת המשפט שלנו קשורה במקדש ומותנית בישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית שבמקדש. הדברים אמורים בעיקר לגבי המשפט הפלילי, שכן מאז שגלתה הסנהדרין מלשכת הגזית בטלו דיני נפשות בישראל, וחלק גדול מהמשפט הפלילי נעלם.


יש כאן, איפוא, חסרון במצוות הקשורות למערכת זו שאינן באות לידי ביטוי. יותר מכך, הסנהדרין עצמה אינה ממלאת אחר כל ייעודיה. מכאן ואילך תוקפה של הסנהדרין נובע רק מרצון העם לשמוע להם וההנהגה היוצאת ממקור הקודש, מבית המקדש, נפגעה.


 


ג. קשר דו סיטרי ישיר עם הקב"ה:


"לנעוץ באפילה עיניים משוועות, לפרוש אל החלל ידי געגועים,ואוזן להטות לקול רשרוש עלים             ולפלל לנס, ולייחל לאות..."  (רחל)


הטרגדיה הגדולה ביותר שלנו היא חוסר הקשר הישיר, הדו-סיטרי, עם רבש"ע. אנו מאמינים שהוא קיים, מתפללים אליו, מקיימים מצוותיו, מודים לו - אך איננו זוכים לקבל ממנו תשובה חדה, ישירה, ברורה. 


תפישתנו היא שהוא מעורב גם היום בהיסטוריה, שמצבנו היום נובע מרצון ה' להביא את עמו לארץ הקודש אולם לא זכינו לשמוע את דבר ה' ואת דבריו הישירים.


המצב הנורמאלי שצריך להיות הוא: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-לקים, ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כ"ו, י"ב) - קשר מוחשי וברור עם הקב"ה. קשר כזה היה קיים בזמן המקדש, וכל אדם בעם, לא משנה מה דרגתו הפרטית, יכול היה לראות עין בעין את דבר ה', ונביא לכך מספר דוגמאות:


א. בית ראשון נבנה ע"י שלמה:


"ויהי בצאת הכהנים מן המקדש והענן מלא את בית ה', ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה'.  אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל. בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". (מלכים א, ח', י"א-י"ג)


שלמה והעם בנו מקדש והכניסו את הכלים לתוכו - השאלה אם הקב"ה יבוא וישכון בבית זה - והתשובה                   מה' מיידית, ברורה וחד משמעית, כך שכולם יוכלו להבינה: "מלא כבוד ה' את בית ה'".


 


ב.גם בבית שני, למרות חסרון השראת שכינה בצורה מלאה, אירעו ניסים.


עשרה ניסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק: לא הפילה אישה מריח בשר-הקודש, ולא הסריח בשר-הקודש מעולם, ולא נראה זבוב בבית-המטבחים, ולא אירעה טומאה לכהן גדול ביום הכיפורים, ולא כיבו הגשמים אש של עצי המערכה, ולא ניצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי-הלחם ובלחם-הפנים, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום שאלין בירושלים. (אבות ה')    


אם הוזכר עמוד העשן שלא נצחתו הרוח מעולם, נביא גם את הגמ' ביומא (כ"א ע"ב):


אמר ר' יצחק בר אבדימי: מוצאי יום-טוב האחרון של חג הכל צופים לעשן המערכה: נוטה כלפי צפון - עניים שמחים ובעלי-בתים עצבים, מפני שגשמי שנה מרובים ופרות מרקיבים, נוטה כלפי דרום - עניים עצבים ובעלי-בתים שמחים, מפני שגשמי שנה מועטים ופרות משתמרים, נוטה כלפי מזרח - הכל שמחים, נוטה כלפי מערב - כולם עצבים. (ב"ר קמ"ז,  יומא כ"א:)


"ובחג נידונים על המים" - על גשמי אותה שנה , והפלא ופלא: כבר  במוצאי יו"ט אחרון מקבלים הודעה משמים מה נגזר עליהם לאותה שנה!


אולם הדוגמא היפה ביותר לדו השיח הישיר בין הקב"ה לעם נמצא ביוה"כ: כהן גדול ביצע מלאכתו והשתדל לכפר בעדו ובעד כל העם - האם הצליח, האם סלח הקב"ה?


