ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם חייב ילד לציית להוריו ?

ע"י: הרב יובל שרלו

המאמר דן בשאלת היחס בין הבחירה החופשית של הילד לבין מצוות כיבוד הורים. המאמר התפרסם בספר ´אהבת האדם וכבוד הבריות´,רמת גן תשס"ז (בשינויים קלים)

מבוא:

שאלת ההתנגשות בין מצוות כיבוד אב ואם ובין הבחירה החופשית של הבת והבן נידונה במקומות שונים. כבר המחבר ציין כי "תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה (יו"ד רמ, כה),  והרמ"א כתב "וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב (מהרי"ק)". בעל הפתחי תשובה שם פסק הביא כי "אחד היה רוצה להתפלל בבהכ"נ שמתפללין שם יותר בכוונה ואמו מוחה בזה אין צריך לשמוע לה".

עוד קודם לכן ציינה המשנה כי "אבדתו ואבדת אביו, אבדתו קודמת. אבדתו ואבדת רבו, שלו קודמת. אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה. ורבו שלמדו חכמה (ב"מ פ"ב, יא) והגמרא קבעה כדבר פשוט שחובתו של הבן להקדים את הדאגה שהוא עצמו לא יהיה אביון. הצד השווה שבעניינים אלה הוא שהפסיקה בהם נובעת מהתנגשות של חובות הלכתיות אחרות. כך לדוגמה מבסס הגר"א (יו"ד רמ, לה) את הפסיקה לגבי תלמוד תורה על יסוד גדולת תלמוד תורה: "תלמיד כו', דאמרינן בספ"ק דמגילה גדול ת"ת כו' ואמרינן בפ"ד דעירובין רי"א אף כו' שאין מן הכל כו', ואפי' משום כל מצוה שא"א להעשות ע"י אחרים נדחה כבוד או"א כמ"ש בסי"ב" (שם ס"ק לה). גם ההימנעות מציות לגבי נישואין מבוססת בתשובת המהרי"ק בה נדון לקמן על כמה נימוקים, וביניהם נימוקים ספציפיים לענייני נישואין (פסק דומה כתב הנודע ביהודה תנינא אבה"ע סוף מה). הקדמה אבידתו לאבידת אביו אף היא בגמרא בחובת האדם לדאוג שלא יהיה אביון: "אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם (ב"מ לג ע"א), וברש"י שם: "לא יהיה בך אביון - הזהר מן עניות". פסקים אחרים כמו האיסור לשנוא יהודי קודם לכיבוד אב, ועל כן אין חובה לציית לאב בשעה שהוא פוקד לא למחול ליהודי (שו"ת הרא"ש טו,ה) בנויים אף הם על התנגשות במצוות.

השאלה אותה אנו מבקשים לברר נוגעת להכרת ההלכה באוטונומיה של הבנים והבנות מצד עצמם, ולא מצד מצווה או עיקרון אחר,  לאמור: כאשר עומד עניין חשוב מאוד מנקודת המבט הסובייקטיבית של הבן או הבת, ואילו הוריו מצווים שלא לעשות כך או לעשות כך - האם הוא חייב לציית להם או שמותר לו לעמוד על שלו. טענתנו היא שיש יסוד גדול בהלכה לקביעה כי אין הוא חייב לציית, וכי עולמו הפנימי והעצמי קודם לחובת כיבוד אב ואם. לקביעה זו משמעויות לא רק בסוגיית מצוות כיבוד אב ואם כי אם גם בעניינים שונים הקשורים בהכרת ההלכה בעצמיות האישית ובזכות לחיות לאורה. שאלה זו נידונה כבר בעבר  - הן כשאלה הנוגעת באופן ישיר לחובת הציות בענייני הרשות (הרב אליקים ג' אלינסון בספר היובל לרי"ד סולובייצי'ק מעמ' תרפא ואילך; הרב אברהם קורצוויל בספר דברים שיש להם שיעור מעמ' 109 ואילך) והן כחלק מדיון בדחיית כיבוד אב ואם מפני דברים אחרים (כמו הרב עובדיה יוסף בתחומין א מעמ' 299 ואילך לגבי הליכת בן לישיבה קטנה בניגוד לרצון הוריו; הרב יעקב אריאל בעניין התנדבות לקצונה נגד רצון ההורים בספר דברים שיש להם שיעור מעמ' 101 ואילך), ואף על פי כן אין בית מדרש בלוא חידוש. ענף של שאלה זו נוגע בשאלת התנגשות המחויבויות שבין מחויבות לבן הזוג מול מחויבות להורים - האם מצוות כיבוד אב ואם קודמת למחויבות לבן הזוג או שלהפך.

