ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית ז´: יסודות האתיקה הרבנית (3)

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעור זה נעסוק בעיקר בתחום המינויים. תחום זה הוא אחד התחומים הרגישים ביותר הקיימים כיום, וחלק גדול מהניסיונות ליצור מערכת הפועלת לאור יסודות אתיים. הכוונה היא לנושא המינויים השונים, ירושות ברבנות וכדו´.

א. דו הערכיות של מינוי קרובים:


מינויים לתפקידים שונים הם בעלי משמעות רחבה מאוד. יש להם משמעות במישור הציבורי לאומי - מיהו המנהיג הנבחר והאם יש לו כישורים ראויים ומוטיבציה ראויה להיות המנהיג הראוי, ויש להם משמעות במישור הפרטי, שכן המינוי מעניק לממונה טובות הנאה שונות, כגון משכורת מצד הציבור, מעמד מכובד וכדו'.


הבה נגדיר את הבעיה. מחד גיסא, במקום בתורה בו כתוב על הראוי להיות ממונים למשרות שונות מדובר על התאמה עניינית, מוסרית וערכית:"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת". לא זו בלבד, אלא שאנו למדים כי מבחינה היסטורית לא מונו לתפקיד בנים של גדולי האומה בשל העובדה שלא היו מתאימים. כך אנו רואים אצל עלי ובניו, ועוד יותר אצל שמואל ובניו. התורה שבעל פה מתייחס לשאלת המינויים השונים של הדיינים (ולצורך שיעור זה אין אנו מבחינים בין המינויים השונים) כאחד הנושאים העיקריים הקובעים את ירושת הארץ: "...למען תחיה וירשת את הארץ. מלמד שמנוי הדיינים כדי להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם ושלא להפילם בחרב" (ספרי שופטים א).


דברי חכמים מתייחסים במפורש לנגיעות השונות במינויים השונים:"לא תכירו פנים במשפט - זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, ואיש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני הלווני ממון אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין - נמצאת מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע ולא מפני שאינו יודע מעלה עליו כאלו הכיר פנים בדין" (ספרי דברים א, יז). ייתכן וכאן מדובר בדוגמה המחלחלת מעולם האתיקה לעולם ההלכה, והדברים לכאורה מנוסחים בניסוח הלכתי.


מדובר באחריות שאינו מוטלת רק על הממנים אלא גם על הממונה:


"לא תשא - אמר רבי זעירא אם בשבועת שוא הכתוב מדבר הרי אמר לא תשבעו בשמי לשקר, מה תלמוד לומר לא תשא את שם ד' א-להיך לשוא ? שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה !" (פסיקתא רבתי כב).


מאידך גיסא, ההלכה רואה בחיוב את עניין השלשלת בתחום המינויים. ירושת התפקיד היא אחד היסודות המובהקים של העולם הרבני, ויש לה שורשים הן בהלכה והן במנהג, כמו גם בהיסטוריה היהודית. שני המודלים העיקריים העומדים בבסיס מאמר זה כוללים בתוכם מרכיב מרכזי של ירושת התפקיד. הכהונה היא תפקיד העובר בירושה, ואין אדם שאינו בא ממשפחת כהנים יכול להיעשות לכהן. על המלך נאמר "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז,כ), וחכמים למדו מפסוק זה את עיקרון ירושת כל התפקידים הציבוריים: "הוא ובניו - שאם הוא מת בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם ? ת"ל הוא ובניו בקרב ישראל" (ספרי שופטים יט).


גם בעולמה של האגדה אנו מוצאים יחס אמביוולנטי לשאלת המינוי. מחד גיסא מודגש הצורך להסיר כל מגבלה בתחום הרבנות ותלמוד התורה, ולהדגיש דווקא את האפשרויות הפתוחות: "... הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו שמהן תצא תורה. ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן ? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא..." (נדרים פא ע"א); "בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות...כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה ? ... הא למדת שכתר תורה גדול משניהם" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג,א). מאידך גיסא האגדה מדגישה דווקא את הזכות הגדולה בשלשלת תורה ונראה שיש לכך השפעה על המינויים.


בתרבות האתית בה אנו חיים היום נתפש מינוי הקרובים כשיאה של השחיתות, ובשל העובדה שאין מדובר במינוי לאור כישורים כי אם במינוי לאור קשרים. מינוי כירושה נתפס כיום כפגם אתי, שכן הוא מנוגד לחובת המינוי הענייני כפי שבואר לעיל. למעשה מדובר בפגם אתי כפול: כלפי הקהילה והציבור הזוכים בממונה שאינו ראוי וכלפי המתחרים האחרים על התפקיד, שאינם יכולים להתמודד באופן שוויוני בשל עדיפותו של היורש.


כאמור, שאלה זו נידונה בתשובות רבות ובפסקי דין רבים. נדגים זאת בדברי הסיכום של הרב ישראל מאיר לאו במאמרו הדן בירושת התפקיד של רשם נישואין בישראל:


א. מחלוקת ראשונים היא אם בכלל שייך דין ירושה במינויים של מצוות. דעת המרדכי והרשב"א, שאין דין ירושה בזה, וכדבריהם פסקו המחבר בשו"ע והרמ"א. ואילו הרמב"ם סובר שיש ירושה בשררות ומינויים.


