ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (ד) - מהם המקורות מהם ניתן לעמוד על האתיקה היהודית (2) ?

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעור הקודם טענו כי ישנם שבעה סוגים של מקורות מהם ניתן לעמוד על האתיקה היהודית. הרחבנו בארבע מהם, ובשיעור זה נרחיב מעט בשלוש הנוספים.


א.5: עקרונות אתיים בהם התורה עצמה משתמשת:


אחת השאלות העולה תדיר בניסיונות לעמוד על תחומים אתיים שהם מחוץ לעולם המצוות היא כיצד נדע אלו עקרונות אתיים הם אכן עקרונות ראויים, ואלו חלחלו אלינו מעולמו של היצר הרע. בעיקר עולה השאלה בשעה שאנו נוטים להכריע לאור שיקולים אתיים השאובים מהתרבות הכללית בעולם. חלקם של שיקולים אלה בעייתי מאוד (דוגמת הושטת הלחי השנייה), ואם כן כיצד ניתן אפוא לקבוע איזה שיקול אתי הוא אכן שיקול ראוי להכנסה לדיון בדבר שיקולים אתיים "יהודיים".


אחת התשובות האפשריות לשאלה זו שעל אף כובד המשקל של השאלה והעובדה שהיא אכן מחייבת בירור שאינו פשוט, ישנם כמה שיקולים אתיים שניתן לקבוע בבירור שהם משתתפים בדיון האתי על פי התורה. הסיבה לכך היא מאתגרת מאוד: התורה עצמה נוקטת בשיקולים אתיים בדו שיח, בנימוקים שונים שהיא מביאה ובדברי נבואותיה.


נדגים שניים משיקולים אלה:


 


האיסור להעניש אדם על מה שלא עשה:


פעמים רבות העלה האדם בפני הקב"ה את הטענה כי אין זה ראוי מבחינה מוסרית להעניש אדם על מה שלא עשה. בספר בראשית אמר אבימלך: "אֲ-דֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג ?" (כ,ד); אברהם אבינו טען כך בפני ד' בשעה שביקש למנוע את הפיכת סדום: "...אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט ?" (שם יח, כד-כה). משה רבינו טען בפני הקב"ה: "...אֵ-ל אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף ?" (במדבר טז, כב). בכל המקומות האלה ריבונו של עולם אכן לא נהג לאור העיוות המוסרי הזה. לא זה המקום להרחיב בשאלה התיאולוגית האמנם הייתה אפשרות שריבונו של עולם ינהג במדיניות לא מוסרית, או בניסיון להבין כיצד ניתן לדבר על מוסר מול ריבונו של עולם (הזכרנו מעט מכך בשיעור השני). מה שחשוב לעניינו הוא שמעצם העובדה שטיעונים אלה הובאו בתורה אנו למדים על תקפותם האתית.


אגב, לדעת חלק מהראשונים זו דוגמה לעיקרון אתי שנכנס להלכה עצמה. התורה מצווה: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד, טז). חכמי התורה שבעל פה למדו כי פסוק זה עוסק באיסור עדות קרובים: "מכלל שנ' לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבותם למדנו שאין מעידי' זה על זה" (ספרי ראה לה). אף על פי כן, לאור הכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו למד הר"ן שפסוק זה אוסר ענישה קולקטיבית (חידושיו לסנהדרין כז ע"ב): "...איכא למימר דמקרא אינו יוצא מידי פשוטו דפשטי' דקרא הוא שלא יומתו אבות בעון בנים ומדרשו שלא יומתו בעדות בנים ומקרא אחד מתחלק לכמה טעמים כדכתיב אחת דבר א-להים שתים זו שמענו... י"ל דעיקר קרא לא אתי לפוטרו מן העונש דהא פשיטא הוא, אלא שהוא אזהרה על הדבר שלא יעלה על לב המושל לשפוך חמתו על הבנים בעון האב או על האב בעון הבנים והיינו דכתיב ובני המכים לא המית". פשוטו של מקרא משמש בסיס לאיסור עונש קולקטיבי !!


 


החובה להשיב טובה תחת טובה:


במקומות רבים אנו מוצאים את העיקרון המוסרי הזה כדבר פשוט הנאמר בתורה. בעיקר הדברים נאמרו ביחסי בין אדם לקב"ה. קשה למנות את מספר הפעמים בו הכתוב אומר כי הקב"ה גמל עמנו חסד לאורך כל הדרך, ואילו אנו השבנו רעה תחת טובה, ושזה פגם מוסרי מהמדרגה הראשונה. ניתן אפוא לקבוע כי זהו אחד העקרונות האתיים היסודיים ביותר, ואנו נשתמש בו בהמשך דרכנו.


 


א. 6.  דברי המוסר שבפי הנביאים:


הנביאים משמשים מקור לא אכזב ללימוד יסודות אתיים מהותיים. הנביאיים מלמדים כי בסיס רצונו של ריבונו של עולם הוא בעשיית הצדקה והחסד כלפי הגר, היתום והאלמנה; הנביאים מלמדים כי התכחשות לעני ואביון היא מעשה לא אתי, וכך הם מבארים את השמדת סדום: "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (יחזקאל טז, מט); הנביאים מלמדים כי אדם המשעבד את חבירו בעבד ואינו פותח את חרצובותיו עושה מעשה לא מוסרי; הנביאים לימדו כי אין זה אתי  להשיב רעה תחת טובה ועל כן ראו את נבל הכרמלי כמי שראוי למות; הנביאים קבעו כי הדברים החשובים בעיני ד' הם נקיות הכפיים וברות הלבב ורק המחזיק בהם ראוי לעלות אל הר ד'; הנביאים לימדו כי מנהיגי האומה הפועלים לטובת עצמם ואינם פועלים למען האומה חוטאים בחטא אתי נורא, ובשל כך ראויים להדחה; הנביאים לימדו כי חברה בה כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלוך היא חברה שאין לה זכות קיום, ועוד ועוד.