 

אופי הדיון:

ננצל את ההזדמנות ונאמר דבר מה על אופי הדיון ההלכתי. כל דיון בשאלה הלכתית מורכב למעשה משלושה שלבים: ראשון בהם הוא קביעת ההלכה ה"טהורה" - מהי ההגדרה ההלכתית והחובה היונקת ממנה של העניין בו אנו דנים. בהקשר שלנו השאלה ה"טהורה" היא האם מצוות כיבוד אב ואם או מורא אב ואם כוללת בתוכה את החובה לציית להם, או שמלכתחילה חובה זו כלל אינה כלולה בה. בדרך כלל דיון זה מצוי בספרי ההלכה הממצים את המקורות הקדומים העוסקים בעניין. בשלב השני אנו מעמתים חובה מסוימת הנובעת ממסקנת הדיון בשאלה הראשונה עם עניינים אחרים הסותרים אותה ומובילים למסקנה אחרת. בדרך כלל נמצא דיון זה בספרי השו"ת, ומטבע אופייה של ספרות השו"ת היא דנה במציאויות בה נפגשות הלכות שונות וסותרות ויש להכריע בין עניינים שונים. בנושא בו אנו דנים נמצא כי מצוות כיבוד אב ואם עלולה להתנגש עם מצוות תלמוד תורה, ישוב ארץ ישראל, שרות ביחידה קרבית או ואהבת לרעך כמוך כלפי אשתו של אדם. פעמים רבות מחלחלים ספרי השו"ת לפסיקת ההלכה הקבועה, כמו שהבאנו לעיל מדברי הרמ"א המבוססים על תשובת המהרי"ק. בשלב השלישי יש לבחון האם יש יסודות על-הלכתיים המשפיעים על הדיון, כמו "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", "דרכיה דרכי נעם", "עת לעשות לד' הפרו תורתך", "בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה" ועניינים שונים לחומרא ולקולא המשפיעים על הדיון. מובן שיש לנהוג משנה זהירות בשימוש בכללים אלה, בשל הסכנה כי ההלכה כולה תתמוטט עקב טיעונים על-הלכתיים הסותרים את כל המשא והמתן היסודי של ההלכה.

בנושא דיוננו אנו נבחן האם הכלל ההלכתי העקרוני של "חייך קודמים לחיי חברך" משמעותי דיו כדי להוות בסיס לפסיקה בענייני היחיד, כמו גם הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" כבסיס לפסיקה לא רק בענייני נישואין.

בשל העובדה שענייני כיבוד אב ואם בכללם נידונו הרבה לא נאריך בעניינים הידועים.

 

ב

יסוד הדין:

שני פסוקים בתורה עוסקים בשאלת כבוד מורא. הברייתא בתורת כהנים מגדירה את החיובים הנובעים מכך:"אי זו היא ? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו. אי זהו כיבוד ? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא" (ספרא קדושים א). המעיין היטב יראה כי חובת הציות כלל אינה מופיעה כאן.

היעדרותה של חובת הציות יכולה לנבוע משני כיוונים קוטביים. אפשרות ראשונה היא בשל העובדה שעניין זה הוא מובן מאליו. אפשרות שניה היא בשל העובדה שחובת ציות לא קיימת.

