ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תנו למצפון לנצח

ע"י: הרב יובל שרלו

לעתים סירוב פקודה הוא עמדה פושעת למוסר ולמצפון, ובשל כך גם עמדה שאינה תורנית ואינה הלכתית.הרב שרלו על סירוב פקודה

 


מצפונו של אדם הוא המצפן שלאורו עליו לכוון את חייו. החיים המוסריים והאתיים הם יסוד הקיום, ואין דבר העומד מולם. אפילו בשעה שעמד אדם מול האלוהים הוא לא ויתר על מצפונו, וגדולי המקרא טענו טענות מוסריות רבות מול הקב"ה: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?"; השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"; "הגוי גם צדיק תהרוג?", ובכל המקומות בהם אירעה התנגשות מעין זו הקב"ה לא נזף ולא דחה את הטוענים.


איש מצפון אמיתי אינו כופף עצמו לכל עניין המנוגד למצפונו. מובן מאליו כי תנאי הכרחי לכך הוא חיים מוסריים מלאים - "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", ולאחר מכן עומדת ההכרה כי זו הדמות הראויה לכל אדם. לפיכך, בהתנגשות שבין המצפון לבין הפקודה לעולם ינצח המצפון, וכך ראוי שיהיה בחברת בני אדם מוסריים.הטענות נגד סירוב פקודה אינן חולקות על עיקרון זה, ולכן הטיעון כי אין לאדם למלא פקודות נגד מצפונו אינו טיעון מנצח. שכן, הטענות הן נגד העיוות הטמון בטיעון המצפוני עצמו. שכן בדרך כלל בשעה שאנו עוסקים בדילמות אתיות ובשאלות מצפון, אין מדובר בשאלה אחת בלבד העומדת על הפרק, אלא במכלול שלם של הוראה מצפונית. ניתן להבין כי להוציא אנשים מביתם הוא פעולה לא מצפונית, אולם לא ניתן להבין כלל וכלל כיצד זהו השיקול היחיד העומד על הפרק.  


מדוע לא נשאלות השאלות המצפוניות הבאות: איזו עמדה מצפונית היא זו כאשר מסרבים פקודה לפנות בתים בעוד חיילים אחרים ביחידה נקראים להגן עלינו תושבי ההתנחלויות נגד מצפונם, והם נתבעים לעשות דברים חמורים בהרבה כגון להרוג אנשים? מדוע חובת הציות למצפון לא כוללת בתוכה את העיקרון המוסרי היסודי של ההוגנות - ההגינות המוסרית מחייבת כי בשעה שהולכים לבחירות ושותפים בהן וזוכים בהן תובעים להכיל את המדיניות של הזוכים, ואילו בשעה שמפסידים בבחירות נוהגים בהגינות כלפי הצד השני; העמדה האתית קובעת כי כדי למנוע מצב בו מחלוקות ציבוריות מוכרעות בקרבות רחוב ובעימותים אלימים מוכרעות המחלוקות בפרלמנט ובמוסדות ההכרעה, וכיצד ניתן לראות בניסיון למוטט את מוסדות המדינה ואת רשויות ההכרעה שבה כעמדה שהיא תמיד מוסרית? ומדוע העמדה המצפונית אינה מחייבת לצאת להגנה פעילה חד משמעית כלפי מפקד חטיבה בצבא המחרף את נפשו כדי להגן על אנשי חברון ועל אלה שכמוני זוכים לבקר בה, וזוכה לקללה נמרצת שאינה מוכחשת אלא מורחבת לכלל החיילים, ללא תביעה חד-משמעית ובלתי מתייפייפת שבכך נחצים כל הקווים המצפוניים ? והאם אין חובה מוסרית לעצור לפני המדרון החלקלק של אנרכיה?


דגל המצפון והמוסר


סירוב הפקודה בשל עמדה מצפונית אפוא אינו בהכרח פעולה מצפונית. לעתים מדובר בעמדה פושעת למוסר ולמצפון, ובשל כך גם עמדה שהיא אינה תורנית ואינה הלכתית. הסיכון הגדול שאנו ממשיכים לחלחל אל תוכנו: אלימות המקבלת לגיטימציה, צבא לא ממושמע בהיקפים הולכים וגוברים, הריסת מעמדם של מוסדות השלטון - היא היא המעשה הלא-מצפוני והלא-מוסרי הנעשה כיום, וזאת ללא שום קשר לשאלת הטיפשות הפוליטית והמחיר הכבד שסירוב פקודה להיות במעגל אבטחה רביעי גורר בעקבותיו. בדיון המוסרי יש להוציא את שאלת הפרקטיות מחוץ למעגל, ואף שיש טיעונים רבים נגד הסירוב הנובעים גם מההיבט הפרקטי ומהשטות שטמונה בסירוב זה - לא זה נושא הדיון. נושא הדיון הוא מי ראוי לשאת את דגל המצפון והמוסר! דווקא מתוך עמדה מוסרית והלכתית חובה עלינו לשמור מכל משמר על חובת סירוב הפקודה, לאותם מקומות נדירים בהם היא אכן חובה, ולאותם מקרים בהם אכן אין טעם בקיומם של מוסדות שלטון אם אלה הכרעותיהם. סירוב הפקודה הוא פעולה ראויה כאשר נמצאים במצב בו מוטב למוטט את הכל ובלבד שלא תישאר הפקודה האיומה על כנה. כל שימוש אחר בעיקרון מוסרי זה, ובעיקר כאשר מדובר במצבים הרחוקים מאוד מהרשות שנוטלים לעצמם סרבנים למיניהם, עושה שתי עוולות גדולות: הוא גם שוחק את חובת הסירוב ומדרדר אותה למניפולציה פוליטית, והוא גם עושה עוול מצפוני ומוסרי לשיקולים אחרים הניצבים מהצד השני.  


לפיכך, יש להוציא את נשק הסירוב מארסנל הכלים המשמשים אותנו במאבק המוצדק מאוד על השבת הרכוש היהודי הגזול בחברון. סירוב זה הוא פעולה שמצפונה קיבל עיוות מסוים, והוא נעשה ללא בחינה אמיתית של המצפון, ובעיקר כאשר הוא נעשה כפעולה קולקטיבית. את המאבק המוסרי מאוד על ההתיישבות בחברון יש לקיים בצורה מצפונית ומוסרית.


פורסם בYNET דעות ופרשנות ביום שני כ"ט אב תשס"ז

 

 

בית המדרש