ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לידה ללא נישואין - חלק ב´

ע"י: הרב יובל שרלו

לאור התגובות הרבות והשאלות על מאמרו הראשון של הרב, החליט הרב לכתוב מאמר נוסף בו הוא משיב לשאלות ומחדד את דבריו

על פי המסורת, בשעה שנכנס אדם לבית המדרש הוא מתפלל את תפילתו של רבי נחוניא בן הקנה, ובין שאר הדברים הוא מבקש "יהי רצון מלפניך ה' א-להי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם". לא נתקיימה בי תפילתי זו במלואה. רבים מחבריי לא שמחו במה שכתבתי, וחלק מועט מהם אף טען שנכשלתי בדבר הלכה והוריתי על טהור טמא. אמרתי אפוא כי אבוא בדברים נוספים על דברים שכתבתי, ואולי תגבר ידם של השמחים על אלה שאינם שמחים. כבפעם הקודמת, הריני נושא תפילה לריבון העולמים שלא אכשל בדבר הלכה, ושלא אכשל בלשוני. נקודת המוצא שלי כי כל החולקים כיוונו לשם שמיים, ועמדתם מחייבת התמודדות. כמעט ולא נאמרו דברי שטות, או דברים שראוי היה שלא ייאמרו. נושא זה ראוי לדיון בין תלמידי חכמים, ויש בו דעות שלאמתו של דבר אינם רחוקות כל כך כפי שאראה, על אף ההבדלים הבולטים ביניהן. אני מודה לכל מי שהגיב, ובעיקר לאלו שחלקו והצריכו אותי לבחון שוב ושוב את הדברים שכתבתי.  דבריי יעסקו בשלושה נושאים: ראשון שבהם הוא עצם הפסיקה, והקביעה בדבר מעמדה של מי שהגיעה כמעט לשלב בו לא ניתן עוד ללדת ומבקשת ללדת ילד משלה. שני שבהם הוא השיקולים הכלליים העשויים להביא לפסיקה שונה, ובעיקר החשש מפני המדרון החלקלק של פירוק מוסד הנישואין; שלישי שבהם הוא מדיניות הפרסום והעיסוק הציבורי בשאלות אלו. לעולם יקדם העיסוק בהלכה לשאלת הפרסום הכללי.

נתחיל אפוא במשותף לכל הרבנים כולם: אין אחד בהם שאינו רואה במשפחה היהודית את דרך הקודש המרכזית והבלעדית לחיים מלאים ושלמים. כך פתחתי את דבריי הקודמים, והקדשתי לזה יותר מאשר משפטים ספורים. למעלה מכך, לנושא זה אני מקדיש חלק מרכזי מעיסוקי המעשי. לפני כעשר שנים הייתי שותף בהקמת "צהר" (שזה המקום להבהיר כי ל"צהר" כלל אין עמדות הלכתיות משותפות, ועל כן בוודאי שדבריי הקודמים אינם מביעים את עמדת "צהר", וחלק מחבריי שם חולקים), ומאז אני מקדיש ימים רבים (ובעיקר לילות) לקירוב עם ישראל להקמת בית בישראל כדת משה וישראל. אני זוכה להיות חלק מרבני ישראל כולם שעיסוקם בהקמת משפחה, שלום בית, מניעת גירושין ופתרון בעיות פריון הם חלק בלתי נפרד מחייהם. הטענות נגדי אפוא בדבר חתירה להריסת קדושת המשפחה בישראל נתקלות בחומה בצורה המיוסדת על ההשקעה המתמדת שאני עוסק בכך. באתרי "מורשת" ו"כיפה" בלבד יש כ15,000 תכתובות בנושאים אלה, כשחלק גדול מהם כלל לא מפורסם לציבור בשל האינטימיות הרבה שיש בו.  לא זו בלבד, אלא שחלק נכבד מעבודתי הרבנית האחרת קשור בכך. לפיכך, אין חיץ בעניין זה בין כל רבני ישראל, הרואים בהקמת בית בישראל את יסוד קדושת האומה. את דבריי הקודמים פתחתי במשפחה בישראל המורכבת משלושה יסודות שמקורם כבר בסיפור גן עדן  - זוגיות, אישות וילדים - ורק כשכולם נמצאים כאחד אנו מדברים על קדושה מלאה של המשפחה.