נסדר את הראיות האפשריות לכאן ולכאן. האפשרות כי חובת ציות מובנת מאליה נובעת מהמקורות הבאים שהובאו בדברי ראשונים ואחרונים:


  • א. ההלכה האוסרת על הבן לציית לאב בשעה שהוא אומר לו לעבור על דברי תורה מלמדת לכאורה כי בשעה שאין מדובר בסתירת דברי תורה חובה לשמוע לאב. ברם, ניתן לדחות ראיה זו ולטעון כי כל שהיא מלמדת הוא שאף אם הבן רוצה לציית לאב הוא אינו רשאי לעשות זאת נגד דברי תורה כשם שמותר לו לעשות זאת בדברי רשות, אולם אין היא מלמדת על חובתו לעשות זאת בענייני רשות.

  • ב. ההלכה האוסרת על הבן לסתור דברי אביו מלמדת לכאורה מקל וחומר שהוא חייב לציית לו, שהרי אם אינו שומע לו אין סתירה גדולה מזו. ראיה זו ניתנת לדחייה בטענה שאין כאן קל וחומר: סתירה היא עניין מפורש הפוגע באופן חזיתי באב או באם, ואילו עשייה כרצון הבן או הבת בענייני רשות קלה ממנה.

  • ג. ראובן בכור יעקב הציע ליעקב "את שני בני תמיד אם לא אביאנו אליך". הצעה זו מהווה לכאורה ראיה חותכת לשלטונו של אב בבן. המהר"ץ חיות ביאר ב"תורת הנביאים" כי מדובר בזעיר אנפין של סמכות השיפוט של המלך - אב הוא כעין שלטון מלוכה בביתו. ראיה זו מותנית כמובן בכך שדברי ראובן עומדים במבחן ההלכה. ברם עמדה זו זכתה לביקורת החת"ם סופר: "...והקושי' מראובן קושי' עצומה היא ואין שם משפט מלך, אבל אני רגיל לומר לפי דאמרינן פרק יש נוחלין בפסוק כלב בן יפונה ויהושע בן נון חיו מן האנשים, שנטלו יהושע בן נון וכלב חלקם של מרגלים בארץ ישראל וזה יכונה חיו, נמצא מי שמפסיד חלק בארץ ישראל נקרא מיתה, כי ידיעת ההפכים א', וראובן דימה בנפשו שהוא הבכור ושני בניו יטלו ב' חלקים כמו שהי' אח"כ אפרים ומנשה, ואמר עתה את שני בני תמית תטול מהם חלקם בארץ ישראל, וזה ראוי לאומרו..." (שו"ת חתם סופר או"ח רח). גם רבי יעקב אטלינגר קבע שלא ניתן לבאר פסוק זה לאור פשוטו של מקרא, ועל כן ביאר כי דברי ראובן בנויים על מיתה ממילא - הלוא הוא נדר נדר שישיב את בנימין, וכיון ש "בעוון נדרים בנים מתים כשהן קטנים..." (שבת לב ע"ב) ימותו בניו של ראובן: "...רצה לומר שמע אבי שאני ממשכן בידך שני בני הקטנים ע"י שאני נודר לך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך, ואין נודר דבר מצוה גדול מזה מה שנודר לקיים מצות אביו, ואם לא מקיים נדרו הרי משפטו חרוץ שבניו קטנים מתים מבלי שיצטרך יעקב לעשות מאומה ואפילו לענוש לא צריך" (בנין ציון החדשות סימן קעד).

  • ד. הגמרא מלמדת על מבחנים קשים מאוד שעמדו בהם תנאים ואמוראים מול הוריהם. רב דימי לדוגמה "...היה יושב בין גדולי רומי ובאנתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה" (קידושין לא ע"א). ניתן היה אמנם להבין סיפור זה כמידת חסידות וכעניין מיוחד במנהגו של רב דימי, אולם מלשון הרמב"ם משמע כי מדובר בנורמה הלכתית מחייבת: "עד היכן הוא כיבוד אב ואם ? אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק..." (ממרים ו,ז). יש שהסיקו מכך שקיימת חובת ציות, אולם אין הדבר הכרחי. לכל היותר ניתן ללמוד מכאן שאסור לבזות ולהתקיף את ההורים בציבור גם אם אין הם נוהגים כראוי, אולם אין להסיק מכאן חובת ציות. בין הראשונים היו שכתבו שמדובר במצב חריג - לאב יש הנאת גוף מהזריקה ל'מירמי אימתי על אנשי ביתא'.

