ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (י´): אתיקה בתקשורת (א´)

ע"י: הרב יובל שרלו

סוגיית האתיקה בתקשורת היא סוגיה מצוינת המבהירה את התרומה המשמעותית של היהדות לדיון האתי. ישנם תחומים רבים הזהים בין עולמה של היהדות לבין העולם האתי הכללי, וישנם תחומים בהם מיוחדת היהדות בכיוונים שונים בעניין האתי.בשיעור זה נעסוק ראשית בהצגת הסוגיה, עדיין לא מזוויתה המיוחדת היהודית, ואילו בשיעור הבא נתחיל ונדון בהיבטים יהודיים של השאלה.

התקשורת:


המונח תקשורת הוא מונח רחב מידי לאפשרות קיומו של דיון בשאלות הלכתיות ואתיות, שהרי כמעט כל הפעילויות באדם משמען תקשורת. כאשר אדם אחד מדבר עם אדם שני - מדובר בתקשורת; כאשר צייר מצייר ציור הוא מתקשר, חד כיוונית, עם הצופה בציור; כאשר נשלחת הודעה על ידי יונת דואר מדובר בפעולה תקשורתית; כאשר נתלה שלט פרסום - זו תקשורת; סרט תעודה על נושא מסוים משודר באמצעי תקשורת וכדו'. כאמור, כמעט כל תחום שאדם עושה הוא בעל משמעויות תקשורתיות. על כן, דיון בשאלות אתיות במובן הרחב של המילה תקשורת מהווה למעשה דיון על החיים כולם, ועל ההיבטים השונים של תחומי הפעילות של האדם.


לצורך הדיון אפוא נגביל את העיסוק שלנו לתחומים העיקריים של השאלות האתיות הנוגעות בעניינים תקשורתיים. אנו נתמקד בעיקר במה שאנו מכנים בשם "חדשות", לאמור: הפצת ידיעות הנוגעות לפעולות ולמעשים שונים של בני אדם באמצעים המוניים. אין אנו עוסקים בשיחה הפרטית שבין איש לאיש - אם כי הלכות שיחה זו אף הם יהוו בסיס משמעותי מאוד לדיון - ואין אנו עוסקים בתקשורת העוסקת בנושאים מדעיים שונים (אם כי גם לה יש היבטים אתיים). אנו מרכזים את הדיון בתחום הפרסום ההמוני של ידיעות הנוגעות למעשי בני אדם או לעניינים שונים הקשורים בהם.


את האמצעים המשמשים לתקשורת ניתן למיין בצורות שונות. אנו נעסוק בעיקר בתקשורת הגלויה - עיתונים, טלוויזיה ואתרי חדשות מזוהים, כאשר המאפיין שלהם הוא העובדה שאנו מכירים את הנוטל אחריות על פרסום הידיעה. לעולם עומד כתב או עורך מאחורי הידיעה, ואף שאין הוא חושף את מקורותיה, ניתן לראות אותו כאחראי לה. מערכת אחרת של הפצת ידיעות נעשית בעיקר ברשת האינטרנט, ושם מדובר לעיתים מזומנות באתרים בהם אין אדם העומד מאחורי הידיעה, אלא בפורומים שונים של ידיעות בהם חלק גדול של הכותבים מופיעים בשמות בדויים ("ניק"), או בידיעות המופצות דרך הדואר האלקטרוני בתפוצה רחבה. השאלות האתיות הנוגעות לידיעות אלו מסובכות בהרבה - יש בהן צד לחומרא בשל העובדה שאין אדם המזוהה כמפיץ הידיעות, אך הדבר הוא גם לקולא, שכן היחס לידיעות אלו הוא מזלזל יותר.


 


השאלות האתיות הנפוצות בתחום התקשורת


 


צנעת הפרט מול זכות הציבור:


הדילמה האתית השכיחה ביותר בתחומי האתיקה התקשורתית היא היחס בין שני עקרונות אלה. הראשון שבהם הוא ההכרה כי קיימת לאדם זכות לשמור את חייו בסוד, ואין לאדם אחר רשות לחדור אליהם. הפצת ידיעות על אדם מסוים משמעה שבירת החומות המגנות עליו, ודומה לפריצה לביתו של אדם. יש להדגיש כי זכות זו אינה קשורה בתוכן הידיעות - כשם שאסור לפרוץ לביתו של אדם גם אם לא נוטלים משם מאומה מוכרת זכותו של אדם שעולמו האישי לא יופץ ולא יהיה נחלת הכלל, והוא יוכל לחיות את חייו בצנעה.