בשל כך, ובשל חשיבותה העליונה של קדושת המשפחה בישראל, כתבתי כבר בדבריי הקודמים כי צריך לעשות הרבה מאוד כדי להינשא. חלק מאותם עניינים רוחניים שיש לעשותם הוא להבין את המשמעות העמוקה של זוגיות, את העובדה שכיוון שאף אחד מאתנו לא מושלם גם בן הזוג המצופה אינו מושלם, להמיר חלומות של בחור או בחורה צעירה בדבר נסיכים ונסיכות על סוס לבן במימוש קשר זוגי באנשים חיים בעלי יתרונות וחסרונות, להסכים לשלם מחיר מסוים בהגשמת חזונות - ולהקים משפחה בישראל. לא זו בלבד, אלא שכל קיום של יחסי אישות מחוץ למסגרת הנישואין בכל תנאי ובכל מצב - אסור. גם על כך כתבתי הרבה פעמים, ובפולמוס הגדול על טבילת רווקות עמדתי החד משמעית הייתה שבשום אופן אין להתיר זאת, אפילו במחיר העובדה שיעברו על איסורי כרת בהקשר זה.

עמדה זו אינה עמדה של יהדות המבקשת לשמור על עצמה מפני חורבן. היא הרבה הרבה למעלה מזה. זו הבשורה הרדיקלית שתורת ישראל מקרינה כלפי העולם כולו, וקוראת לו לחדול ממהלך הפירוק הגדול שהוא נמצא בו. בעולם המערבי שאנו חיים במסגרתו מופרדים היסודות השונים של הקמת המשפחה, ומה שמתחולל הוא חילול יסוד הקדושה ועקירתו מהמשפחה. אנו מתריסים נגד החורבן הגדול הזה, וממשיכים לדבוק בעוצמה במה שהיום נחשב חידוש - יציקת כל מערכת הקשרים שבין איש ואישה לתוך קדושת המשפחה בישראל. קדושה זו היא אחת הבשורות שאנו נושאים כיום בעולם, וממשיכים לשאת אותה בעוצמה. אנו מאמינים כי דגל מיוחד זה יביא לגאולת העולם מהריסתו הנוכחית, יקדש את פני המציאות, ויחזיר את המציאות המשפחתית למקומה. עניין זה כאמור משותף לכל רבני ישראל, וככל הידוע לי על אף המחלוקות המבורכות הרבות הקיימות בעולם הרבנות, על כך אין אפילו רב שאחד שחולק.

השאלה שעמדה לדיון היא שאלת "בדיעבד" - בחורות רווקות (השאלה הייתה שאלה אישית, אולם פרסומה הפך אותה לשאלה ציבורית) שעשו כל שביכולתן כדי להיות נאמנות לחיי קדושת המשפחה, ולא זכו מסיבות שונות להקים בית ישראל, ורוצות לחוות את חוויית ההורות ולגדל ילד בישראל - מה דינן. אדגיש בעיקר מול הציבור החילוני וביקורתו על מה שכתבתי, כי השאלה לא ביקשה חס ושלום להכניס את הרב לחדר המיטות. מקומו של הרב בבית המדרש ולא בחדר מיטות של אנשים.  אדם מאמין מכניס למערכת שיקוליו כגורם מכריע את המשמעות הרוחנית וההלכתית של מעשיו, והוא פונה לרב שהינו המופקד על תחומים אלה כדי לשמוע את עמדת ההלכה ורוחה בשאלות אלו. אין איש יודע כמה נשים מתלבטות בשאלה זו, ועל כן כל אמירה אמפירית אינה בעלת משקל של ממש. ברם, השאלה הזו אינה נוגעת לנשים אלו בלבד, אלא לכלל מבקשי תורת אמת, שכן הרבה מאוד מהעולם הרוחני נבנה דווקא משאלות עקרוניות בהקשרים שונים. זה מהותו של תלמוד תורה, ואנו מבארים פעמים רבות לבחורי הישיבה הצעירים כי אנו לומדים את הש"ס כולו ללא כל קשר לשאלת האקטואליה בשל ההקרנה שיש מכל חלקי התורה על האישיות התורנית. על כן, שאלה זו אינה נוגעת רק לנשים המבוגרות המתלבטות בכך, אלא למעשה לכל מי שתורת ישראל חשובה לו.