לעתים אנו מוצאים בתשובות שונות העוסקות בענייני נישואין והקובעות כי בענייני נישואין אין חובה לציית נקודת מוצא שיש לציית בדרך כלל, אולם נקודת מוצא זו אינה מנומקת. כך לדוגמה בשו"ת נודע ביהודה תנינא אבה"ע מה, ובעוד מקומות.

נדגיש כי גם אם עמדה זו היא העמדה ההלכתית המחייבת, וקיימת חובת ציות גם בדברי הרשות, יש לדון בשאלה זו גם מהכיוון השני, ולברר האם קיימת חובה על אב ואם לצמצם את תביעת הציות מילדיהם. שאלה זו עולה הן מחובת הכרת ההורים באוטונומיה של הילדים, והן משיקולי סכנת הריאקציה. כבר חכמים ציינו כי "...ולפני עור לא תתן מכשול - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר (מועד קטן יז ע"א), והסיבה לכך בוארה בדברי המאירי שם "...שמא לא יסבול ונמצא מבעט בו, וכן כל כיוצא בזה".

 

 

כאמור לעיל, אפשרות שניה היא לטעון כי היעדרה של חובת ציות נובע מכך שאין היא קיימת. נסדר את הראיות לכך:


  • א. אין חובה להביא ראיות. כל עוד לא מפורש שהיא קיימת - היא לא קיימת.

  • ב. המשנה שהובאה לעיל (ב"מ פ"ב, יא) המלמדת כי אבדתו קודמת לאבדת אביו מלמדת את יסוד דין חייך קודמין לחיי חברך. ניתן לדחות ראיה זו ולומר כי מדובר בעניינים ממוניים בלבד ולא ביסודות היכולים ללמד דבר מה על חובת ציות. נזכיר רק כי זהו דין היסוד, אולם בעל השמועה (רב יהודה אמר רב) ציין במפורש שיש לצמצם את השימוש בדין זה.

  • ג. דין היסוד כי כיבוד אב ואם משל אב מלמד כי אין הבן חייב לשעבד את ממונו לאביו, ומקל וחומר לא את חירותו העצמית.

 

ראשוני ספרד אכן פסקו כי חובת ציות אינה קיימת, והיא רק הכשר מצווה:

"... וא"ת והלא מכיון שאמר לו אביו חמר אחר בהמתך זהו כבודו, אין זה עיקר כבוד אלא מה שאמרו בקידושין איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו' וכל דבר שיש לו הנאה בו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כיבוד שאמרה תורה, וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו הטמא וכו' להביא פירות קאמר אבל הטמא לחנם אין צריך לומר שלא ישמע לו" (רמב"ן יבמות ו ע"א ד"ה מה להנך). גם הריטב"א דייק כך מלשון רש"י "אבל אם אמר לו בכדי הטמא ואל תחזיר פשיטא שלא ישמע לו דהא ליכא מצוה כלל (ב"מ לב ע"א, ד"ה איכא דמתני), והרשב"א כתב שחובת הציות היא הכשר מצווה אך אינה כלולה במצווה עצמה (יבמות ו ע"א, ד"ה מה).

יש שאמרו שיש חובה כזו מדרבנן (ערוגת הבושם או"ח יט), ודייקו זאת מלשון הרשב"א. ברם, עמדה זו קשה, שכן לא ברור מה הבסיס לטיעון כי חכמים הטילו על הבן חובת ציות כשהתורה עצמה לא הטילה חובה זו.  זו חומרא לאחד וקולא לשני, ולא ברור מפני מה חכמים פעלו כך. הדיוק בלשון הרשב"א אינו הכרחי, ולרוב הפוסקים לא הביאו דין זה.

