ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (ח) -יסודות האתיקה הרבנית (4)

ע"י: הרב יובל שרלו

סוגיות אתיות מטבען הן סוגיות רגישות ועדינות, בשל העובדה שהן מבקשות לקבוע אורח התנהגות ראויה כדי למנוע מפולת אתית. עולה מתוכן כי הנחת היסוד היא שיש היבטים מסוימים בדמות האדם - גדול ככל שיהיה - העלולים להתדרדר מטה מטה, ובשל כך יש צורך להיות מודע לסכנות ולהתמודד עימן. הנושא בו נעסוק בשיעור זה רגיש כפל כפליים, והוא האתיקה בתחום העריות בעבודתו של הרב.

א. יסודות האיסור:


"ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע [של] אשה ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה..." (עבודה זרה כ ע"א, ע"ב). מקור מרכזי זה מעצב את ההתנהגות הראויה של האדם בתחומי העריות מחוץ למסגרת נישואיו. ההלכה מגדירה קשר מיני מחוץ למערכת הנישואין כ"דבר רע", ומחייבת התרחקות לא רק מה"רע" עצמו, כי אם גם מ"כל דבר רע", לאמור: כל דבר הקשור לאותו רע והמביא להרהור בו. מעבר לאיסורים מעשיים מובהקים כמו איסור ייחוד, מגע פיזי בנשים זרות וכו' שהם איסורים משפטיים מובהקים, ישנו ציווי נורמטיבי כללי המחייב להישמר ולהתרחק מכל סוג של משמעות מינית, אפילו הסתכלות בבגדיה של אישה או בבעלי חיים בשעת הזיווג. מכאן באו גם הדרכות חז"ל כמו "...ואל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו - קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים, כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האישה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם" (אבות א, ה). עקרונות אלו נכנסו להלכה בצורה מובהקת: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד, ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות ואסור לשחוק עמה להקל ראשה כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור, ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אישה שהוא מכירה אפילו אינם עליה שמא יבא להרהר בה..." (שולחן ערוך אבן העזר כא, א).


עבודתו של הרב מחייבת אותו במעשים שלכאורה שכלל אינם עומדים בנורמות אלה. אל הרב פונות גם נשים בשאלות, דבר הגורם לריבוי שיחה עימן ולהתבוננות בהן; חלק מהנושאים הם נושאים אינטימיים מאוד, והרב פוסק לנשים בענייני טהרת המשפחה והקשר בינן לבני זוגן תוך עיסוק בנושאים הקשורים ביחסי אישות; הרב מלמד נשים, ובמעשהו זה הוא מתבונן בהן, מדבר עמן ובוחן אותן וכדו'. הרב גם מלמד עניינים שונים הנוגעים לצניעות הנשים. בכל אלה לכאורה אין הוא עומד בתביעות אותן תובעת ההלכה משאר בני האדם, ואילו היה מדובר באחרים היה פוסק כי עליהם לשמור על כללים הלכתיים ולא לנהוג בדרך זו - מהי ההצדקה ההלכתית למציאות זו ? כיצד הדברים מתיישבים עם החובות האתיות המיוחדות ? השאלה הולכת וגוברת לאור המודעות כי אפילו בניו של הכהן הגדול נפלו בסכנה זו - חפני ופנחס במשכן שילה, ועל עוצמת הפיתוי אנו למדים מסיפורו של רבי עמרם חסידא.


מעבר לעולמו הפנימי של הרב והתמודדותו עם שאלות אתיות בדבר הפער בין פסיקותיו להתנהגותו ישנן סכנות אתיות אחרות בעבודתו של הרב עם נשים. יש לזכור כי הרב הוא בעל סמכות. הוא נתפס בצדק בעיני האנשים והנשים הנזקקים לו כמורם מעם, וכמי שיש להניח כי התנהגותו ומעשיו נעשים בצדק וביושר. כיוון שכך קיימת סכנה שהוא ינצל את מעמדו בעיני הבריות, ובעיקר בעיני הנשים הבאות לשאול בתורתו, והן תשתכנענה כי מעשים שהוא עושה הם מעשים ראויים, בעוד שהוא נוהג כנבל ומנצל את תמימותן. בתור שכזה מוטלות עליו חובות אתיות רחבות בהרבה מאשר אלה המוטלות על אדם רגיל.


 


ב. הדרך בה התמודדו חכמים עם המשמעות ההלכתית של סוגיה זו:


ההלכה התמודדה עם חלק משאלות מעין אלו. בשעה שעסקה בעולמו הפנימי של מי שחייב לעסוק בעניינים שבינו לבינה קבעה כלל הלכתי הקרוי "בעבידתיה טריד":


...ולטעמיך הא דאמר רב יהודה מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת (בשעת הרבעת הבהמות), הא קא מסתכל ?! אלא בעבידתיה טריד, הכי נמי בעבידתיה טריד (עבודה זרה כ ע"ב).


הגמרא פוסקת אפוא כי מותר לאדם להרביע בהמות על בסיס ההנחה כי בשעה שהוא עובד אין לבו פנוי להרהור. למעשה מדובר בפסק המבוסס על שתי נקודות הנחה. ראשונה בהן היא ההנחה האמפירית כי אין לבו של אדם פנוי להרהורי תאווה בשעה שהוא עוסק במלאכתו. שניה בהן היא הקביעה ההלכתית כי אם אין הרהור הדבר מותר מבחינה הלכתית. עיקרון זה משמש תשובות רבות בהלכה.


כיוון שני להתמודדות הנמצא בדברי חכמים הוא מעשהו של אבא אומנא:


הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום דאבא אומנא, אמרו ליה: לא מצית למיעבד כעובדיה ! ומאי הוו עובדיה דאבא אומנא ? דכי הוה עביד מילתא הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד, ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא כי הוות אתיא ליה איתתא הוה מלביש לה כי היכי דלא ניסתכל בה... (תענית כא ע"ב).