 


א. 7. עקרונות האתיים הנמצאים בהלכה:


ישנם עקרונות אתיים רבים שההלכה לא מבססת אותם על פסוק דווקא, אולם הם יסודות מאוד משמעותיים בהלכה, והם בנויים על יסודות אתקיים מובהקים.


נדגים שניים מהם:


 


קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים:


"רבי ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים. הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים. אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה. אתא לקמיה דר' ינאי.


א"ל: זיל האידנא ותא למחר.


בליליא שדר קצייה לההוא דידיה.


למחר אתא לקמיה,


א"ל: זיל קוץ !


א"ל: הא מר נמי אית ליה ?!


א"ל: זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ את.


מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ?


מעיקרא סבר ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטוליה, כיון דחזא דקא מעכבי שדר קצייה.


ולימא ליה זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי ?


משום דריש לקיש, דאמר התקוששו וקושו ,קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים !" (בבא בתרא ס ע"א, ע"ב).


מסיפור זה עולה כלל יסודי של חכמים שאין הרב או המנהיג רשאי לתבוע מהציבור מה שאינו תובע מעצמו. זה כלל אתי יסודי, ואף בו נרחיב בהמשך.


 


נוגע בדבר:


אנו מוצאים התייחסויות רבות של חכמים לבעייתיות שיש בענייני נוגע.


דוגמה לדבר:


תא שמע, דאמר רבה בר בר חנה:


סח לי רבי יוחנן בן אלעזר זקן אחד היה בשכונתינו ור"ש בן יוסי לקוניא שמו ומימי לא עברתי לפניו.


פעם אחת עברתי לפניו.


אמר לי: שב בני שב, חלזון זה מום קבוע לשחוט עליו, וזהו נחש שאמרו חכמים,


ואף על פי שאמרו אין אדם רואה מומין לעצמו אבל מורה הלכה לתלמידים ותלמידים מורין לו.


והאמר ר' אבא אמר רב הונא: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו ?..." (בכורות לח ע"ב).


הגמרא אפוא קובעת כלל אתי מיוחד במינו, שאין החכם רשאי לדון בעניינים שהוא נוגע בדבר, בין כאשר הנגיעה היא נגיעות המומין לעצמו, ועוד יותר כאשר הוא בא להורות לאחר שמעשה בא לידו.


 


א.8: עקרונות אתיים הלקוחים מהפילוסופיה הכללית ומההומניסטיקה האוניברסאלית:


סוג מקור זה הוא השנוי ביותר במחלוקת. לאור קביעת חכמים כי "תורה בגויים אל תאמן" סבורים רבים כי אין אנו רואים במקורות הבאים מהחוץ מקורות בעלי משמעות, וכל הבירור האתי צריך להיעשות מתוך התורה עצמה.


בניגוד לכך, אנו נטען בהמשך דרכנו כי העקרונות האתיים האלה מחייבים משתי סיבות:


  • א. בשל אמונתנו העמוקה כי ריבונו של עולם הוא בורא עולם, הוא ברא גם את התחושות המחשבתיות ואת העקרונות האתיים הנעוצים בלב כל אדם. לפיכך, יש לראות בתחושות האתיות האוניברסאליות ביטוי לבריאה הא-לוהית.

  • ב. מצוות קידוש השם היא קידוש השם לאור העקרונות שבהם מחזיקים הגויים, שאם לא כן אין שמו של הקב"ה מתקדש בעיניהם. נדגים זאת בסיפור ידוע שנכנס לשולחן ערוך:


"מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד.


הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצוארו.


אמרו לו: רבי, ברכת ה' היא תעשיר !


א"ל ר"ש בן שטח: חמור לקחתי, אבן טובה לא לקחתי !


הלך והחזירה לאותו ישמעאלי, וקרא עליו אותו ישמעאל: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח..." (דברים רבה ג, ג).


יש להדגיש כי מעשה זה מנוגד להלכה האוסרת השבת אבידה לגוי. נשים לב לפסיקתו המיוחדת של השולחן ערוך בסוגיה זו:  


"אבדת העובד כוכבים מותרת, שנא' אבידת אחיך (דברים כב, ג). והמחזירה, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה.


ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח..." (חו"מ רסו ,א).


אנו נטען בהמשך דרכנו כי רבים מפוסקי ההלכה התייחסו לחובה עקרונית זו כדבר המובן מאליו, הכניסו שיקולים אתיים יסודיים, ואף טענו כי לא יעלה על הדעת כי ישראל יהיו מחויבים פחות בסוגיות אתיות מאשר הגויים.


בשיעור הבא נתחיל לדון בסוגיות אתיות, ונפתח דווקא בנושא מיוחד במינו - אתיקה רבנית. לאור העיקרון האתי שכתבנו לעיל - קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים - עולה שבסוגיה זו יש לפתוח, ועל כן ננסה לעמוד הסוגיה המיוחדת הזו, ולאחר מכן נפנה לסוגיות אתיות בעולמות אחרים.  


 


 


 


 

 

 

בית המדרש