ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (ג):מהם המקורות מהם ניתן לעמוד על האתיקה היהודית (1) ?

ע"י: הרב יובל שרלו

לאחר שהוברר כי ישנו מקצוע תורני מיוחד שעיקרו אתיקה יהודית, עולה השאלה מהם המקורות מהם ניתן לעמוד על היסודות האתיים. מניין ניתן לדעת מהו ראוי מבחינה אתית יהודית ומה אינו ראוי מבחינה זו ?נדגיש כי השאלה שאנו שואלים עוסקת בשני מישורים: במישור האנכי - עניינים אתיים הנוגעים ליחסו של האדם לבריאה ובעיקר בשל היותה בריאה אלוקית, ובמישור האופקי - עניינים אתיים הנוגעים לתחומי בין אדם לחבירו. אנו נעסוק במקביל בהמשך בשני התחומים.

 


 


א. מהם המקורות מהם ניתן לעמוד על האתיקה היהודית ?


ניתן לסמן שמונה סוגים של מקורות:


  1. מצוות העוסקות באופן ישיר בנושאים אתיים.

  2. הרחבה של מושגי המצוות עצמן לתחומים אחרים.

  3. "ועשית הישר והטוב" העולה מתוך המצוות.

  4. "והייתם נקיים מד' ומישראל".

  5. עקרונות אתיים בהם התורה עצמה משתמשת.

  6. דברי הנביאים.

  7. עקרונות אתיים הנמצאים בהלכה.

  8. עקרונות אתיים הלקוחים מהפילוסופיה הכללית ומההומניסטיקה האוניברסלית.


אנו נפתח ונדגים כל אחד מסוגי המקורות.


 


א.1. מצוות העוסקות באופן ישיר בנושאים אתיים:


שורשיה של האתיקה נמצאים בראש ובראשונה ביסודות אתיים שנהפכו להיות חלק בלתי נפרד מההלכה. מדובר בתהליך כפול - אתיקה שהפכה להיות הלכה (בה נדון בעיקר בסעיף 6 להלן) ומצוות משפטיות המעצבות למעשה את יסודות האתיקה. נעיר רק שהדבר מלמד כי לא ניתן לשים חיץ ברור וחד משמעי בין אתיקה לבין הלכה או משפט. אין גבול מוגדר, בשל העובדה שיש השראה מתמדת בין התחומים, והם משפיעים האחד על השני.


הבה נדגים מהו יסוד אתי הנמצא במצוות מפורשות. רוב מצוות האתיקה נוגעות לדיינים (ואנו נטען להלן כי הן נוגעות בכל מי שיש בידו סמכות):


 


איסור לקיחת שוחד:


"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג, ח).


יותר מפעם אחת מזהירה התורה כי אסור לו לדיין לקחת שוחד. יש לתת את הדעת לכך שהאיסור הזה אינו קשור לאיסור שלא לשפוט בצדק. בוודאי שאם הדיין אינו שופט בצדק הוא מועל בתפקידו כדיין, ולא זו בלבד אלא שהוא פוגע ברכושו או בחירותו של אדם אחר שלא כדין. חכמים ביטאו את החומרה הגדולה של מי שאינו שופט בצדק בדרכים שונות, ובין השאר ב"תלונתו" של הקב"ה "...לא דיין לרשעים שנוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו" (סנהדרין ח ע"א) ובעוד מינוחים משמעותיים שם בגמרא.


איסור לקיחת שוחד הוא איסור העומד בפני עצמו, והוא פגם אתי חמור במעשה הדיין. ההלכה אוסרת על הדיין לקחת שוחד אפילו כדי לפסוק אמת: "לא תקח שוחד - אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור, ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד, וחייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן" (הלכות סנהדרין כג, א). לקיחת שוחד היא מעשה לא אתי מהמדרגה הראשונה, ויסודה במצוות התורה שלא לקחת שוחד.