במצב בדיעבד זה אני סובר באופן חד-משמעי שהדבר מותר. מבין המבקרים הרבים בעולם הרבני לא שמעתי כמעט מי שאמר שהדבר אסור עקרונית, ואין דרך לאישה מבוגרת ללדת כשהיא לא נשואה. שמעתי אפילו את כבוד הרב הראשי לישראל הרב עמאר הי"ו מתראיין ברשת מורשת בקול ישראל, ובקולו שמעתי כי בשעה שמדובר במצב חריג יש לשאול שאלת חכם. אדגיש כי איני טוען שהרב עמאר מסכים עם מה שאמרתי כפי שאמרתי. אני רק למד מדבריו, כמו מדברי כל המבקרים, כי מה שאמרתי נכון במישור של דיני אישות. אין איסור על אישה מבוגרת להרות וללדת בדרכים מסוימות, כאשר מגמתה היא לזכות בהורות ובלידה.

מבין הציבור הרחב שהגיב לדברים היו שטענו כי יש לשקול את שלום הילד, ובשל כך למנוע מנשים שלא זכו להקים בית ללדת. אין חולק על כך שטוב לו לילד לגדול במשפחה בה יש אבא ואמא, וככל הידוע לי כל המחקרים מעידים על כך. אולם, הכנסת טובת הילד לתוך שיקולי ההולדה מהווה מדרון חלקלק נורא שיש לברוח ממנו עוד לפני שגולשים. אדגיש כי איני מדבר על סכנת מדרון חלקלק (שאדון בה בהמשך) אלא על גלישה בפועל. שכן, הכנסת שיקול טובת הילד לשאלת עצם ההולדה תחייב עתה לבדוק את כל הזוגות בעולם, ולהתחיל לחלק "רישיונות הולדה". ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי יש אין ספור זוגות שלילד שנולד במסגרתם צפויים חיים קשים בהרבה, ועל כן הניסיון למנוע בעד רווקה שנותרה לבדה הולדת ילד בשל טובת הילד אינה עומדת בשום מבחן. כניסה לקביעה מי ראוי להוליד בשל טובת הילד פותחת את הילד לתביעות כנגד הורים הגרים בתל אביב והולידו ילדים בזיהום הנמצא שם, ובד בבד כנגד הורים הגרים לדוגמה בחברון והולידו ילדים במציאות מסוכנת שם.

מעבר לכך, לא ניתן לבוא בשם ההלכה ולתבוע את טובת הילד כאשר המונח טובת הילד כמעט ואינו נמצא באף דיון הלכתי. כדי להסיר ספק אדגיש כי אין כהלכה היהודית ששלום הילד וטובתו חשובים בעיניה, אולם קשה למצוא ולו מגבלה אחת המוטלת על ההורים בשל טובת הילד. דיון הלכתי צריך להיות דיון המחפש אמת ולא מניפולטיבי, ואי אפשר להשתמש ברעיון טובת הילד במקום בו הוא תואם את העמדות מלכתחילה ולהתנגד לו בפסיקות אחרות הנוגעות לנישואין, לידה וכדו'. הדבר גם יביא לשינוי הפסיקה בנושא תכנון המשפחה לאור עמדות מסוימות (מוטעות לדעתנו) בדבר הנזק במספר גדול של ילדים במשפחה  ועוד ועוד. על כן, הן מהמבחינה האמפירית והן מהבחינה העקרונית אין לשיקול של טובת הילד השפעה של ממש על דיון. מי שמכניס את "טובת הילד" לדיון יגרום נזק הרבה הרבה יותר גדול למוסד המשפחה בישראל.

כמו כן, לא ניתן לבוא בשם ההלכה ולטעון כלפי הבחורה כי היא אגואיסטית, וכי נשים הרוצות ללדת לבד חושבות רק על עצמן.. על טענות מעין אלו נאמר במדרש "וכי כך עונים את המעוקות?". בחורות מבוגרות רבות מתייסרות בכאב עצום, מנוצלות על ידי גברים שמושכים אותם זמן רב, רואות את חברותיהן מתכוננות להולכת ילדיהם לחופה - ועליהן נאמר כי הן אגואיסטיות ? גם ההצעות לפתור את מצוקתן על ידי אימוץ דומה לדברי ניחומים שאמר אלקנה "הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים", ודבריו האוהבים לא ניחמו את חנה כלל וכלל. בכלל איני מבין כיצד ניתן להתיימר ולשפוט מצוקה כה קשה ולהציע אלטרנטיבות, בעוד התורה עצמה מתארת זו כ"מתה אנכי" ?