מול עיקרון זה עומדת זכותו של הציבור לדעת את אשר מתחולל בסביבתו. זכותו של אדם אחר להתעניין בעולם הסובב אותו, להתחקות אחר תהליכים וצורות חיים שונות, ולספק את סקרנותו. גם כאן, מדובר בזכות יסוד הנוגעת לרעיון חופש המידע וחופש הידיעה, ובמסגרת זו נמצא העיקרון כי זכותו של הציבור לדעת את אשר מתחולל בתוכו.


במסגרת דילמה זו מקובל כי בדיון זה ובדיונים אחרים התשובה לשאלה זו היא דיפרנציאלית, לאמור: ככל שמדובר באדם אנונימי שאינו נהנה מהעובדה כי הציבור יודע את חייו ואת עולמו, ואף אינו חוקר אחר אחרים ואינו נכנס לתוך עולמם, זכותו לצנעתו גוברת על זכות הציבור לדעת. לא זו בלבד, אלא שכשאר מדובר במצב בו הוא נפגע מעצם הפרסום (דוגמה: פרסום צילומים של נפגעים באירוע טרור) הוא זכאי להגנה מרובה. לעומת זאת, כאשר מדובר באיש ציבור הנהנה מהעובדה שהוא מפורסם, או כאשר מדובר במי שאינו מעניק את זכות הצנעה לאחרים וחודר בכל עת לעולמם - הזכות לצנעא מקבלת משקל נמוך יותר, אם כי חובה להדגיש כי היא לא נעלמת לחלוטין.


 


זכות האדם לשם טוב מול חובת הציבור לדעת:


דילמה זו נוגעת בעיקר לשני תחומים עיקריים. ראשון שבהם הוא כאשר מדובר בידיעה חשובה מאוד לציבור, אולם היא פוגעת מאוד באדם עליו מדובר, וזאת כאשר הוא לא עשה כל דבר רע. דוגמה לדבר היא פרסום עובדת היותו של אדם נשא של HIV חיובי (איידס) אף שהוא נדבק במהלך תרומת דם, או במהלך קיום יחסי אישות בלתי מוגנים. שני בהם הוא כאשר מדובר באדם שעשה רע לבריות והפרסום גורם להתגוננות הציבור ממנו, או שהוא מהווה חלק מענישתו של אותו אדם.


בשני המקרים מדובר בפרסום דברים "רעים" על בני אדם, אולם מדובר בדברי אמת. יש הטוענים כי מדובר בעניינים שחובת הציבור לדעת כדי להתגונן מפני המחיר של אי הידיעה. בעולם מקובל כי כאשר מדובר בפרסום מעשי עוול של אדם שעשה אותם מבחירתו החופשית גוברת חובת הציבור לדעת על פני זכותו של האדם לשמו הטוב, ואילו כאשר מדובר במקרה הראשון - בעיות הנובעות מעניינים שהאדם אינו אשם בהם - השאלה סבוכה יותר. אנו נראה את תרומת היהדות לשאלה זו בשיעורים הבאים.


 


דילמת "כלב השמירה" של החברה מול איסור הלבנת פנים:


הדילמה האתית הסבוכה ביותר של אמצעי התקשורת היא התפקיד שנטלו על עצמם בביעור הרע מהחברה. מבחינה מבנית וחוקית, רשויות השלטון והמשפט הם האחראים להתמודדות עם העוולות בחברה. ברם, לקביעה זו יש שלושה חסרונות עיקריים: ראשון בהם הוא שאין בהם קביעה מי יבער את הרע מרשויות השלטון והמשפט עצמם, שהרי הם אינם מטפלים בכישלונות שלהם ובשחיתויות שיש בתוכם; שני בהם הוא העובדה שרשויות אלה מסוגלות להתמודד עם מצבי וודאי בלבד, העומדים בקריטריונים משפטיים, אולם ישנם הרבה מאוד עוולות שאין רשויות המשפט יכולות להן - אם מפני שאין מדובר בעבירה פורמאלית על חוק אלא בפגיעה חמורה בנורמה ציבורית, אם מפני שחל עליהן עקרון ההתיישנות, אם מפני שלא ניתן להוכיח אותן בלא ספק סביר, ואם מפני עניינים רבים אחרים; שלישי בהם הוא העובדה שרשויות החוק והמשפט אינן מסוגלות במסגרת התקציב והמבנה לטפל בכל העניינים הזוקקים טיפול, ולעתים אין מי שיביא בפניהם או שילחץ עליהם לעסוק בכך.


