ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הסבלנות במשנת הראי"ה - בחינה מחודשת

ע"י: הרב יובל שרלו

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאנחנו סובלניים? מה הרב קוק רצה שנחשוב על התרבות החילונית?האם הסובלנות במשנתו היא אמיתית או מדומה? המאמר פורסם בספר ´על דרך האבות´, אלון שבות תשס"א


הסובלנות במשנת הרב קוק היא עניין הנגלה לכל מעיין במשנתו כבר בתחילת דרכו. למן התייחסותו של בן יהודה אל הראי"ה[1] ועד אחרון החוקרים לא היה מי שלא הגדיר את משנתו כסובלנית, וראה בה עיקר ויסוד. כל העוסק במשנתו בתחום האמונות והדעות מציין זאת, ורואה בכך את אחד החידושים העיקריים[2]. סובלנות זו אף זכתה למאמרים שעסקו בה כעניין העומד בפני עצמו. המקיף מכולם הוא מאמרו של פרופ' בני איש שלום, 'הסובלנות במשנת הרב קוק ושורשיה העיונים'[3]. במאמר זה מבליט איש שלום כי אין מדובר בסובלנות טקטית, הנוגעת לדרכי התנהגות בני אדם. מקור סובלנות זו הוא תפישה תיאולוגית עמוקה, המחוברת אל תורות ההכרה והגדרת האמת. בסוף דבריו עוסק הוא מעט בגבולות הסובלנות, שאף הם עניין לענות בו. גם במקומות אחרים מודגשת ההכרה כי אין לראות את הסובלנות ככלי המשמש לכינון חברה מתוקנת, אלא כתפישת עולם מטאפיזית והכרתית.


הצורך לבחון פרשנות זו של משנת הראי"ה התעורר בשנים האחרונות בשל מתקפות על משנת הרב ועל ממשיכי דרכו. אין אני מתכוון למתקפות מן הצד החרדי, אלא דווקא מן הצד החילוני. שאלה היסטורית של ממש היא מה היה יחס אנשי העלייה השניה אל הרב, והאם התדמית של אהוב הפועלים והמושבות נכונה[4]. מעבר לכך, כבר בימיו הראשונים ספג הרב ביקורת בתחום התיאולוגי של הסובלנות, בטענה שאין הוא מסיק את המסקנות המתבקשות מעמדותיו שלו, והוא נעצר בחצי הדרך[5]. ביקורת זו התעוררה מחדש בשנים האחרונות וערערה באחת על הגדרת משנת הראי"ה וממשיכי דרכו כסובלנית. שני פנים לביקורת זו. ראשון בהם הוא הניסיון לנתק בין הראי"ה לבין הרואים עצמו תלמידיו. ניתוק זה נעשה כדי להבליט את הפער הקיים בין סובלנותו והארת דרכו של הרב לבין תלמידיו הקיצוניים והחד ממדיים[6]. העתקת הביקורת מהרב אברהם יצחק קוק אל בנו, הרב צבי יהודה ותלמידיו, טומנת בחובה אמירה כי אם אכן הפרשנות הנכונה למשנת הראי"ה בצידם הרי שאין היא ראויה לבוא בקהל הסובלנות. שני בהם הוא ההתייחסות לחלק מן הרעיונות של הראי"ה עצמו. מה שנראה כשיאה של הסובלנות נתפס בעיני אחרים כפטרונות וכאי הכרה מוחלטת בזרמים היחסיים[7]. אף שחלק נכבד מן ההתקפות לא התעלה לרמה תיאולוגית, והתמקד בצד הפוליטי והמעשי, הוא מעורר צורך לבחון מחדש את הגדרת משנת הראי"ה כסובלנית.


