ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (ו) - יסודות האתיקה הרבנית (2)

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעור זה נציג היבטים נוספים של נושאי האתיקה הרבנית. אנו בוחרים בכוונה תחומים העומדים במרכז העשייה הרבנית ונוגעים להיבטים בהם עומד הרב בפני סוגיות סבוכות שיש להן היבטים אתיים שונים. מטבע הדברים, בשל העובדה שמדובר בשיעורי יסוד בענייני אתיקה יהודית בכלל, נביא דוגמאות לסוגיות בלבד. חלק גדול של יותר של הסוגיות העוסקות באתיקה רבנית עומד להתפרסם במאמר שיצא בספר מיוחד באוניברסיטת בר אילן שיעסוק בענייני הרבנות

 


סוגיית סמכותו של הרב ללכת קמעא קמעא


הסוגיה בה נעסוק בשיעור זה אינה סוגיה אתית, כי אם סוגיה הלכתית לעילא לעילא. ברם, יש לה השלכות אתיות, וההיבט האתי של הדיון תופס בה מקום, ובשל כך אנו עוסקים בה כיום, ודרכה נעסוק בהיבטים נוספים של הדיון האתי.


הרקע לסוגיה זו הוא תשובת רשב"א נודעת, העוסקת בהדרכה לרב העומד מול קהילתו, ומתלבט כיצד להתמודד עם ה"עוברים", כלומר: עם אלה שאינם מצייתים להוראות הקהילה, לפסיקות ההלכתיות שלו וכדו'. הרשב"א פותח את תשובתו כך:


דע: כי לשון רכה תשבור גרם, ולעולם כל מישר ומישר, ופנה דרך לפני העם, להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה. ואין נוטלין כל החבלה ביחד, ואחר כוונת הלב הדברים אמורים...(שו"ת הרשב"א ה, רלח).


הבה ננתח את דבריו:


הרשב"א מנחה את תלמידו, מנהיג הקהילה בטוליטולא כי ינהג בלשון רכה, כיוון שזו הדרך הטובה ביותר. על רב הקהילה להיזהר מלפתוח בפעולות ענישה והחרמה כי אם להתחיל ולפעול לאט לאט.


החידוש בדבריו של הרשב"א הוא בכך שאין הוא קובע שיש להתחיל מעניינים חמורים ולעבור לקלים יותר, כי אם להתחיל ממה שניתן לשנות - "הקלה" - ולאחר מכן לעבור ל"חמורה". לא זו בלבד אלא שהרשב"א מוסיף כי "אין נוטלין כל החבילה יחד" אלא מותר לפעול אט אט. כל זה אינו קשור לאתיקה, אם כי מדובר בפסק הלכה מרחיק לכת ובהדרכה משמעותית ביותר כלפי דרכו של הרב.


השאלה אותה אנו מעלים בהקשר שיעורים אלה הוא מה משמעות התוספת "ואחר כוונת הלב הדברים אמורים": כוונת הלב של מי ? אלו דברים אמורים ?


מהקשר הדברים נראה כי התשובה ברורה. העובדה כי ניתנה לרב סמכות עליונה כל כך, שיש בה אפילו אפשרות לעקור באופן זמני דברי תורה ממקומם בצורה פאסיבית (ובהמשך דבריו הרשב"א מדבר אפילו על פעולות אקטיביות), היא מסוכנת ביותר. היא מסוכנת בשל העובדה שהרב יכול לנצל כוח זה לכיוונים שליליים רבים, וביניהם:


  • א. להתרפות משליחותו, לומר לעצמו באופן מתמיד כי הוא פועל קמעא קמעא, לא להיכנס לעימותים על נושאים עקרוניים וכדו'. בדרך זו הוא מנצל את הסמכות שניתנה לו למטרה עילאית לצורך הצדקת הפאסיביות בה הוא נוקט ורפיון הדעת שיש בו.

  • ב. להאדיר את שמו. הקהילה הרואה כי הרב כל כך גדול עד שהוא נוטל על עצמו את האחריות הענקית לקבוע מה כן יקיימו ומה לא, והוא המעצב את הדרך ההלכתית בצורה נועזת כל כך.


מדברי הרשב"א המתייחסים לכוונת הלב וליראת השמיים של הפוסק אנו למדים שני דברים. אנו למדים כי הרשב"א היה מודע לבעיה ולאנרגיה העצומה הניתנת בידיו של פוסק ההלכה ומנהיג הקהילה; אנו למדים כי לא ניתן להתמודד בבעיה זו בצורה משפטית המגדירה נורמות של התנהגות, אלא רק בפנייה אל ליבו של הפוסק, ובקביעה כי הכל תלוי בכוונת הלב האמיתית שלו. עיקרון זה נמצא הרבה בתשובות הלכתיות. אנו מוצאים כי פעמים רבות נאמר "ובלבד שיכוון לבו לשמיים"; "ואחר כוונת הלב הם הדברים"; "אלו הדברים המסורים ללב"; "וד' יראה ללבב" וכדו'. כל אימת שניסוח הלכתי פונה לתחומים אלה אנו חושפים עדות לאתגר אתי רב מעלה העומד בשורש הפסיקה המיוחדת בדרך זו, ועל כן הצורך להזהיר מפניו.