אעיר רק כי גם כאן יש בדברי רבים סתירה קשה: בעוד שכלפי אישה נשואה הם דוגלים בלידה גם במחירים קשים, ואומרים לה כי בסופו של דבר יש שכר לעמלה והדברים אינם רק חשובים אידיאולוגית ותורנית אלא גם קיומית, והם אף מחמירים בענייני דחיית הריונות וכדו', בשעה שמדובר ברווקה מתייסרת נעלמו כל השיקולים האלה, והתשובה חד משמעית כי הדבר צריך להיות אסור, וכי מדובר באגוצנטריות ?

כללו של דבר: עברתי על כל הנימוקים הנוגעים לעניין עצמו ולא מצאתי בדברי החולקים על עצם הדברים שכתבתי ולו הוכחה אחת הסותרת את הדברים.

בשל העובדה שהחלק השני של דבריי - כיצד לעשות זאת - לא זכה לדיון של ממש, לא אחזור עליו. אומר רק כי נטענו שלוש טענות עיקריות. ראשונה בהן מהצד הרפואי: יש הסוברים שיש עוד פיתרון והוא הקפאת ביציות. בשל היותי חבר ועדת הלסינקי העליונה לניסויים רפואיים וגנטיים בבני אדם אני בקיא מאוד בנושא המחקרי של הקפאת ביציות, ובשבועות האחרונים אני עוסק בו באינטנסיביות על היבט השונים (IMF, הקפאה בslow frease  וטכנולוגיות חדישות להקפאה מהירה). אסור להשלות את הנשים בעניין זה. אחוז ההריונות המוצלחים בהקפאת ביציות הוא בערך 2-4% לביצית, והקפאה מהירה ההולכת ומתפתחת עדיין רחוקה מלהיות טכנולוגיה מוצלחת. היא עדיין בגדר מחקר ולא בגדר פרוטוקול רפואי. כמו כן, הבעיה סבוכה יותר כי למעשה הצעה זו אומרת לאישה להקפיא ביציות (להעדיף אפוא שאיבת ביציות חודרנית) ולהמר - אם תזכה להתחתן היה זה מעשה חכם, אך אם לא - היא תיאלץ להיכנס להריון רק ביום בו תגדיר כי אפסו סיכוייה, ואני מתקשה להבין את ההיגיון בדבר. מעל לכל - הכנסת הקפאת ביציות לנוהל שכיח נושאת בחובה בעיות אתיות כבדות משקל (שמירת פוריות גם מחוץ לגילאי הפוריות ועוד ועוד) ועמדתי האתית היא כי יש למעט בזה מאוד. הדבר נכון גם לגבי הקפאת חלקי שחלה - עד היום המחקר המדעי אינו משוכנע כי מה שאפשר הריון לאחר השתלה של חלק השחלה שנכרת הוא החלק שהושתל, ויש לא מעט מבין החוקרים הסוברים כי ההריון הושג בעזרת החלק שנותר. מעבר לזה, מה ההיגיון הרפואי וההלכתי לנקוט בצעד כה דראסטי ?

העניין השני נוגע לסדרי העדיפות של ההפריה. בשל העובדה שבדרך כלל אני מנסח את דבריי בעדינות ובמורכבות, לעתים לא מובהר במקום בו יש צורך בדבר שהדברים חדים וחד-משמעיים. על כן אשוב ואומר: לענ"ד הדרך המועדפת ביותר מבחינה הלכתית  היא הזרעה מזרע יהודי של אדם מזוהה. זה היסוד הגדול של שמירת היוחסין בישראל. רבים העירו כי קשה למצוא גברים שיסכימו לכך, שהרי מבחינה משפטית גם אם האישה תוותר על הכרה באבהות, הילד יוכל לתבוע זאת וסיכוי גדול שתביעתו תתקבל. יש לכך פתרונות משפטיים, אולם לא אני המומחה בתחום זה ורק אציין זאת כדי שלא לתת לפני עוור מכשול. אם דרך זו לא קיימת הדרך היחידה האחרת היא זרע של גוי. בשום אופן אין לקיים יחסי אישות מחוץ לנישואין, ואם עלה מהניסוח העדין בדבריי הקודמים כאילו אפשרות זאת קיימת, עתה הדברים חדים וברורים, והם המשך לעמדתי משכבר הימים.

