ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עיון תפילה ה´ - מהותה של תפילה (1)

ע"י: הרב שי פירון

לאחר שבחן הרב את תפילת מודה אני, פונה הרב לבחון את היחס שבין הנוסח הקבוע של התפילה לבין הכוונה בתפילה


יום שני כ"ה סיוון תשס"ז
 


פתחנו בבירור מהותה של תפילת 'מודה אני'. עניינה של תפילה בהעמקת השיח הפנימי שבין האדם לבין בוראו. כוונה נחשבת לנשמת התפילה, לפיכך, מרגליה בפומיא שתפילה ללא כוונה הינה כגוף בלי נשמה(להרחבה, עיין חובת הלבבות, שער חשבון הנפש ג'; שו"ע או"ח, ג', כ"ד).


אין ספק, שעל פניו נראה ששאלת הנוסח הקבוע מהווה מחסום בפני המתפלל המבקש את קרבת ה'. מה מנוגד יותר לקשר בין אדם לקונו מאשר מסגרת קבועה, המאיימת על עבודת הלב של המתפלל? כיצד מתיישב הנוסח הקבוע עם ההנחיה: "אל תעש תפילתך קבע" (אבות, ב', י"ג)?!


הנה, עיון בדברי הרמב"ם (פרק א' מהלכות תפילה, א' - ה') מעניק, כביכול, הסבר היסטורי להיווצרותה של התפילה הקבועה:


" כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצאר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על  הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העילגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העילג".


דבריו של הרמב"ם מצביעים, בבירור, על הגלות כביטוי לעילגות.


אולם, טועים הם החושבים שהבעיה היתה בלשונה של התפילה. מדוע לא יוכל המתפלל להתפלל באשדודית?! בבבלית?! איזו מניעה הלכתית יש בדבר?! הרי הלכה פסוקה היא שלצורך כוונה, יוכל להתפלל האדם בשפה אותה מבין היטב (עיין ביאור הלכה, או"ח סי' ק"א ד"ה יכול;חיי אדם, כ"ב, י"ב: "רק שיתפלל בלב שלם", ומחלוקת הפוסקים לגבי אמירת שם ה' כשמתפלל בשפה זרה [תשובות והנהגות, ועוד פוסקים])?!


מסתבר, שהרמב"ם מצביע על מניע פנימי. השהיה בגלות, ההתרחקות ממקור הנבואה והשראת שכינה, פוגעת בכישרון התפילה. האשדודית והבבלית אינן רק שפות אלא מציאות תרבותית המשפיעה על עולמו הפנימי של  האדם ומונעות ממנו להתפלל תפילה פנימית, אוטנטית.

כך ניתן להבין את דברי הר"ן במסכת ברכות. לשיטתו, על אף שיש מחלוקת אם מצוות צריכות כוונה אם לאו, הרי שגם לסובר שמצוות אין צריכות כוונה, במצוות תפילה צריך המתפלל לחזור על התפילה אם לא נתכוון. הטעם הוא מפני שבכל המצוות האחרות, הכוונה אינה חלק מהגדרת המצווה אלא מה שיוצק תוכן ומשמעות לתוך מעשה המצווה. לעומת זאת, בתפילה, הכוונה היא הגדרת המצווה.

 

 

בית המדרש