ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (ה): יסודות האתיקה הרבנית (1)

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעור זה נציג את מקורות הכוח הגדולים שיש ביד הרב. על אף שלרשותו לא עומדים גייסות, יש לרב עוצמות גדולות מאוד. אנו נבחן את העוצמות האלה, את סכנתן, וחלק מההתייחסות של חז"ל לאורחות ההתנהגות של חכמי התורה לאור סכנות אלה.


 


הערה אישית:


פרק זה קשה עלי מאוד לכתיבה. אני עוסק בו מתוך נאמנות לכלל אתי מרכזי שהובא כבר באחד השיעורים הקודמים - "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". לא ניתן לדבר על אתיקה יהודית בלי שהמדברים עצמם - הרבנים - יקדימו לכל דבר את האתיקה הרבנית.


 


בעדינות מרובה יש לעסוק בשאלת האתיקה הרבנית. הרבנות בישראל העומדת בראש מוסד ההלכה צריכה להיות נערצת ומכובדת, בשל העובדה שהיא מוסרת התורה מדור לדור. בלי הערצה וכבוד אלו לא ניתן לקיים את שלשלת מסירת התורה בישראל. יש שביארו, לדוגמה, את מצוות כיבוד אב ואם כחלק ממצוות כבוד שמיים. חז"ל עצמם אמרו כי השווה הקב"ה כיבוד אב ואם לכבוד שמיים, והדבר מלמד על הקשר שבין שני העניינים. מקל וחומר ניתן לדבר על חובת שמירת מעמדו של פוסק ההלכה ומלמד התורה. על כן אנו מומאים הלכות רבות הנוגעות לכבוד תלמידי חכמים ובמיוחד לאלה העומדים בראש המערכת.


רגישות לאתיקה מורה כי גם צד שני למטבע. קיימת סכנה כי דווקא בשל מעמד מיוחד זה ינוצל הכוח שביד הרב לרעה. החשש אינו נוגע לטובים ולצדיקים שברבנים. הם היודעים להתעלות מכל עניינים אלה. ברם, בשל העובדה שמעמד זה ניתן לרב מעצם היותו רב בישראל הרי שהסכנה קיימת ברבדים נמוכים יותר של הרב.


עצם הרעיון של הכוח המסוכן והמשחית למדנו מדיני המלך בישראל. באחד השיעורים הקודמים למדנו כי התורה מודעת לצורך לתת למלך את היכולת למלא את תפקידו במלוא העוצמה  - "שום תשים עליך מלך שתהיה אימתו עליך" - ובד בבד התורה מודעת לסכנה הגדולה כי דווקא כוח זה ישחית את המלך בישראל. הרב בישראל אינו בעל כוח מדיני. אין לו גייסות והוא אינו מכוחן של עוצמות שלטוניות. אף על פי כן, יש לרב בישראל כוח עצום, מסיבות שונות שמיד נבחן אותן. בשל כך מוטל עלינו לבחון האם קיימות הדרכות אתיות המחייבות את הרב באופן מיוחד.


 


מהו הכוח שיש ביד הרב בשלו הוא נדרש לכללים אתיים:


א. כבוד הרב ככבוד שמיים: במקורות רבים אנו מוצאים כי כבודו של הרב משול לכבוד שמיים. לפיכך, הפוגע ברב אינו פוגע רק בו באופן אישי, אלא גם כביכול בריבונו של עולם. מדובר בהגנה משמעותית שיש לרב מפני ביקורת, שהרי לעולם קיים החשש אצל המבקר שמא הוא פוגע בכבוד שמיים.


ב. יחסי תלמיד ורב: ישנן הלכות רבות העוסקות בנאמנות העמוקה של התלמיד לרב. זו הדרך בה משתלשלת תורה בישראל. נאמנות מיוחדת זו עלולה להפוך לניצול, שעבוד, מניעת התפתחות אישית ועניינים מסוכנים אחרים.


ג. אי קיומה של הפרדת רשויות: אחד מיסודות המאבק האתי בסכנות הכח הוא הפרדת הרשויות, כאשר לאף רשות אין כוח בלתי מוגבל. בעבודת הרבנות בדרך כלל אין הפרדת רשויות - הרב הוא גם המחוקק, גם השופט, ובקהילות מסוימות הוא גם המוציא לפועל.


•ד.כוליותה של ההלכה: התפיסה המקובלת היא שההלכה מקיפה את כל תחומי העיסוק של האדם ואת כל הנושאים בתוכם. בשל כך, עוצמת נושאי ההלכה - הרבנים - היא בלתי מוגבלת, שכן אין תחום שהם לא חלק ממנו.


ה.היותם מעל לביקורת: ככל שתפיסת "אפילו אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין" הולכת וגוברת, מוצא עולם הרבנות מחוץ לאפשרות הביקורת. בכל מקום בו יש ציפייה לנאמנות מוחלטת ישנן סכנות אתיות חמורות.


ו.ייחוס רוח הקודש לרב: בקהילות מסוימות טוענים כי הרב הוא בעל רוח הקודש. בשל כך, דבריו אינם נאמרים מכוחו של ההיגיון בלבד, כי אם מכוחם של מקורות עליונים, והם כדברי נבואה ממש. יחס זה טומן בחובו סכנות מרובות של ניצול מעמד זה בצורה מושחתת.