ההצעה כי הבחורה תינשא ליום אחד נישואין פיקטיביים סותרת את כל תפישת עולמי ההלכתית. ההלכה לא נועדה כדי ליצור פיקציות, ואף שאנו נזקקים להן במצבים קריטיים (התר מכירה) יש לצמצם את השימוש בהם, ולא ליצור מציאויות מעין אלה.

התחום השני הוא החשש שמא פסיקה זו, ובוודאי פרסומה, יביא לעוד התמוטטות בקדושת המשפחה בישראל. רבים טענו כי נשים שתדענה שמסלול זה קיים, לא תתאמצנה יתר על המידה להינשא, ובשעה שהדבר יהיה מותר מבחינה הלכתית - הן תעדפנה להביא ילד לעולם ולא לשלם את מחיר הנישואין - התפשרות וכדו'. לא זו בלבד, אלא שיהיה סיפוח זוחל לגילאים צעירים יותר, בשל העובדה שגיל 37 אינו גיל שיעמוד במבחן.

אדגיש ראשית כי שיקולים שהביאו החולקים עלי הם שיקולים יותר מלגיטימיים בדיון ההלכתי - הם שיקולים חיוניים. ההלכה אינה נפסקת רק לאור הכללים האנליטיים בלבד. יש בה שיקולים רבים מספור, ובשל כך יש צורך לשמש תלמידי חכמים כדי ללמוד מדרך פסיקתם. אפילו במאמר זה אני מבסס את התנגדותי החד-משמעית ליחסי אישות של פנויות על מה שהוא הרבה הרבה מעבר להיבט הפורמאלי של הדברים. כך נפסקה הלכה לאורך הדורות כולם, ובוודאי שהדבר נכון ביחס לסוגיה בה אנו עוסקים. על כן, במישור העקרוני נימוקים מעין אלה הם בעלי משמעות של ממש, ויש לדון בהם במלוא כובד הראש. השאלה היא האם במקרה בו אנו דנים הנימוקים האלה מתירים לאסור על אישה מבוגרת לעבור הפריה ולזכות בלידת ילד.

התמודדות עם נימוקים כבדי משקל אלה צריכה להיעשות בשלושה מישורים. המישור הראשון הוא המישור האמפירי - האמנם יגדל באופן משמעותי מספר אלו שלא תינשאנה בשל פסק הלכה מעין זה. עמדתי השוללת הערכה זו מבוססת הן על התורה עצמה, האומרת כי מקור הנישואין הוא "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", ועמדתה העקרונית של ההלכה כי "טב למיתב טן דן מלמיתב ארמלו", והן בשל עיסוקי המתמיד בנפש האדם. ככל שאני מכיר את המציאות, רוב מוחלט של הלא-נשואות רוצות מאוד מאוד להינשא. אין פיתוי של ממש להישאר לבד, וקשה מאוד לגדל ילד לבד. ההנחה כי יש נשים רבות שמתחתנות בגיל מבוגר רק כדי ללדת ועתה לא תרצינה להתחתן - היא הנחה שמשקלה העובדתי נמוך. לגבי גלישת הגיל - דווקא בשל העובדה שגיל 37 אינו גיל שרירותי, אלא גיל הנובע מהמחקר הרפואי ומהקביעה שזו ההזדמנות האחרונה מהווה בסיס להיקבעות גיל זה, ולא לגלישה. על כן, הערכתי היא כי לא תהיה החלקה בממדים גדולים במדרון החלקלק של פירוק מסגרת המשפחה.

המישור השני הוא המישור העקרוני של שאלת הפסיקה לאור גזירות המדרון החלקלק. יש לדעת כי טיעון המדרון החלקלק הוא בעייתי ביותר, שכן הוא למעשה פוגע בחייה של בחורה אחת כדי שבחורה אחרת לא תידרדר. עובדה זו הביאה את חכמינו ז"ל להגביל את הגזירות, לא לגזור גזירה לגזירה ולקיים סוגיות שלמות בש"ס הדנות בשאלה האם לגזור או לא לגזור. המאמין ביסוד המדרון החלקלק צריך להיזהר מהמדרון החלקלק של שימוש יתר בטיעון המדרון החלקלק, ואם לא כן הוא נכנס לסתירה פנימית במעשיו. על כן, המבקש לאסור על הנשים הרווקות המבוגרות שבמצוקה להביא ילד לעולם הוא זה שצריך להביא ראיה כי סכנת המדרון החלקלק אכן מצדיקה חסימה שכזו. ראיה כזו לא הובאה לעניות דעתי.