שנו רבותינו: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין ומתבישין. התקינו שיהיו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין: הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין ומתבישין. התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח.  אמר ר' נחום בר פפא משום ר' אלעזר  הקפר: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים, כיוון שהגיע שעיר למדבר, היה מלבין וידעו שנעשתה מצוותו, שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו".(יומא ס"ז,  ע"י)


הקב"ה בעצמו מודיע לעם מיידית בנעילה מה מצב מאזנם - ואילו אנחנו לכל היותר אולי מרגישים באיזושהי רוממות רוח בשעת נעילה - אך האם יוכל מי מאיתנו לומר בוודאות באיזה ספר נחתם?


ועוד דוגמא טובה לקשר ישיר, המופיעה בסיפור על נקדימון בן גוריון במס' תענית דף י"ט עמ' ב'.


"פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל אדון אחד, אמר לו: הלוויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים ואני אתן לך שתים-עשרה עיינות מים, ואם איני נותן לך הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף, וקבע לו זמן. כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי זמן. כל היום כולו - שלי הוא. בצהריים שלח לו: שגר לי מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום במנחה. שלח לו: שגר לי מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום. לגלג עליו אותו אדון. אמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים, ועכשיו ירדו גשמים? נכנס לבית המרחץ בשמחה. עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ, נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצב. נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי שיהו מים מצויין לעולי רגלים. מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעיינות מים והותירו.עד שיצא האדון מבית המרחץ, נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש. כשפגעו זה בזה, אמר לו: תן לי דמי מים יותר משיש לי בידך. אמר לו: יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי, שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו. חזר ונכנס לביהמ"ק, נתעטף ועמד בתפילה ואמר לפניו: רבונו של עולם, הודע שיש לך אהובים בעולמך. מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה באותה שעה. אמר לו האדון: אילו לא נקדרה החמה, היה לי פתחון-פה עליך שאוציא ממך מעות."


 


ד. רגלים ומועדות


דוגמא זו של יוה"כ מובילה אותנו לבחינה נוספת: השוני במועדים שאנו חוגגים כיום לאלו שנחוגו בזמן המקדש - וההבדל אינו מתבטא רק בחוסרם של הקורבנות או העלייה לרגל, אלא בדברים מהותיים ביותר באופיים של המועדים:


1. יום הכיפורים


אם נתבקש לצייר תמונה של הרגשתנו ביוה"כ, ללא ספק נצייר תמונה של הרגשת מועקה בלב, אווירה מתוחה במידה מסויימת, עצורה, התכנסות פנימית ומלחמה של כל אחד ואחד מאתנו על נפשו בתפילה "מרתונית" מערב יוה"כ ועד צאתו. לעיתים פה ושם אחד שנפשו גואה עליו ברגשותיה גואה בבכייה, אך בכל אופן ודאי שלא נמצא שמחה מתפרצת אצל מישהו.


ובזמן המקדש?


"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה: "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל".                                                                                      (משנה תענית פ"ד, ח')


אם נעקוב אחרי מסכת יומא נראה שהעבודה והמאמץ לכפר את חטאיהם של ישראל הייתה מנת חלקו של הכהן הגדול, ואילו שאר העם למעשה לא השתתף באופן פעיל בעבודת היום. כולם אמנם נתענו בחמישה עינויים - אך ההרגשה הייתה של שמחה טהורה מתפרצת, ובמסגרת זו קראו במנחה את פרשת העריות שבפרשת "אחרי מות" ואין כמו יום זה כדי לצאת ולחולל במחולות בכרמים, ליצור קשר המבוסס על רגש של טוהר וקודש בלבד. (הערה: אמנם היו שרצו להסביר, שהסיפא לגבי בנות ישראל נאמרה רק על ט"ו באב - אך זו סטייה רצינית מפשט המשנה).


 


2. פסח


מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? - ובאמת במה נשתנה ליל הסדר שלנו משאר לילות של שבתות וימים טובים? - אולי בהבדל הדק ש"הלילה הזה כולו מצה" וקוראים בו את ההגדה. חג הפסח שלנו למעשה הפך לחג המצות בלבד.נכנס אפוא ל"מנהרת הזמן" וננסה להפליג אחורה לתקופה האחרת - של חג המצות שהיה גם חג הפסח: מאות אלפי אנשים נוהרים לירושלים. ההמולה גדולה, פעיות של כבשים המובאים לקורבן פסח נשמעות מכל עבר. המון ססגוני, שעקר מדירתו בכל רחבי תבל ולן ברחובות ירושלים. את ליל הסדר לא מבלים בין קירות הבית, אלא בהר הבית, ובכל פינה ופינה יושבות להן משפחות משפחות, צולות על מדורות את הכבש, וניחוח הצלי מתערבב בהרגשת הקדושה המרחפת באוויר. אין ספק - באווירה כזו לא יכול ילד שלא להתלהב ולהתעניין ולשאול בלא הרף על כל דבר: "אבא, מה נשתנה?!" - וגדולה עוצמתה של התשובה שהוא מקבל: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים!".