ז.הרב דן יחידי: על אף דברי המשנה "אל תהי דן יחידי" הרב מוצא עצמו דן יחידי פעמים רבות. דבריו אפוא נאמרים בלי שהם היו צריכים, מבחינה מבנית, להתעמת עם דעות אחרות, וללמוד מהן, תוך אפשרות שהרב עצמו ישנה את דעתו.


אלה הן רק חלק מהסיבות המבטאות עוצמה אדירה שיש ביד הרב. אחד הכללים היסודיים באתיקה הוא שבכל מקום בו יש כוח רב, ישנה סכנה של גלישה לניצולו. אנו כמובן מוצאים זאת הרבה מאוד בתנ"ך. נדגים זאת בשתי דוגמאות, שאינן לקוחות מהעולם המלוכני, כי אם דווקא מהעולם הדתי: ראשונה בהן היא בני עלי, שהיו בניו של הכהן הגדול, ושמרו את משמרת הקודש במשכן שילה, ואף על פי כן עשו נבלות גדולות - הן כאשר חטאו בחטא המזלג והן כאשר התעללו בנשים הצובאות פתח אוהל מועד. דוגמה שניה לניצול היא דברי הושע על הכהנים בימיו: "חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ וְאֶל עֲוֹנָם יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ", לאמור: "...אל עון העם ישאו הכהנים כל אחד נפשו, אומרים: מתי יחטאו ויביאו חטאת ואשם ונאכלם" (רד"ק). הכהנים בבמות או בבית במקדש מייחלים לכך שהעם יחטא, כדי שהוא יוכלו לאכול מבשר הזבח! הנה כי כן, קיימת סכנה גדולה של התדרדרות וניצול המעמד הדתי העליון, ונפילה לתהומות לא ישוערו.


 


כיצד אפוא מתמודדים עם סכנות הכוח ומאידך גיסא מותירים אותו על כנו כדי שיוכל לשמש במהותו ?


פרשת מלך מלמדת כי ההתמודדות עם הסכנות האתיות הנובעות מכוח צריכה להיעשות בשתי דרכים. דרך אחד היא הדרך החיובית - כתיבת ספר תורה, שמשמעה שינון מתמיד של החובות ושל הזהירות מפני גלישה. השוללת - דיני לא ירבה, המותירים את המלך תמיד במרחק משיא כוחו, ואינם מאפשרים לו אפוא לגלוש במדרון החלקלק.


אנו מוצאים רבנים רבים שהיו מודעים לכך, ואף פעלו ונזהרו מפני המדרון החלקלק:


א. זהירות מלפסוע על ראשי עם קודש: "שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להן: מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא, ולא פסעתי על ראשי עם קודש..." (סוטה לא ע"א). רש"י מבאר שם "שהיו יושבים התלמידין בבית המדרש על גבי קרקע והמהלך ביניהם כשהן יושבין ונכנס לישב במקומו מרחיב פסיעותיו בעל כרחו והוא לשון מפסע ונראה כמפסע על ראשיהם לפיכך צריך להקדים או ישב לו מבחוץ". ניתן ללמוד אפוא על החשש שלא להתגאות על עם הקודש כשפוסעים על ראשו.


ב. דברי מוסר פנימיים: מר זוטרא חסידא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא אמר הכי: כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור ודור" (סנהדרין ז ע"ב). מר זוטרא אפוא היה מודע מאוד לסכנת ההתגאות בעקבות מצבו, ועל כן נלחם מלחמה פנימית כנגד הסכנות שבדבר.


ג. הימנעות מלעשות את התורה קורדום לחפור בה: " רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, וקל וחומר: ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול - נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה - על אחת כמה וכמה" (נדרים סב ע"א). כאן כבר מדובר בעניינים שיש להם משמעות הלכתית, ונדון בכך בהמשך. הדברים מתאימים גם לנאמר בפרקי אבות "ודאשתמש בתגא חלף".


ד. קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים: "ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים, הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים, אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה; אתא לקמיה דר' ינאי, א"ל: זיל האידנא ותא למחר. בליליא שדר קצייה לההוא דידיה. למחר אתא לקמיה, א"ל: זיל קוץ. א"ל: הא מר נמי אית ליה! א"ל: זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ את. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? מעיקרא סבר: ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטוליה, כיון דחזא דקא מעכבי, שדר קצייה. ולימא ליה: זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי! משום דריש לקיש, דאמר: התקוששו וקושו - קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים (בבא בתרא ס ע"א ע"ב).


גמרא זו שהובאה כבר לעיל מלמדת על החובה המוטלת על הרב בפרט לקשוט עצמו לפני שהוא תובע מאחרים. גמרא זו מעלה שאלות רבות על נוהג של אדמורי"ם שונים לנהוג באופן שונה מאשר הם תובעים מקהילתם.


אלו דוגמאות בלבד משפע מקורות העוסקים בשאלות אתיות והתייחסות לכוח שיש ביד חכמים. למעשה, חלק גדול של מסכת אבות הוא הדרכות אתיות לרבנים. ברם, להדרכות אתיות אלו חשיבות מרובה כאשר אנו עוסקים בהתמודדות העולם הפנימי של הרב עם המשמעויות השונות של כוח שיש בידו. ברם, השאלה העיקרית העומדת לדיון היא מה טיבן של ההדרכות האתיות בשעה שהן מתנגשות עם עניינים הלכתיים כאלה ואחרים, ובכך נעסוק בשיעור הבא.

 

 

בית המדרש