המישור השלישי הוא מול הגזירה האוסרת את הדבר עומדים יסודות מוצקים אחרים, ובראשם ההכרה ההלכתית במצוקה הקשה והנוראה של מי שאין לה ילדים, ואף נותרה לחיות לבדה בשל העובדה של מצאה עם מי להקים בית. על כן, ההנחה כי יש לגזור שלא לעשות זאת בשל הסכנה להתדרדרות במוסד המשפחה - שכאמור, אני בספק גדול אם אמפירית זה נכון, הוא בעייתית מבחינה הלכתית. בכל מקום בו גוזרים גזירה חובה לשקלל גם את מחירה, ומחירה כאן כבד מאוד, כפי שטענו לעיל מעולמה של רחל אמנו עליה השלום. מצוקת אישה שהיא גם לא נישאה לאיש וגם מונעים ממנה פרי בטן היא קשה ביותר. על כן, הגזירה האוסרת על נשים לעשות כך היא בעייתית בפני עצמה, והמוציא מחברו עליו הראיה. הרוצה לגזור על רווקה שלא תביא ילד לעולם הוא זה שצריך להביא ראיה, ולא המתיר לה לעשות זאת.

הנושא הבעייתי ביותר הוא הפרסום של הדברים. זו גם הביקורת העיקרית שספגתי, והיא מחייבת אותי לבחון שוב ושוב את נושא הפרסום. דברים קשים ששמעתי מחבריי הרבנים לא שבו ריקם, והם בהחלט ערערו אצלי את תחושת הוודאות בחשיבות הפרסום של הדברים. הנימוקים כבדי המשקל נגד הפרסום הביאו אותי להחלטה מסוימת. ברם, קודם להחלטה זו אני מבקש לפרוס את השיקולים בעד הפרסום.

אתחיל בממד האישי: באופן אישי אני סובר שיש לחיות חיים "שקופים" בתחום העמדות (לא הרגשות ועניינים אינטימיים אחרים), לאמור: אדם צריך לצמצם את הפער שבין מחשבותיו האמיתיות לבין מה שהוא אומר כלפי חוץ, ולחתור להתאמה מוחלטת. אני רואה בכך את מצוות התורה של מדבר שקר תרחק, והחובה שהן שלך יהא צדק ולאו שלך יהא צדק; אני רואה בכך את מימוש מצוות התורה של "לא תגורו מפני איש", ולעתים גם "לא תהיה אחרי רבים לרעות"; אני רואה בזה כלי נהדר להתמודדות עם הפיתוי לומר לשון הרע בסתר - אדם צריך להתרגל לכך שכל דבר שהוא אומר בסתר "כאילו" נשמע בפומבי, ועל ידי כך הוא לא מתיר לעצמו לומר דברים אסורים; זהו גם כלי ביקורת מצוין. יש בי סלידה ממצב בו אנשים אומרים דבר מה אחד וחושבים דבר מה אחר (על כן אני לא מייחס חשיבות לכל מיני "מפגשים" בין זרמים שונים, כי עיקר העיקרים אינו מה שאומרים בכינוס אלא מה אומרים בבית, וחשוב יותר שכל אחד יקשיב למה שהשני אומר באמת בבית של עצמו); איני אוהב אפולוגטיקה, בה לעתים מזומנות אנשים אינם מוכנים להתייצב בעז מאחורי עמדתה האמיתית של תורה, ומתרצים כל מיני תירוצים, ועוד ועוד. על כן, באופן טבעי אני חש כי על אדם לומר את אשר הוא חושב, מצד האמת שבדבר.