נדגיש כי העובדה שאין חובה לציית צריכה להיות מסויגת בהימנעות מלהפוך את העצמיות לאידיאולוגיה של "דווקא" נגד רצון האב והאם. יש לזכור כי רב יהודה אמר רב המנמק את הקדמת אבדתו לאבדת אביו קבע גם כי "...כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך" (ב"מ לג ע"א), ובכך לימד כי במקום בו אין צורך כלכלי להקדים את אבדתו אין לנהוג בדרך זו. ניתן להרחיב עיקרון זה לכל תחום כיבוד אב ואם.

 

 

ג

התנגשויות:

בדברי הפוסקים מצאנו כי חובת הציות נדחית ממקומה בשל עניינים אחרים. פתחנו את המאמר בהבאת דברי השולחן ערוך בהתנגשות בין חובת הציות לבין תלמוד תורה ובדברי הרמ"א מכוחה של תשובת המהרי"ק על התנגשות בין רצונו של בן לישא אישה לבין איסור הוריו. בשני המקומות נידחת מצוות הכיבוד ממקומה.

לא מצאנו בדברי פוסקים דיון מפורש בהתנגשות בין דברי רשות לבין חובת הציות. מדברי ראשוני ספרד דלעיל ניתן היה להסיק כך, אולם דברים מפורשים לא מצאנו. ברם, עיון מדוקדק בנימוקי המהרי"ק עשוי ללמד על כך. נימוקי המהרי"ק לחירותו של הילד לשאת אישה כרצונו בניגוד לרצון אביו הם אלה:


  • א. "חדא דאפילו לעניין ממון אודי ליה רבנן לרבי ירמיה כמאן דאמר משל האב וכן פסקו כל פוסקי הלכות אשר ראיתי, כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצער' דגופא להניח האשה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך" - נימוק זה תקף למעשה בכל עניין שניתן להציגו כ"צערא דגופא".

  • ב. "ועוד דקרוב הדבר בעיני להיות כמצווה לעבור על דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה אלא שעכשיו הותר פן יקדימנו אחר כמו שכתבו התוספות והפוסקים, הרי שהקפידו שייקח אשה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו וכן בכמה מקומות חשו חכמים ז"ל לחבב האשה על בעלה". נימוק זה אינו תקף בשאר דברי הרשות.

  • ג. "... דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו, אבל במלתא דלא שייך בגווי' כי הכא פשיט' דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא, דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו' מורא לא ישב במקומו ולא סות' את דבריו כו' וכן כיוצא בזה דשייך לאב, אבל במלתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו". המהרי"ק מאמץ למעשה את עמדת הרמב"ן דלעיל. כאן אין מדובר בנימוק המבוסס על דחיות, כי אם בקביעה שדין היסוד של כיבוד אב ואם אינו מחייב לציית.

  • ד. "וגדולה מזו כתבו תוספו' שאנ"ץ בפרק קמא דקדושין בשם רבי' יצחק דאפילו למאן דאמר משל בן הני מילי כגון שהאב נהנה מגוף הדבר כי הכא שהוא נהנה מממון הבן אבל אם נזדמן לו כבוד אביו וחזרת אבידתו כיון שאין האב נהנה בגוף האבידה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו כל שכן וכל שכן למאן דאמר משל אב". גם נימוק זה הוא נימוק כללי, הנוגע להגדרת היסוד של הדין.

  • ה. "ועוד כל שכן וכל שכן היכא שאין הבן מניח מלעשות כבוד אביו המוטל עליו בשביל אותו מעשה שהאב מצווה עליו שלא לעשות כי הכא". זו נקודה חשובה מאוד הקשורה לכל דברי הרשות, והיא מלמדת כי גם בשעה שהבן אינו מציית לאביו אין הוא רשאי שלא לכבדו.

המעיין יראה שחלק מהנימוקים תקפים בצורה משמעותית מאוד לדברי הרשות, אך יש בהן גם הגבלות: דוגמה לדבר: הנצי"ב (שו"ת משיב דבר יו"ד נ)  הדגיש כי אם מדובר בביזיון לאב גם בעניין נישואין אסור לשאת אישה. יש להדגיש את דברי בעל הציץ אליעזר (שו"ת טו, כד) שהסביר שמדובר בביזיון אובייקטיבי ולא בעמדה סובייקטיבית. כמו כן יש להדגיש כי קיימת חובה להמשיך ולכבד בעניינים אחרים.