את התפקיד הזה נטלו אמצעי התקשורת לעצמן, והם מפרסמים תחקירים וחשיפות הנוגעים לעניינים שונים, ולא זו בלבד אלא שחלק בלתי נפרד מהתחרות ביניהם מתחולל בשדה זה דווקא. מובן כי מדובר בתפקיד בעייתי ביותר - אין לאמצעי התקשורת את הכלים ואת הסמכות החוקית לברר את המציאות כראוי, ועל כן הם נאלצים לעסוק הרבה בחשדות, במצבי ספק, בראיות מפוקפקות וכדו'. כל זה יוצר דילמות לא פשוטות כלל ועיקר.


 


 


החובה למכור מול חתירה לאמת:


אמצעי התקשורת פועלים גם מתוך מגמת רווח, או למצער מתוך הכרח לקיים את עצמם מבחינה כלכלית. משום כך, השיקולים העיקריים שלהם מונחים גם לאור שיקולי רווח. הדבר משפיע על בחירת הידיעות שתפורסמנה, על הכותרת שתינתן להן, על הסידור הפנימי ומקומם בסולם הפרסום ועוד ועוד. הדילמות האתיות בתחום זה הן רבות, שכן שיקולי המכירה אינם מקבילים ותואמים לשאלות החשיבות האמיתית.


בשנים האחרונות, רוב מוחלט של אמצעי התקשורת למדו כי הדבר המוכר ביותר הוא ה"סיפור". אם יש סיפור טוב, ואין זה משנה לגבי מידת חשיבותו, הוא יידחף קדימה, על חשבון שיקולים אחרים. בשל כך, פעמים רבות נולדת הדילמה בין החובה להיות נאמן לדיווח המהותי ולסולם המקצועי, ובין שאלות הרווח.


 


דילמת ההדלפות:


בשל העובדה כי מקובל שיש בעיה אתית בחשיפת מקורות עיתונאיים (עניין שהוא דילמה אתית בפני עצמה) מהוות ההדלפות את המקור המרכזי לפרסום הידיעות המשמעותיות והמוכרות. ברם, בדרך המדליף עצמו אינו פועל לשם שמיים. גם לו יש אינטרס, וגם להדלפה יש מחיר. דוגמאות לדבר:המדליף מתנה את ההדלפה בריכוך ביקורות בתחומים אחרים; המדליף תובע כי הגירסה שלו היא שתפורסם ולא תוצלב עם מקורות אחרים ועוד ועוד. כיום יש צורך "לשלם" תמורת הדלפות במטבע משמעותית ביותר. מהן גבולות התשלום, עד כמה העובדה כי ללא הדלפות וללא תשלום עליהן למעשה לא יתקיים אמצעי התקשורת עצמו משמעותי להצדקת התשלום ותנאיו.


 


מעל לכל מרחפת העובדה שבידי אמצעי התקשורת נמצא כוח עצום. הדבר נכון באופן כללי, שהרי כמעט ואין מערכת המגבילה במדינות דמוקרטיות את אמצעי התקשורת, ונכון במיוחד במדינת ישראל בשל הבעלות הצולבת באמצעי התקשורת, ובשל כך מיעוט התחרותיות האמיתית בין האמצעים השונים. בשיעורים הקודמים למדנו על העובדה כי בכל מקום בו יש כוח ישנה סכנה משמעותית ביותר של שימוש מושחת בכוח הנמצא ביד, והשאלה היא האם יש לתורת ישראל מענה להגבלת הכוח העצום של התקשורת. כבר מדברי משלי למדנו "מוות וחיים ביד לשון", ואכן מדובר בהקשרים אלה בשאלות של מוות וחיים.

 

 

בית המדרש