ב. גם לשיטת הרמב"ם יש להסתפק אם תפקידו של רשם נישואין אף הוא כלול במישרות המועברות מאב לבן בירושה, ויש לצדד שאין הוא נכלל בהן.


ג. מנהג המדינה כיום הוא שמישרות ציבוריות אינן נחלתו של איש, ואדם שהתמנה למישרה כזו אינו רשאי להעבירו על דעת עצמו לאחר, וגם לא להורישו לבנו אחריו.


על כן אם לעצתי יאזינו, יש לקיים מכרז כנהוג, ולאפשר לבן להגיש את מועמדותו במכרז. אם יימצא הבן ראוי למינוי, כי אז יש לבכר את הבן על פני אחרים השווים לו, ונקיים בזה את דברי הספרי ותורת-כהנים, כפי שהביאם הרשב"א בתשובתו כנ"ל" (תחומין כרך יט עמ' 16).


המעיין היטב בדבריו יבחין בניסיון לנווט בין שני המוקדים - מנהג המדינה (קרי: הנורמות האתיות הנהוגות כיום) ודברי ההלכה לדעת חלק מהראשונים.


דומה כי כיום יש לתת משקל יתר להימנעות מירושה, בשל הכנת ממד נוסף לדיון והוא העמדה הציבורית הרואה במינוי הנובע מירושה מינוי פגום שאינו ראוי מבחינה מוסרית. לעמדת הציבור מעמד הלכתי. התורה מצווה להיות נקי מד' ומישראל, וציינו לעיל את החובות המופלגות הנובעות ממצווה זו. מעבר לכך, שמו של הקב"ה מתחלל בשעה שנעשה מעשה הנתפס כלא-מוסרי על ידי העם, אף שאין בו איסור הלכתי.


 


ב. נכונותו לפנות את המקום כאשר יש טוב ממנו:


באופן כללי, כמעט ואין לדבר על הדחה בעולמה של הרבנות והדיינות.אמנם, אנו מוצאים סיפורי הדחה, ואפילו של הגדולים שבגדולים (דוד המלך המודח מתפקידו במרד אבשלום, ההלכה מכירה בכך וקובעת כי באותם ששה חודשים שהיה בורח מפני אבשלום היה מתכפר בשעירה כיחיד, ולא מביא קרבן של מלך; רבן גמליאל שהודח מנשיאותו עקב יחסו לרבי יהושע ולחכמים אחרים), אולם אלו היוצאים מן הכלל.  האגדה הייתה מודעת מאוד לקושי הנפשי של עזיבת התפקיד הרם: "תניא אמר ר' יהושע בן פרחיה: בתחילה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי; עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה בקש להרוג את דוד" (מנחות קט ע"ב). על ההתפטרות סיפרו חכמים:


רבינו הוה ענותן סגי והוה אמר כל מה דיאמר לי בר נש אנא עביד, חוץ ממה שעשו בני בתירא לזקני, שירדו מגדולתן והעלו אותו. ואין סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא קאים לי מן קודמוהי, למה - דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין, והוא מן דכריא דיהודה ואנא מן נוקבתא. א"ל ר' חייא רבה: והרי הוא עומד בחוץ ! נתכרכמו פניו של רבי, וכיון שראה שנתכרכמו פניו א"ל ארונו הוא..." בראשית רבה לג, ג).


ברם, העובדה שאין הדחה מוסדית אינה מונעת את החובה האתית של הרב בשעה שהוא נכשל בחטא, או בשעה שנמצא טוב הימנו. כבודו של הרב מואצל לו מכוח העובדה שכבודו מבטא את כבוד שמיים. לפיכך אין מדובר באחוזת נחלה פרטית, כי אם ביחס הנובע מתפקידו. אחד המבחנים ליושרה הפנימית ביחס לכבוד זה מתבטא בתגובתו של הרב לתפיסת מקומו על ידי אחר.


האגדה מדגישה כי בשעה שהודח רבן גמליאל מהנשיאות "...לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת" (ברכות כח ע"א). עובדה זו התפרשה על ידי הרב קוק כמלמדת על טוהר כוונתו בשעה שנאבק עם רבי יהושע על סמכות הפסיקה:


להורות ניתן מזה על גודל נפשו וקדושתו, שכל מה שהיה חפץ להנהיג נשיאותו ברמה לא היה מפני איזו נטייה של כבוד עצמי, כי אם מפני שלפי דעתו כך היא חובת הנשיאות, ורק בהנהגה רמה כזאת תגיע לתכליתה להצלחת הכלל ברוחניות וגשמיות. אבל מצד עצמו היה עלוב ונוח, עד שעם כל עלבונו להעברתו לא חשב מאומה בזה ולא מנעהו פיזור נפשו ושום קפידא מלמנוע עצמו מבית המדרש..." (עין אי"ה, ברכות א, ירושלים תשנה, עמ' 114).


האגדה גם מציינת את העובדה כי בשעה שעלה למשה למרום וראה את דרישת התורה המופלאה של רבי עקיבא "...אמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי ?!" (מנחות כט ע"ב). ממקומות אלה ומקומות נוספים עולה תפיסה אתית יסודית ביחס לטיב המינוי המוסדי. אין מדובר ברכוש אישי כי אם במעלה ציבורית, וכשזו אינה נזקקת עוד אין היא נותרת בבעלות התלמיד החכם.


 

 

 

בית המדרש