 


בית המקדש כמרכז של איחוד העם


כינוס יהודי העולם לירושלים


עשרה ניסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק: "...עומדים צפופים ומשתחווים רווחים... ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים (אבות ה',ה').


"כל הנחלים הולכים אל הים" - כל ישראל אינן מתכנסין אלא בירושלים ועולים בפעמי רגלים בכל שנה ושנה, "והים איננו מלא" - וירושלים אינה מתמלאת לעולם, דתנינן: "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". (קהלת רבה פרשה א')


"פעם אחת ביקש אגריפס המלך לידע כמה מנויין של אוכלוסין, ואמר להם לכהנים, הפרישו לי כוליא (=כליה) מכל פסח ופסח (מכל קרבן פסח המובא לשחיטה). והפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כוליות, כפליים כיוצאי מצרים. ואין לך פסח ופסח שאין עליו יותר מעשרה מנויין...בו ביום נכנסו ישראל בהר הבית ולא היה מחזיקן, והיה נקרא פסח מעובין". (תוספתא פסחים ד',י"ב).


"ויש מדייקים: "לא היה צר המקום" - לא נאמר, אלא: "לא אמר אדם לחברו צר לי המקום" - שאף שהיה המקום צר, לא אמר אדם שצר לו, כי גדולה הייתה חיבתו לירושלים ולמקדש ה', ואף הייתה שם אהבה ואחווה בין איש לחברו".   ("ליקוטי בתר ליקוטי" בשם חת"ם סופר - מובא בפירוש קהתי לאבות ה', ה').


 


הבאת הביכורים לירושלים


יש עוד הרבה להוסיף על המקורות לעיל לגבי המקדש כמקום כינוס ואחדות ליהודים בעולם, אולם ראוי להביא כאן מערכת שלמה שחסרה לנו, לא רק כמצווה, אלא כמערכת ייחודית שהכניסה את חיי החול החקלאיים לתוך מסגרת וששימשה גם כמנוף רב עוצמה לליכוד העם: הבאת הביכורים לירושלים.


"כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר (ירמיה לא, ה'): "קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' אלוקינו".


"הקרואים מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועטרו את ביכוריהם, הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: "אחינו אנשי מקום פלוני, באתם לשלום".


החליל מכה לפניהם, עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית - אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודברו הלווים בשיר: "ארוממך ה' כי דליתני ולא שימחת אויבי לי". (תהילים ל', ב').  (משנה ביכורים ג', ג'-ד')


המחיצות נשברו, המלך ופשוטי העם יחדיו, אין כיתות, אין הבדלי מעמדות - כולם עם אחד העובד את אלוקיו ואת אדמתו, ומתווספת לכך האווירה המרנינה שיוצרים יחדיו החליל ושירת הלווים, והלב גואה ופורץ: "ארוממך ה' כי דליתני!"


 


שמחת בית השואבה


ומשמחה לשמחה - משמחת הבאת הביכורים, לגדולה שבשמחות הלאומיות - שמחת בית השואבה.


כשיש הרגשת אחדות בעם, כשיש הרגשה ברורה של קירבת אלוקים, כשהחיים כולם, כולל חלקי החולין שבהם, הם מסכת קודש אחת, לא פלא ששמחה כנה ואמיתית פורצת, גואה ועולה. הדברים מאירים ביתר עוצמה על הרקע העמום של השמחה הלאומית-ממלכתית שלנו, וההרגשה שגם כאשר אנו חוגגים שמחה כגון יום העצמאות או יום ירושלים, הרבה מאוד משמחתנו מאולצת ומלאכותית:


"החליל חמשה וששה, זהו החליל של שמחת בית השואבה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. אמרו: כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהן מהן היו מפקיעין, ובהן היו מדליקין, ולא הייתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות. והלווים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים...".   (משניות סוכה פרק ה')


"אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו". (סוכה נ"ג ע"א).




§

 

 

בית המדרש