מקבילה לאזהרות הנובעות מסכנת הכוח, והפונות ללבו של המנהיג, אנו מוצאים בדיני המלך. לאחר שנפסק כי המלך רשאי לעשות פעולות רבות החורגות מהנורמות המשפטיות הרבות קובע הרמב"ם את הצורך בפנייה לכוונתו ומגמתו:


כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה, ומניח לעצמו כפי מה שירצה,


ובכל אלו הדברים דינו דין, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו (הלכות מלכים ד, י).


שורשי המודעות לסכנות הכוח, וההתמודדות עם סכנות אלה גם בפנייה למגמה ולמחשבה הם המקבילים לסוגיית הרב בקהילתו. יש לזכור כי המחויבות היא גם כלפי העם וגם כלפי הקב"ה, ואנו נעסוק בכך באחד השיעורים הקרובים.


 


 


סוגיית סמכותו של הרב בשעה שהוא מפעיל כוח


הרשב"א בתשובתו דלעיל אינו טוען כי אסור לרב להפעיל כוח וסמכות. הוא מעצב את דרכו באופן שקודם ינסה בלשון רעה ובהתקדמות איטית, אך יש שלב בו על הרב לפנות לשימוש בפריבילגיה המיוחדת של השלטון, והיא הכוח. ברם, גם להפעלת הכוח יש כללים אתיים:


ואם לא ישמעו, ויעברו בשלח יעבורו, תלוש ומרוט, טול מקל והך על קדקדם, אלף ופרוטרוט.


היש דבר שצריך שישקול הפסד כנגד שכר. וצריך מתון והסכמה והמלכה, ומתוך כך יסור הרבים לשום שמים ?


כי כל שהמעשה גדול, וחזקת היד רצה, צריך יותר השגחה והסרת הכעס. וצריך שיהא הדיין חושש את עצמו, שמא אש קנאתו לשם יתברך תבער בו, ותהיה גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו.


על כן, כי תבא הנקימה לפניו, בעודה בכפו לא יבלענה, שמא יאכלנה פגא. אלא יבשלנה, וימתיקנה בסוד הזקנים, וישרים בלבותם. ואם יש אנשים רשעים מפורסמים, ורצית למתקם, ועוד הם בתמרוריהם עומדים, תמנה עם הזקנים, בין להלקות, בין לקוץ יד או רגל, ואפי' להמיתו...(שם).


דבריו של הרשב"א ברורים וחדים. אם הם לא שומעים, והציבור אינו מושפע מהדרך בה הלך הרב, יש מצב בו הוא צריך לעבור למרוט, ליטול מקל ולהכות על קודקודם. ברם, פעולה זו מחייבת שיקול דעת גדול, ויש צורך עצום לשקול הפסד כנגד שכר. זה עדיין אינו שיקול אתי, בשל העובדה שעיקר סוג זה של שיקולים הוא שיקולים תועלתיים, לאמור: על הדיין לבחון את התועלת בדרך בה הוא הולך.


ברם, הרשב"א מתייחס גם כאן לסכנות אתיות רבות, שעיקרה פעולה הבאה לרצות את עולמו הפנימי, ואת אש קנאתו העצמית, ואינה מכוונת כלפי המטרה עצמה, שהיא יסור העוברים על דת התורה.


מה אפוא הצעותיו של הרשב"ה ודרכי ההתמודדות עם הסכנות האתיות של הפעלת כוח בלתי מבוקרת ?


  • א. בראש ובראשונה, ככל עניין אתי הרשב"א מחייב את המודעות לסכנה.

  • ב. גם כאן מדגיש הרשב"א את "יסור הרבים לשם שמיים". זהו אחד הכלים היסודיים של התמודדות עם שאלות אתיות.

  • ג. "...וצריך מתון והסכמה והמלכה" - בשעה שהמנהיג עומד להפעיל כוח הוא צריך ליצור מערכת נורמטיבית של:

  • 1) "מתון", כלומר: נוהל שלא יאפשר פעולה כתוצאה מקפריזות, כי אם יחייב מתינות. גם בהמשך הוא מזהיר מפני אכילת "פגא".

  • 2) "הסכמה והמלכה", כלומר: היחיד אינו רשאי לפעול לבד. הוא צריך להתייעץ ולהימלך, ולהגיע להסכמה על דרך זו.


כאן כבר אין מדובר בפנייה לכוונות בלבד, כי אם ליצירת נוהל מיוחד.


  • ד. מתינות לא רק בהכרעה העקרונית, אלא גם בעשייה עצמה. יש צורך להימנות עם הזקנים, ואז להפעיל כוח.


למדנו אפוא כי המודעות לסכנות האתיות השונות הנובעות מסמכותו של הרב מחייבות את הרב לשני הכיוונים - הן בשעה שהוא פועל בדרך של "קמעא קמעא" והן בשעה שהוא פועל בעוצמה.


בשיעור הבא נעסוק בעוד היבטים של עולמו של הרב, תוך חתירה הולכת ומתמקדת מהם העקרונות היסודיים של האתיקה הרבנית.


 


 


 


 

 

 

בית המדרש