ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עולמו של הילד הפגוע

ע"י: הרב יובל שרלו

אחד המקומות הכואבים בהם נתקל הילד הפגוע הוא חגיגת בר המצווה. הוא צופה בעולם סביבו, רואה את אחיו עולים לתורה וקוראים את הפרשה, רואה את אחיותיו המוצאות אף הן דרכים מיוחדות לבטא את בת המצווה שלהן, את שכיניו ובני דודיו ואת כל סביבתו, ואילו הוא מוצא את עצמו נדחה מחלק משמעותי מעניינים אלה. משום מה התקבעה התפיסה כי הילד הפגוע אינו זקוק לעליה לתורה, כי הוריו אינם שמחים במה שהוא יכול להשיג, וכי אסור על פי ההלכה להעלות אותו לתורה, שכן הוא בגדר "שוטה".

 


עולמו של הילד הפגוע אינו ניתן להבנה במדויק על ידי העומד מבחוץ. אין אנו יודעים כראוי לקרוא אותו, לדעת את אשר עובר עליו, להבין במה הוא דומה לכל בני אנוש ומה משמעות הקשיים המיוחדים שהוא נתקל בהם, ולחדור אל עולמו. בעיקר אמורים הדברים כלפי אלה שפגיעתם נוגעת לתחומים הנפשיים, הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים. אף על פי כן, אנו יודעים בבירור כי ביסודו של דבר כולנו בני אדם, לכולנו אותן תחושות יסודיות, כולנו רוצים להיות שותפים, כולנו זקוקים לחום ולאהבה, לחיבוק ולהערכה.


אחד המקומות הכואבים בהם נתקל הילד הפגוע הוא חגיגת בר המצווה. הוא צופה בעולם סביבו, רואה את אחיו עולים לתורה וקוראים את הפרשה, רואה את אחיותיו המוצאות אף הן דרכים מיוחדות לבטא את בת המצווה שלהן, את שכיניו ובני דודיו ואת כל סביבתו, ואילו הוא מוצא את עצמו נדחה מחלק משמעותי מעניינים אלה. משום מה התקבעה התפיסה כי הילד הפגוע אינו זקוק לעליה לתורה, כי הוריו אינם שמחים במה שהוא יכול להשיג, וכי אסור על פי ההלכה להעלות אותו לתורה, שכן הוא בגדר "שוטה". האמת הכואבת ניתנת להיאמר כי פעמים שהקהילה שמחה בכך, בשל העובדה שנוח לה שאין היא צריכה לצפות בילדים המפריעים את מנוחתה, ולקבל על עצמה ברכות שנאמרות בצורה לא מובנת לציבור או ארוכות מאוד וכדו'.


ברם, כל אלה הם טעות חמורה. הילד ראוי לכך וזקוק לכך, וכבוד הבריות אינו חל רק על אלה שחנן אלוקים אותם בכל טוב, אלא גם לילדים המתקשים והשונים; על הקהילה מוטל לקרב ילדים אלה, גם מכוח עצמם, וגם מכוח אביהם. כך כתב ר"מ פינשטיין: "...ולעניין כשבאים בביהכ"נ, ודאי צריכים הציבור לקבלם בסבר פנים יפות, אף את מי שאין להם דעת ללמוד עימהם. וגם לראות שיענו אמן וקדושה לומר עמהם בין בשביל עצמן - שיקיימו מה שאפשר, וגם ההליכה לביהכ"נ בעצמה הוא מצווה וישקו את ספר התורה - ובין בשביל כבוד האבות".   דבריו מדברים על יחס כללי של הציבור להם ולמשפחותיהם. אולם לא רק ביחס כללי מדובר, כי אם גם בקומה גבוהה יותר - קומת העלייה לתורה עצמה. בשל ההתקדמות העצומה ברמה הטיפולית, בשל המסגרות החדשות שמעצימות את הילדים שלא שפר עליהם גורלם והם נמצאים היום בכישורים גבוהים בהרבה ממה שניתן היה להעניק להם, בשל העובדה שהוא מקיים חלק מהמצוות והוא מבין מעט את מהותן, בשל העובדה שבשעת דחק גדולה מאוד אנו מאפשרים גם לקטן לעלות ולקרוא - כל אלה מביאים למסקנה ההלכתית הבלתי נמנעת שחלק גדול מהם יכול לעלות לתורה, ואין לראותו כ"שוטה" במשמעות ההלכתית  של הדברים. כיוון שכך, מוטלת עלינו המשימה הקהילתית הגדולה לעשות זאת. משימה זו נובעת הן מהזכויות הפשוטות גם של ילדים פגועים, והן בשל החובה הקהילתית לקדם ילדים אלה, כיוון שהקהילה היא אחד המנופים העיקריים מכוחם יכולים ילדים אלה להתקדם.


יופייה של התפילה וחוסנה של הקהילה אינם נמדדים על ידי הריהוט, החזן או סגנון הקידושים הנערכים במסגרת הקהילה. תשומת הלב חייבת להינתן לעניינים שבמהות: חלקם ענייני הקודש שבין אדם למקום - שיעורים, שקט בתפילה, צניעות וכדו', וחלקם בעניינים  שבין אדם לחבירו - קהילה השומרת את לשונה מדבר רע, ופותחת את דלתה ואת ליבה למעשי חסד וצדק. אין דבר נאה יותר מאשר קהילת חסד אשר מודעת גם לאלה ההולכים בצידי הדרכים, ומאפשרת אף להם להיות חלק מהשמחה הגדולה של הקהילה היהודית. מבחננו שלנו הוא באפשרויות אותן אנו פותחים בפני כל ילד בישראל, ובקבלת הפנים בו מתקבל חתן בר המצווה וכלת בת המצווה שלא חנן אותם א-לוהים בתחומים מסוימים שילד אחרים זכו לקבל. זו הדרך לבסס עוד ועוד את המשפט והצדק, ו"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".


המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת ואתחנן תשס"ז


 


 


 

 

 

בית המדרש