ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"כי לא לפניו חנף יבוא"

ע"י: הרב יובל שרלו

מהו חנף ? חנף הוא זה הנוהג באחד בפה ואחד בלב. בלבו הוא חש תחושות מסוימות, אולם הוא מביע אחרות כלפי חוץ. בדרך כלל הדבר נובע מהערצת הכוח והשלטון, ואי הרצון לשלם את מחיר הנאמנות לדעה ולעמדה. במקומות רבים התורה הזהירה וציוותה על החובה להיות נאמן למה שאדם מאמין בו.

 


בשעה שנימק איוב את הדרך האמונית לאורה הוא הולך, טען כי לא זו בלבד שהוא נאמן לדרכו וניצב מול ריבונו של עולם, אלא גם כי זו הדרך שריבונו של עולם חפץ בה: "גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא". בדברים אלה קבע כי אין ריבונו של עולם חפץ בחנפים. מהעובדה שבסיפור הסיום של ספר איוב שלח הקב"ה את הרעים לאיוב כדי שהוא יתפלל עליהם, ונזף בהם "כִּי לֹא דִּבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב", אנו למדים כי לפחות עמדתו זו של איוב אכן רצויה בעיני ד'. גם במקורות אחרים של חכמים אנו למדים ביקורת חמורה על החנפים: "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם"; "מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך"; "כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם" ועוד ועוד.


מהו חנף ? חנף הוא זה הנוהג באחד בפה ואחד בלב. בלבו הוא חש תחושות מסוימות, אולם הוא מביע אחרות כלפי חוץ. בדרך כלל הדבר נובע מהערצת הכוח והשלטון, ואי הרצון לשלם את מחיר הנאמנות לדעה ולעמדה. במקומות רבים התורה הזהירה וציוותה על החובה להיות נאמן למה שאדם מאמין בו. התורה הזהירה לא תגורו מפני איש, ותבעה בעיקר מהדיינים לשפוט צדק, לא לנטות אחר השוחד של העשירים, ולא להדר פני דל בשל עוניו, אלא להיות נאמנים לצדק; התורה הזהירה לא ללכת אחרי רבים לרעות ולא לענות על ריב לנטות אחרי רבים להטות. כהמשך לכך ניתן לראות את איסור החנופה.


לא ניתן לקבוע מבחינה מסגרתית כלפי מי נעשית החנופה, שכן יש סיבות רבות לאדם לזייף בזיוף פנימי. לפעמים הוא רוצה לרכוש את חיבת השלטון ובעלי הכוח ואז הוא מחניף להם; לעיתים הוא מבקש לרכוש את חיבת חבריו המורדים והאופוזיציונרים ואז הוא מחניף להם ויוצא נגד השלטון על אף שבפעם זה דווקא השלטון צודק. הצד השווה שבעמדות הוא העובדה שאין הוא נאמן לעצמו, לאמת הפנימית שלו וליושרה, כי אם לסיבות חיצוניות שאינן ממין העניין.


משני כיוונים ניתן לראות את החנופה כסכנה עצומה. במישור החברתי, מדובר על עוד נדבך של בניית חברה שאינה אמיתית ואינה ישרה. חברה בה הדעות המובעות בה והמעשים הנעשים הם תוצאה של חיפוש טובות הנאה והערכה חברתית, ואינן נובעות מחיפוש האמת ונאמנות לה. הכיוון השני הוא דמותו של האדם. האדם מחמיץ את החשיבות העליונה בהתחברות לעצמו, בצמצום הפער שבין החוץ והפנים, בחשיפה ליושרה העצמית ולנאמנות למה שהוא באמת. כל אימת שאין האדם מביע את דעתו האמיתית, אלא עושה זאת בין כדי למצוא חן בעיני השומעים ובין כדי למצוא דרך להרגיז אותם ולהאדיר את שמו כביקורתי וכדו', הוא מאבד את החיבור המיוחד עם האמת. חיבור זה הוא חוויה רוחנית עמוקה, מעצימה ומסעירה, והיא משימת חיים ייחודית.


משימת החיים היא להיות אדם בעל יושרה עצמית המביא לידי ביטוי את מה שהוא באמת. אדם זה אינו מזייף; אינו מנסה למצוא חן בעיני החברה בה הוא פועל; הוא בעל אותנטיות ויצירה עצמית הנובעת משורש נשמתו; הוא אינו מחקה דברים שאחרים עושים כי אם מכונן את פעולותיו מול נשמתו העצמית; הוא מאמין בייחודיות נשמתו ובחד-הפעמיות שבה, ומכיר בכך כי לא היה ולא תהיה אישיות כמוהו, והכרה זו יוצרת בו ענווה ומחויבות לנאמנות עצמית; החברה שסביבו היא כר הפעילות שלו אך לא קובעת הנורמות ועוד ועוד. תכונות אלה הופכות את חייו למסכת מתמדת של יצירה עצמית, נקיות דעת, וחיבור מופלא בין עולמו הפנימי לבין דרכי הביטוי כלפי חוץ.

 

 

בית המדרש