 

 

ד

יסודות על הלכתיים:

ישנם כמה עקרונות על של ההלכה המכוונים לפסיקה כי אין הבן חייב לבטל את עצמו מול כבוד האב אפילו בדברי הרשות:

א. חייך קודמים לחיי חברך:

אנו מוצאים עיקרון זה בהלכות רבות. הגמרא קובעת כדבר ברור שאין צורך בלימוד מיוחד לפטור משיב אבידה כאשר מלאכתו מרובה משל חבירו כיוון ש"שלך קודם לשל כל אדם" (ב"מ ל ע"ב); גם ההלכה בה עסקנו לעיל המקדימה את אבדתו לאבדת אביו מנומקת ב"...אפס כי לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם" (שם לג ע"א); אין מדובר בענייני ממון בלבד שכן שנינו (הוריות יג ע"א, וראה תשב"ץ ב, קלא) שהוא קודם לאביו גם לגבי פדיה משבי; רבי עקיבא קבע במחלוקתו עם בן פטורא "חייך קודמין לחיי חברך" (שם סב ע"א); יש דעות כי רש"י סבר שאסור לו לאדם להציל עצמו בממון חברו (בבא קמא ס ע"ב) ואף שרבים חלקו עליו (ראה נימוקים בשו"ת הרשב"א ד, יז), העובדה שיש שיטה כזו מלמדת על הכרה בעצמיות; יש שפסקו כי אסור לאדם להתנדב למות למען אדם אחר (שו"ת בניין ציון החדשות קעג); לכן מותר לאדם להסתכן בניתוח אף על פי שייתכן והניתוח ייכשל ואז לא יוכל לפרנס את אביו ואת אמו (שו"ת ר"ע הילדסהיימר קפד) ועוד ועוד. קיים אפוא כיוון כללי המקדים את דרך הארץ היסודית והטבעית של עצמיות הבן למחויבות שלו מול האב. מכוח עמידתו על זכויות עצמו הוא יוצא ומרחיב מחויבות זו גם לאב.

ב. דרכיה דרכי נעם:

עיקרון הלכתי זה נמצא בסוגיות שונות בש"ס ונפסק להלכה בצורות שונות, ואף נכתבו על כך מאמרים רבים. לענייננו חשובים שני מקורות. ראשון בהם הוא פסיקת הרידב"ז שאף היא נידונה הרבה, וגם פסיקות סותרות של הרידב"ז עצמו באותו עניין. אף על פי כן לא נימנע מלהביאה, לצורך ההוכחה של יסוד בהלכה, והקשר לענייננו. תשובת הרידב"ז דנה בשאלה האם חייב אדם להכניס עצמו לספק פיקוח נפש כדי להציל אדם אחר מסכנת נפשות: "... ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם, וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו" (שו"ת רדב"ז ג, תרכז).

מקור שני חשוב ביותר הוא דברי ה"משך חכמה" המבאר מפני מה נשים אינן מצוות על פרו ורבו:  

"לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו"ר וחייבה רק אנשים כי משפטי ה' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה ההיתר כמו שאמרו פרק כל הבשר.

ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה וקודם הזהירה וחייבה לאכול, וכן לא מנעה המשגל מכל בריה לבד ממשה רבינו לפי שלא היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו, ויותר מזה במלחמה בעת הנצחון לגודל החום והרחבת הלב ידע אל דעות כי אז לא יתכן לעצור בעד הרוח בעת חשקו באשה יפ"ת והתירה התורה יפ"ת א"א וכמאמרם (קדושין כא סע"ב) לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, וכבר האריך בזה מחבר אחד.

ומצאנו איך היה זאת לאבן פינה לאבות הקבלה שפטרו מיבום מי שמתו בניו אח"כ משום דרכיה דרכי נועם (יבמות פז:) וא"כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה ומשום זה אמרו מיתה שכיחא עיין תוס' כתובות פ"ג ע"ב ד"ה מיתה שכיחא לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אשה..." (בראשית ט, ז).