טענתנו במאמר זה היא כי על פי ההגדרות המקובלות היום לסובלנות[8], משנת הראי"ה היא קנאית שבקנאיות[9]. בדברנו על ההגדרות של היום, אין אנו מתכוונים רק לסובלנות הטקטית, שמקורה בחוסר היכולת לחייב את קבלתה של עמדה מסויימת. הסובלנות היום חרגה מגבול הטקטיקה אל עבר טיעון עקרוני - לעתים טיעון הקובע כי איו בנמצא כלים לקבוע את העמדה הנכונה ולעתים מדובר אף בעמדה רחוקה יותר, השוללת את הביטוי 'נכון' מיסודו, וטוענת לפרוליזם מהותי.לעומתן, נשמת דרכו של הראי"ה בהתבוננות על המציאות תוגדר על ידן כקנאות. נכון הוא כי לקנאות זו אין ביטוי במישור המעשי בדרך המקובלת על קנאים רבים. הסיבות לכך נובעות מייחודה שיבורר בהמשך דרכנו. אולם, בשורשה היא קנאית, ותחושת מתקיפי הרב מוצדקת במישור העובדתי. אני מבקש להדגיש כי אין אני מתכוון כאן למישור שיפוטי, ואיני קובע אם היא 'רעה' או 'טובה'. לשאלה זו אתייחס בסוף דברי. טענתי היא כי פרשנות נכונה למשנתו מעמידה את הרב בפיסגת התפיסות הקנאיות. כאמור לעיל, אנו פטורים מלעסוק בשורשי הסובלנות המצויים במשנתו, ונושא זה נידוש דיו. נתייחס רק ליסוד אחד שיהווה בסיס להמשך דרכנו.


הצורך לבחון מחדש את הסובלנות נובע אף ממשנת הרב קוק עצמה. בתחילת מאמר 'דעת אלוקים' שבספר 'עקבי הצאן' מאפיין הרב קוק תופעה בתחום עולם הרוח: דמיון חיצוני בין שתי תפיסות ההפוכות זו לזו. הרב קוק מדמה תופעה זו לקביעת המרחק בין שתי נקודות המצויות בהיקף המעגל: ככל שהן מתרחקות זו מזו נראה דווקא כי הן מתקרבות, עד ששתי הנקודות המרוחקות ביותר על גבי מעגל נראות, באופן חיצוני, כקרובות ביותר. הרב קוק משתמש בדימוי זה כדי לבאר את היחס בין תפישה ילדותית לתפישה נבואית של האלוקות - שתיהן מבקשות להלביש את גילוי האלוקים בלבוש דמיוני, ועל כן נראות הן דומות. אולם, המרחק ביניהן הוא כל התחום של הכרת האלוקים - בעוד הילדותית מופיעה קודם להבנה ההכרתית העמוקה ב'אין לו גוף ואין לו דמות הגוף' ומתחתיה, מצויה ההכרה הנבואית מעליה והיא מבקשת את ד' בדמיון הנבואי העליון [10].


נראה כי הרב קוק רואה במודל זה מפתח כללי המזהיר מפני טעות, ולא כלי המסייע להבנת  היחס בין הנבואה לילדותיות בלבד. מול כל תופעה ותכונה בתחום הרוח מצויה מקבילתה ההפוכה, הדומה לה בחיצוניותה, והפוכה לה בכיוונה.  מתיחת קו הגבול בין התופעות היא אפוא מן העבודות הקשות במקדש, דווקא משום דמיונן[11]. אף בענייננו, יש לבחון את המונח 'סובלנות' בו השתמש בהבחנה בין שני מושגי סובלנות. הרב עצמו הזהיר לא אחת מפני הדמיון חיצוני בין שני סוגי סובלנות העשוי להביא לאסון רוחני, כיון שסוג אחד פונה אל רוממותו של האדם ואל השורש העקרוני של הסובלנות ואילו השני הוא איבוד עצמיות האדם[12]. לפיכך קיים צורך גדול להבחין בין שני הסוגים. לדעתנו, ההבדל בין שני הסוגים מבוטא בקיומה של חובת הכרעה.
להמשך המאמר לחץ כאן 



 