 


 


א. 2. הרחבה של מושגי המצוות עצמן לתחומים אחרים:


מצוות התורה אינן מלמדות רק על מה שיש בהן, אלא הן מהוות היסוד שמקישים ממנו לעניינים אחרים. עיקרון זה עולה בהרחבה מפירוש הרמב"ן, בעיקר לספר דברים. הרמב"ן דן האם מצווה מסוימת היא "מבוארת" (כלומר: כבר הייתה כתובה בחומש קודם) או "מחודשת" (נמצאת לראשונה בספר דברים). כשדן הרמב"ן לדוגמה במצוות שילוח הקן הוא אומר שהיא "מבוארת", שכן היא הייתה כתובה כבר ב"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". הדבר חושף את עמדת הרמב"ן שמצוות אינן עוסקות רק במה שכתוב בהן, אלא גם במסגרת הכללית שלהן.


אחת הסוגיות האתיות המרכזיות היא שאלת השימוש בכוח. הכוונה אינה לשימוש באלימות, כי אם לכוח חוקי ושלטוני הנמצא ביד בעל תפקיד. למעשה לכל אחד כוח מסוים מכוח מהותו: להורים יש כוח ביחס לילדים, למורה ביחס לתלמידים, לפקיד ביחס ללקוחות ולראש העיר ביחס לתושבי העיר. התורה עוסקת בנושא הכוח השלטוני בעיקר בפרשת המלך:


"רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וַד' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ד' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים יז, טז-כ).


אנו נדון בפרשת המלך באריכות באחד השיעורים בהמשך. כאן נציין בקיצור רק את העקרונות שניתן ללמוד מהדברים:


א). הכוח מסוכן לשני כיוונים - הן בציר האנכי שכן הוא עשוי לסור מהמצווה ימין ושמאל, והן במישור האופקי - לבבו עלול להיות מרומם מעל אחיו, והוא לא יראה עצמו כמשרת אלא כמי שהעם צריך לעבוד אותו.


ב). מוטל עליו להתמודד עם סכנות הכוח.


ג). ההתמודדות נעשית בדרך של קבלת הגבלות: "לא ירבה" וכדו'.


ד). ההתמודדות נעשית בדרך של פעולה חיובית - כתיבת ספר התורה.


מכל אלה אפשר להסיק מסקנות משמעותיות בסוגיית האתיקה של הכוח.


 


 


א.3. "ועשית הישר והטוב" העולה מתוך המצוות:


הרמב"ן לימד כי ישנה מצווה כללית לעשות הישר והטוב:


ועשית הישר והטוב בעיני ה' על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד, ולמען ייטב לך, הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם.


ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר:


 וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח), ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר (רמב"ן לדברים ו, יח).


את דברי הרמב"ן ניתן להבין בשני היקפים. ניתן להבין אותם במישור הרחב, בו יש מצווה כללית המחייבת לעשות את הטוב והישר. מובן מאליו שמיד צצה השאלה מהו אותו "הטוב והישר" וכיצד הוא נקבע, שהרי בדיוק על כך ישנם ויכוחים רבים בתחומים האתיים. אנו נעסוק בדיון זה בהמשך, אולם נראה לי כי הוא אינו רלוונטי בשעה שאנו עוסקים בדברי הרמב"ן, שכן יש להבין אותם דווקא במישור המצומצם של הדברים:


הרמב"ן כתב בפיסקה האחרונה של דבריו כי יש צורך בציווי כללי על ה"ישר והטוב", שכן לא ניתן להזיכיר בתורה את כל הנהגות האדם עם שכיניו. הפיתרון שמצאה התורה לבעיה זו הוא להזכיר הרבה מצוות, ולאחר מכן "לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר". אני מבין כי לדעת הרמב"ן קביעת הטוב והישר נעשית מתוך המצוות עצמן, לאמור: ניתן לעמוד על הכיוונים העקרוניים של המצוות, ומהם להעלות מכנים משותפים של מצוות שונות כעקרונות כלליים. כך לדוגמה, ניתן לומר כי קו חוזר ונשנה במצוות הוא האיסור של האדם להסתגר בתוך עצמו ולומר "שלי - שלי, שלך - שלך" (ויש שהגדירו עמדה זו במסכת אבות כמידת סדום !), בשל ריבוי המצוות המורה לו לעשות מעשה צדקה וחסד, ולדאוג גם לעני ולרש. איני משוכנע שזהו יסוד אתי דווקא, אולם ניתן להדגים כאן יסוד הלכתי, העולה מתוך מכנה משותף של המצוות.