מדובר אפוא ביצירת מסגרת מעשית ראויה, המאפשרת לחכם או לבעל המקצוע להסתכן הרבה פחות בעבודתו.


כדרכה של ההלכה, אין היא פונה רק למסגרות, אלא מדריכה את הרב גם בתחומי התודעה העצמית:


רבי מנחם חתניה דר' אלעזר בר אבונא בשם ר' יעקב בר אבינא: אם באת אישה לפניך לבית המדרש לשאול לך שאלה על כתמה ועל נידתה תהא רואה אתה כאילו שיצאת מירכיך ואל תתן עיניך בה ותתפחד מדינה של גיהנם" (שיר השירים רבה ג, טז).


רבי מנחם מדריך את הרב לא להתחמק משאלות בענייני אישות אך להיות מודע לבעיה, והפתרון שהוא מציע לרב הוא להתייחס כלפי אותו אישה כאילו היא ביתו ואין משמעות מינית לעובדת העיסוק המשותף בעניינים אינטימיים הנוגעים לה, וכן שלא להתבונן בה באופן מיוחד, כשם שאין אדם מתבונן באופן מיוחד בבני ביתו. בכך ממותנות חלק מהבעיות האתיות שבפער בין ההלכה הפסוקה בענייני נשים לבין הפרקטיקה של עבודת הרב.


 


ג. ניצול המרות:


כאמור לעיל, היבט אחר של הסכנות האורבות לרב הוא ניצול  הסמכות, וכבר הזכרנו באתר זה את בני עלי, שניצלו את סמכותן כדי לעשות מעשה שנחשב בעיני הכתוב כשכיבת הנשים הצובאות פתח אוהל מועד. הדבר מלמד אפוא על סכנות מיוחדות דווקא מצד בעלי המרות, לא רק מההיבט העוסק בחומרה הגדולה של דיני עריות ובעיקר בצד שבין אדם למקום, כי אם גם מההיבט של בן אדם לחבירו.


גם כאן ההלכה צועדת בדרכים המקובלות בה. ההלכה מחייבת  מחסומים ראויים בין גברים לנשים; ההלכה פעלה הן במישור המוסדי (דיני ייחוד ומגע שהוזכרו לעיל) והן במישור הנורמטיבי של מצווה כללית המחייבת הישמרות מכל דבר רע. כל זה מחייב באופן מיוחד את בעלי הסמכות. ואכן בשנים האחרונות החלו להיכתב כללים אתיים מיוחדים המחייבים את העולם הרבני. כללים אלה, שנכתבו ביוזמת נשים ורבנים מבקשים להתמודד עם אותה בעייתיות הנוצרת מהמציאות. לאור ציווי התורה המחייב הישמרות מכל דבר רע נראה כי לכללים אלה תוקף גבוה מאוד בעולם ההלכתי וראוי שייהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים.


ניתן לראות את הבסיס לקביעות אלה גם בהתייחסות המיוחדת של ההלכה לאיסור הפיכת התורה לקרדום לחפור בו. בשני נאומים בתנ"ך אנו מוצאים את גדולי ישראל מדגישים את העובדה שלא נהנו צאן מרעיתם - בנאומו של משה בפרשת קורח ובנאום המינוי המלך של שמואל הנביא. על פי פשוטו של מקרא נראה כי מדובר בהנאות שלא כדין, ומשה ושמואל קושטים עצמם קודם שקשטו אחרים. ברם, חז"ל דרשו כי מדובר בהקפדה יתרה שלא להינות גם הנאות היתר: "...לא חמור אחד מהם נשאתי - מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש, ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהם אני יורד ולא נטלתי. וכן שמואל הצדיק אמר הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי, שור שהייתי מקריב לקרבן ומבקש רחמים עליהם וכן למשוח עליהם מלך משלי היה שנאמר עגלת בקר תקח בידך וגו' ולא נטלתי משלהם..." (ילקוט שמעוני במדבר, רמז תשן). חז"ל גם ציינו את שמשון שביקש "ריבונו של עולם: זכור לי עשרים (ושתים) שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום" (סוטה י ע"א).


אין מדובר רק בהנאה ממונית כי אם גם בשימוש בכבוד הניתן לתלמידי החכמים. אחת האגדות המלמדות על כך מסיימת בעמדת ר' ישמעאל ברבי יוסי: "...מי שצריך לו עם קודש יפסע על ראשי עם קודש, מי שאין צריך לו עם קודש היאך יפסע על ראשי עם קודש" (יבמות קה עב).  אנו מכירים את נוהגם של חכמים להצטער על שימוש במעמדם הרבני כדי להציל עצמם: ". .כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם..." (נדרים סב ע"א).


בתקנות בית הדין הוולונטרי שהוקם על יד מכון ארץ חמדה (לא פורסמו ברבים) הובאו דוגמאות שונות לשימוש לא אתי במעמדו של הדיין, ולמעשה אף במעמדו של הרב. דוגמה לדבר היא ניר המכתבים הרשמי: שימוש בניר המכתבים של רב בשעה שהוא עוסק בעניינים פרטיים.זו דוגמה חשובה להבהרת המחסום האתי העומד בפני ניצול הסמכות. דומה שאת הזהירות מפני ניצול סמכות ניתן כמובן לקשור גם באיסור זה.


בשיעור הבא נסכם את הדרך בה צעדנו עד כה, ונבקש לאפיין כמה יסודות בתחומי האתיקה היהודית בכלל, והאתיקה הרבנית בפרט, ואז נפנה לדיונים בעניינים אתיים אחרים.

 

 

בית המדרש