[1] בעקבות דבריו של הראי"ה נגדו (המופיעים באיגרות הראי"ה איגרת יח) התנהל פולמוס חריף בין בן יהודה לבין הרב על גבי 'ההשקפה'. אחת מטענות בן יהודה כלפי הרב היתה כי דווקא עמדת הראי"ה מבליטה את העובדה כי זלזולו של בן יהודה ברבנים מוצדק, שכן אף לא אחד יסכים להצטרף אל עמדת הראי"ה: "הרב הגאון הרב קוק אומר: סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עימה הוא מקור חיים של כל החכמה וכל היור וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח. אלה באמת דברים נאים. אבל מסופקני אם יכירו לו טובה בשבילם רוב הרבנים. כי בדברים האלה הלוא הרה"ג הר' קוק נותן סימן רע במפלגת המאמינים המלחליטים בוודאי כי רק עימהם מקור חיים וכל זולתם הכל הבל ורעות רוח. האין זו כפירה בעבר שלנו ? האם כל העבר שלנו אינו מלא ממחשבה זו , כי רק עימנו מקור חיים וכדו ? הרה"ג הר"י קוק אומר עוד בחתימת דבריו: עם אהבתי ללמוד וללמד את יסודי הדעות שלנו רחוק אני מלדרוש שלטון על דיעותיו של איזה איש שיהיה שהוא בימינו דבר שאינו נשמע. אלה דברים נאים מאוד מאוד בפי רב בישראל, ומי יתן והיה לב כל הרבנים שלנו כמוהו, כי אז לא היה לנו צורך במלחמה בקרבנו בלתי מלחמת דברים, מלחמה בשלום של ויכוחים ומשא ומתן, שכל אחד מתאמץ להוכיח צדקת דעתו ולהשפיעה על אחרים. אבל, האין זו כפירה בהעבר שלנו ? האם לא זה היה יסוד כל העבר שלנו, השלטון על דעותיהם של אנשים ? האם לא בגלל זה אנו נלחמים עתה עם הקנאים?" (ההשקפה שנה ו גיליון נב).


[2] ראה לדוגמה: צבי ירון, 'משנתו של הרב קוק', עמ' 323-372; בני איש שלום, 'דת תשובה וחירות האדם במשנת הרב קוק', בתוך: 'יובל אורות', עמ' 303-307.


[3]  'דעת' גיליון 20, חורף תשמ"ח, עמ' 151-168; ראה גם דבריו בספרו 'בין רציונליזם למיסטיקה', עמ' 38-40.


[4] ראה אצל יוסי אבנרי, 'הראי"ה קוק ומגעיו עם אנשי העליה השנייה בשנים תרס"ד-תרע"ד', בתוך: 'בשבילי התחייה - מחקרים בציונות הדתית', בר אילן, 1983, עמ' 59-80. בפיסקה האחרונה במאמרו הוא כותב: "החלוצים כמעט שלא התייחסו לרב, וכשעשו זאת, בלטה בדבריהם נימת הביטול והלגלוג. גם אם נמצא לומר כי מדובר ב'מערכת יחסים', הרי על כורחנו נודה, כי מערכת זאת לא הייתה תקינה במובן המקובל של יחסים הנרקמים בין ציבור לציבור או בין מנהיג לציבור...; הנ"ל, 'הרב קוק ויחסיו עם היישוב הישן בתקופת העליה השניה', בתוך: 'שרגאי', הוצאת מוסד הרב קוק, 1985, מעמ' 11 ואילך; ראה גם את הויכוח בין תמר שנער לרב נריה, 'נקודה', גיליון 135, עמ' 40-43.


[5] ראה שמואל אלכסנדרוב, 'מכתבי מחקר וביקורת' כרך א, ווילנא תרס"ז, עמ' 5. על אלכסנדרוב ועמדותיו ראה אצל אהוד לוז, 'ספיריטואליזם ואנרכיזם דתי במשנתו של שמואל אלכסנדרוב', בתוך: 'דעת', קיץ מא, מעמ' 121 ואילך.


[6] ראה לדוגמה: ירמיהו יובל, 'משיח גם לא יבא', בתוך: 'פוליטיקה', גיליון 3, ספטמבר 1985, עמ' 14-16: "חלק ניכר מהרואים את עצמם תלמידי הרב קוק בימינו קיבלו ממנו את המיסטיקה החד צדדית וטשטשו את משקלם של גורמי המציאות האמפירית בתורתו. הם השטיחו את תורת רבם והפכו את רוחה הסובלנית לקנאות צרת אופק..."; נרי הורוביץ, 'מאורות הרב קוק לחשכת הכיכרות', בתוך: 'מפנה - במה לענייני חברה', גיליון 11, טבת תשנ"ו, עמ' 4-12.