 


 


4: "והייתם נקיים מד' ומישראל":


בעוד שמצוות "ועשית הישר והטוב" היא מצווה כללית, הנוגעת לא רק ליסודות אתיים, אלא לתפיסת המצוות הכלל, נתייחדה ההוראה של להיות נקי מד' ומישראל לעניין ממוקד מאוד, שהוא יסוד גדול בעקרונות האתיים. מדובר בחובה של הסרת לזות שפתיים מן הבריות, שיש לה שתי משמעויות:


א). החובה לעשות מעשים נקיים וישרים, ולפעול בנקיות כפיים וביושרה.


ב). החובה לפעול בשקיפות מרבית, ולא לאפשר חשד גם כאשר מדובר בהתנהגות הראויה בפני עצמה.


הבה נראה כמה יסודות אתיים שחלקם נכנסו להלכה הנובעים מעיקרון זה:


תרומת הלשכה:


"...הַתּוֹרֵם נִכְנָס לֹא בְּפַרְגּוֹד חָפוּת, וְלֹא בְּמִנְעָל, וְלֹא בְּסַנְדָּל, וְלֹא בִּתְפִלִּין, וְלֹא בְּקָמִיעַ, שֶׁמָּא יַעֲנִי, וְיֹאמְרוּ מֵעֲוֹן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱנִי, אוֹ שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר, וְיֹאמְרוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר. לְפִי שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב) וִהְיִיתֶם נְקִיִים מֵד' וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר (משלי ג) וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹהִים וְאָדָם" (משנה שקלים ג,ב)


 


גבאי צדקה:


גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה אפילו נתן לו חבירו מעות שהוא חייב לו אפילו מצא מעות בדרך אינו רשאי ליטלן שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה' ומישראל אבל פורשים זה מזה לתוך חצר או לתוך חנות וגובין" (תוספתא פאה ד, טו).


 


פועלי בית המקדש:


של בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא [שבמצרים שהיו אופין כיוצא בהן אלא שאין בקיאין לרדותה של בית גרמו היו מסיקין את התנור מבחוץ והיא נירדית מבפנים של אלכסנדרין לא היו עושין כן ויש אומרים זו היתה מתעפשות] וכשידעו חכמים בדבר אמרו [לא ברא המקום את העולם אלא לכבודו] שנאמר (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי [וגומ'] שלחו להן ולא באו עד שכפלו להן [שכרן] שנים עשר מנה היו נוטלין בכל יום [חזרו להיות נוטלין ארבעה ועשרים] דברי ר"מ רבי יהודה אומר [עשרים וארבעה היו נוטלין] בכל יום [חזרו להיות נוטלין] ארבעים ושמונה אמרו להם חכמים מה ראיתם שלא ללמד אמרו יודעין היו בית אבא שבית [המקדש] עתיד ליחרוב [ולא רצו ללמד שלא יהו עושין] לפני עבודת כוכבים כדרך שעושין לפני המקום ובדבר הזה היו מזכירין אותן לשבח [שלא] נמצאת פת נקייה ביד בניהן [וביד בנותיהן מעולם] שלא יאמרו מלחם הפנים [הן] ניזונין לקיים מה שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה' ומישראל (תוספתא יומא ב, ה).


אנו נבסס הרבה מדברינו בהמשך על יסוד זה.


בשיעור הבא נמשיך ונפתח את קורפוס  המקורות המשמש בידינו בשעה שאנו עוסקים בשאלות אתיות יהודיות.


 

 

 

בית המדרש