כאמור לעיל, שימוש בכללים על הלכתיים אלה הוא מסוכן ביותר. במקרה שלנו יש לדון האמנם חובת ציות וביטול עצמי היא בגדר "לא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל", וכן האם הדבר מנוגד לשכל ולסברא ולדרכי הנעם. מסברא נראה שחובת הציות המוחלטת אכן מנוגדת לדרכי נעם של ההלכה, שכן אילוץ הילד לדכא את רצונו ושאיפותיו מול תביעות הוריו סותרים את יסוד
"דרכי נעם", אולם ללא בסיס בפסיקה כאמור לעיל לא היה ניתן לפסוק רק על פי כלל זה. ברם, לאחר שיש בסיס לפסיקה לאור הדברים שהובאו לעיל נראה כי אכן מדובר באחד היסודות הפשוטים של הקיום בצלם אלוקים.

 

 

ה

 

סיכום:

העולה מדברינו הוא שהיעדרה של חובת הציות להורים מדברי הברייתא אינו נובע מהעובדה שזה מובן מאליו, כי אם מכך שחובת ציות כזו לא קיימת. ברם, יש להדגיש כמה עניינים בסיסיים:


  • א. מדובר בנושאים יסודיים ביותר בחייו של הבן או הבת, ולא בעניינים משניים, בהם חובת הציות היא חלק מהכבוד והמורא. עניינים אלה אמנם אינם חייבים להיות ענייני מצווה אולם הם כן חייבים להיות מהותיים.

  • ב. הרשות לעמוד על עמדות הבנים והבנות אינם הפקרות מוחלטת, ובוודאי שעליהם להתחשב ברצון הוריהם.

  • ג. יש איסור לבזות את אביו ואת אמו, ויש הטוענים כי בשעה שהימנעות מציות מבזה את אביו בביזוי אובייקטיבי קיימת חובת ציות, גם אם מדובר בענייני נישואין.

  • ד. ההימנעות מציות אינה מתירה עניינים אחרים של הימנעות מכבודו או מיראתו.

  • ה. יש להזכיר כמובן כי בימינו ישנם שיקולים אחרים כאשר מדובר בבני נוער, כמו העובדה שהילדים סמוכים על שולחן הוריהם, ויש סתירה בין הימנעות מציות ובין הסתמכות על שולחנם ועוד עניינים מעין אלה, המחייבים דיון נוסף.

  • ו. בוודאי כשמדובר בהתלבטות בין כבוד בין הזוג לבין כבוד ההורים קודם כבוד בן הזוג - על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.

 

סוגיה זו מחדדת את אחד היסודות בעולמה של ההלכה: ההכרה בכבוד האדם היסודי ובצלם אלוקים שבו, ומתוך כך בדרך הארץ הטבעית שעניינה חיי אדם לאור עולמו ומחשבותיו ועצמיותו. חובותיו כלפי האחרים ובכללם הוריו יונקים מעמדת יסוד זו, ואף מועצמים ממנו. חייך קודמים לשל חברך אולם אינם מבטלים את האחריות כלפי חיי אחרים וכלפי הכרת הטוב שהם ראויים לה. אנו למדים ממקומות שונים כי הדרכת ההלכה מביאה בסופו של דבר לכיבוד הורים גדול יותר. דווקא ההכרה באוטונומיה הבסיסית הקיימת בהלכה ומוענקת לאדם בשל מה שהוא מעצימה את יכולתו לפרוץ החוצה מתוך מסגרותיו האישיות והפרטיות, ולהכיר טובה להוריו ולכבדם. מנגד, עולמה של ההלכה גם פונה אל ההורים, ומסייג את יכולתם לכפות את רצונם על ילדיהם, ולתבוע מהם לעשות דברים מכוח מניפולציות כוחניות של הורים על ילדים. עולמה של ההלכה מעצב אפוא יחסים עמוקים בין הורים וילדים, ומאדיר את המימוש של מצוות כיבוד אב ואם.

 

 

בית המדרש