[7] אחד הראשונים שהדגיש נקודה זו היה עמוס עוז במפגשו עם אנשי עופרה, ראה 'פה ושם בארץ ישראל', בעיקר בעמודים 130-131.


[8]  העמדת הסובלנות כערך דתי מיוחסת בהיסטוריה הכללית לגו'ן לוק, באיגרתו על הסובלנות. על הגדרת הסובלנות ומאפייניה, תוך השוואתה לפלורליסטיות, ראה אצל פרופ' אבי שגיא, 'הדת היהודית: סובלנות ואפשרות הפלורליזם', בתוך: 'עיון', כרך מד, עמ' 175-200. ראה שם עמ' 180 התייחסות לסובלמנות הפטרנליסטית שהיא העומדת במוקד דיוננו במאמר זה. ראה גם אצל נתן רוטנשטרייך, 'סובלנות ופשרה', מאזניים, גיליון מז.


[9] על ממדי הקנאות במשנתו המוקדמת של הרב קוק כבר עמדו רבים. ראה: אליעזר גולדמן, 'התגבשות השקפותיו המרכזיות של הרב קוק - הכתבים מהשנים תרס"ו-תרס"ט' בתוך: 'ספר משה שוורץ', אוניברסיטת בר אילן, תשמ"ח; מנחם קליין, 'טיוטה נעלמה מכתבי השחרות של הרב קוק על אודות הציונות החילונית', בתוך: 'משואות', ספר אפרים גוטליב, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, מעמ' 395 ואילך; אביעזר רביצקי, 'הקץ המגולה ומדינת היהודים' עמ' 131-134.


[10] על חשיבות הציורים אצל הרב קוק ראה אצל יונה דיסון, 'ארבעה מוטיבים באורות הקודש כבסיס לעריכה מחדש', בתוך: דעת, גליון 24, מעמ' 58 ואילך.


[11] מקום נכבד במשנתו לעיקרון זה בתחום תורת המידות. הראי"ה היה מודע לקושי להבחין בין ענווה ובטלנות, גבורה ופזיזות ומידות מצרניות דומות. לבעייה זו התייחס במידות הראי"ה, ראה בפרק 'בירורי מידות הנפש - בירור המידות ונסירתן', מעמ' ס בהוצאות הישנות. בספר 'אורות' הגדיר הראי"ה את אחד תפקידי הכפירה כבירור העניינים האמיתיים מתוך אלה המצרניים להם, ראה שם עמ' פז-פח. מכאן נובע הצורך להגדיר היטב את המידה קודם להתמודדות עימה, דווקא משום הדמיון החיצוני.


[12] ראה: איגרות הראי"ה איגרת כ'; דבריו על הרחמים והחסד המדומים של הנצרות, אורות עמ' כ-כא; ראה גם: "הסבלנות ושפלות הנפש הרעה והפחותה, הם שתי קצוות מתאחזות זו בזו אע"פ שהם סותרות זא"ז. הסבלנות היא מדה טובה ילידת הבטחון בד', אמנם לא יאתה להיות תוצאות הסבלנות שפלות ידים וחפץ שוה להשאר בכל רע ולא להשתדל להנצל ממנו, כי זו רעה חולה" (עין אי"ה, ברכות, עמ' 349); גם כשמסביר הרב את תפקיד קפדנות שמאי הזקן הוא כותב: "...והקפרנות אמנם תשמש להראות לדעת כי המרכז שאליו כל צדדי החיים ונטיותיהם צריכים לפנות הוא רק הטוב והצדק, והראוי לבל נכשל ע"י מחזה הסבלנות לדמות כי כל הצדדים המתגלים כמו שהם בניוולם הם המה דרכי הטובה והנכון להחזיק בם כשהם לעצמם" (עין אי"ה שבת, עמ' 133); ראה גם את יעדי תשובת הדור באורות התשובה ט,ד.

 

 

בית המדרש