ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם פסיקה אחת לכל העם אפשרית?

ע"י: הרב יובל שרלו

אימוץ המושג ההלכתי "הכרעה" או "הלכה" שעניינו קבלת העמדה מתוך דיון, ויתור ופשרה עשויים להביא אותנו קרובים הרבה יותר לעולמה של תורה מאוחדת, העושה את ישראל גוי אחד בארץ ואת שמו של הקב"ה אחד בארץ.


אחד ממוקדי פרשת השבוע הוא ההכרה העמוקה בחשיבות העליונה של פסיקה אחת בעם ישראל. התורה מלמדת כי כאשר ייפלא דבר מה למשפט קמים ועולים למקום האחד אשר יבחר ד', ומשם יוצאת הוראה לכלל ישראל. זו גם עמדת ההלכה, וכך פותח הרמב"ם את הלכות ממרים. לא זו בלבד, אלא שחז"ל מתארים את החורבן הגדול הנוצר מהעובדה שאין בין דין אחד, ומלמדים כי בשעה שרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן, ולא היה אפשר לכנס בית דין אחד, רבתה מחלוקת בישראל ונעשתה תורה כשתי תורות. חובה להדגיש כי מוסד עליון זה אינו מבטל את מקומה של המחלוקת ואת מהותו של הדיון. להפך, דווקא ההכרה כי בסופו של דבר ישנו מוסד שיכריע מאפשרת את ריבוי הדעות ואת המחלוקות הנוקבות. ההלכה אף עיצבה את המוסד בדרך זו. אחת הדרכים המיוחדות לכך נעוצה בסדר ההכרעה שבבית הדין - בדיני נפשות פותחין מן הצד (כלומר: שואלים קודם כל את עמדת צעיר הדיינים) ומשם מתקדמים הלאה, כדי שהדעה תיאמר באופן חופשי, ללא מורא וללא פחד. השילוב המנצח הוא אפוא שילוב של עידוד מחלוקת ומחשבה עצמית, והכרה עמוקה של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", בד בבד עם קיומו של מוסד הלכתי מכריע, אשר מונע את פיצול התורה לכמה תורות.
המציאות של היום היא לדאבון לב הפוכה בשני הכיוונים. מחד גיסא, אין בנו מוסד המאפשר ולו רמה מסוימת של הכרעה. מוסד בו באים לידי ביטוי הדעות כולן, והוא מקובל על ציבור גדול ומשמעותי - לא קיים. נעשה ניסיון להמיר מוסד מעין זה במונח "גדולי הדור" כפוסקים יחידים ועצמאים, אולם ניסיון זה אינו צולח יפה, ולהפך - הוא מביא ליתר זלזול וליתר הפקרות דווקא בשל העובדה שכל אחד מנופף עם "גדולי הדור" משלו. מאידך גיסא, נעשה ניסיון מתמיד לחסום את חופש הדעות ואת חופש המחשבה, ואת התועלת המרובה הצומחת דווקא מתוך המחלוקת והדיון. העובדה שהתורה נעשית כיום עדרים עדרים ותורות תורות מביאה להתפוררות קשה, ולחוסר קיומו של קהל ד' שהוא גוי אחד בארץ. גם מול העולם החילוני אנו משלמים מחיר יקר על כך - הפיצול והפילוג מביאים את העולם החילוני להעצים את טענתו כי למעשה אין מדובר בתורה, אלא במניפולציות אישיות העושות את התורה קרדום לחפור בו, ומגייסות את התורה כדי לטעון לטובת דעה פוליטית כזו או אחרת.


מה ניתן לעשות ? גם במצב בו לא ניתן לכנס את כולם ניתן לעשות לפחות שלושה עניינים העשויים להקל את המציאות הקיימת, לקרב אותנו יותר למציאות המלאה של תורה אחת. ראשון בהם הוא הכרה במצב הבעייתי הזה ובמחירו הכבד, ובהכנסתו למערכת השיקולים של פוסק ההלכה, לאמור: פוסק ההלכה עצמו יכול לצמצם את דעתו העקרונית והמהותית ויכול לראות חשיבות בכך שתהיה הלכה אחת גם אם היא לא תתאים באופן מושלם למה שהוא חושב שצריכה להיות דרכה של תורה. הכנסת שיקול זה לפסיקת ההלכה עצמה תצמצם את המחלוקת למקומות בהם היא בלתי נמנעת. שני בצעדים הוא החינוך המתמיד לתפיסת "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים", וההתרגלות שלא לראות כאילו כל האמת נמצאת אך ורק במקום אחד. בשעה שהתרגלות זו קיימת נעשה ניסיון מתמיד להכניס את האמיתות של הצד השני לתוך העמדות של הפוסק עצמו, ועל ידי כך להתברך מהמחלוקת ולא להתקלל בתוצאותיה. שלישי בצעדים הוא הניסיון לכנס ככל שניתן קבוצה גדולה יותר - של רבנים מחד גיסא ושל ציבור מאידך גיסא - ולנסות להגיע להסכמות מחייבות לא רק במתק שפתיים כי אם בהנהגה של ממש. אף שכאמור לא ניתן לכנס את הציבור כולו, אולם ניתן לכנס עוד ועוד מאלה המכירים בחשיבות העליונה של ההכרעה המשותפת וקבלת משמעותה (עד לכדי לבוא ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו של פוסק אחד אל השני), כמובן כאשר היא נובעת מריבוי דעות ומדיון פתוח וכן, ולא מניסיון לכפות את הדעות או להפחיד ולגרום לעבירות חמורות על "לא תגורו".


צריך להיזהר מהמילה "אחדות", שכן פעמים רבות היא משמשת דווקא בידי המפלגים הגדולים, כאשר הם מצהירים על חובת האחדות אך מתנים תנאי זעיר - שהאחדות תהיה סביבם בלבד. לעומת זאת, אימוץ המושג ההלכתי "הכרעה" או "הלכה" שעניינו קבלת העמדה מתוך דיון, ויתור ופשרה עשויים להביא אותנו קרובים הרבה יותר לעולמה של תורה מאוחדת, העושה את ישראל גוי אחד בארץ ואת שמו של הקב"ה אחד בארץ.


 

 

בית המדרש