למעלה מכך, תורתנו הקדושה, חז"ל, הפוסקים וכל הספרים שאני מכיר - לא הסתירו דבר. אני מעריך כי אם הטוענים שיש להימנע מפרסום היו חיים בימי משה רבינו ע"ה הם היו מציעים לו לא לכתוב את פרשת גירושין בתורה, אלא לכתוב רק כי אם זוג מסתבך שילך לשאול שאלת חכם, מתוך ההערכה כי אם פרשת גירושין תיכתב בתורה הדבר יביא למדרון חלקלק ולגירושין גם כניתן להציל את המשפחה. אמנם יש בהלכה מושג של "ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ" אולם הוא נדיר מאוד מאוד. כל מקורות התורה שבעל פה חשופים, כולם נגישים, חלקם עוסק בנושאים הרבה הרבה יותר נועזים מהסוגיה היחסית מצומצמת בה עסקתי בתשובתי, ורובם המוחלט אינו מחייב ללכת לשאול שאלת חכם במישור האישי הספציפי, אלא כותב הלכות מפורשות הנוגעות לכלל הציבור, ויש בהם מדרון חלקלק הרבה יותר גדול. על כן, על הטוען כי יש להסתיר את עמדתה של ההלכה בדבר להביא ראיה.

למעלה מכך, הסיבה העיקרית בה אנו מנמקים את חשיבות לימוד כל סוגיות הגמרא היא הטיעון שדרך הסוגיות כולן לומדים את רוח התורה. סוגיית הרווקות המבוגרות הרוצות ללדת לא ללמד על עצמה יצאה, אלא ללמד על הכלל כולו יצאה - הן מצד החשיבות העליונה של הקמת משפחה, והן מצד רגישות ההלכה למצוקה ולכאב הגדול. סוגיה זו יכולה להיות סוגיית מפתח כה חשובה, על שני צדדיה, ועל חשיפת עולם ההלכה והדיון סביב הנושא כולו, ולהשיב רבים רבים בתשובה מלאה. כל כך חשוב בעיני לעמוד על דרכה של ההלכה בישרות ובעוז. לומר בעז וביושר כי אסור לכהן להינשא לגרושה, כי נישואי תערובת הם מהגרועים שבמעשים הפוגעים בקדושת ישראל וכי איש ואישה כורתים ברית נאמנות ללא כל התר משום סוג לפזול לצדדים ולהפר את קדושת הברית הזו. מאידך גיסא - לומר בעז וביושר את מה שמותר.

עיקר העיקרים הוא הבנה עמוקה של התקופה בה אנו נמצאים. אנו נמצאים בתקופה בה השליטה על הידע אינה עוד הדרך בה מקדמים דברים יקרים וחשובים בעולם. אחד ממאפייני התרבות של זמננו היא העובדה שההיררכיה בתחום המידע שונה לחלוטין. לפיכך, עיקר ההתמודדות אינו נעשה על ידי ניסיונות בלימה וחסימה, אלא על ידי טיפוח מתמיד של הבחירה החופשית הטובה. אנו הרבנים מהחוגים כולם צריכים להסיט את מירב מאמצינו מגזירת גזירות ובניית חומות אל עבר ההעצמה וההגדלה של הרצון לשמור את דברי אלוקים חיים ואת הכיוון הרוחני העמוק בו יש לחיות. בכל תחום חיים אנשים בעולמנו הפוסט-מודרני חיים של בחירה, וגם בתחום זה. בשל כך גם אין להתייחס לציבור הרחב כמי שהמתין לרשות מרבנים ללדת מחוץ לנישואין. הציבור הרחב נאמן לדבר ד' ולתורתו בעיקר בשל העובדה שהוא בוחר לעשות כן, ומרב מאמצנו צריכים להיות בכיוון זה. לפיכך, באופן אישי אני נוטה לחזק את המשפחה בישראל בדרך העצמת הבחירה ולא בדרך של הסתרת הידע. לפיכך, אני מתקשה מאוד לקבל את העיקרון כי יש דברים אותם לא פורסים בפני הציבור. כאמור, התורה שבכתב לא נהגה כך, בתורה שבעל פה לא נהגו כך וב"ה אנו חשופים לכל מה שכתבו חכמים, ואני מתקשה להבין מפני מה להתחיל לנהוג כך.

הטענה כי פרסום זה הוא שיביא להתמוטטות מוסד המשפחה בישראל מחייב ראיות של ממש, ואלו לא הובאו בדברי החולקים. מוסד המשפחה בישראל נמצא במצוקה קשה זה זמן רב. חלק מהסיבות לכך אינן תלויות כלל בכל דבר שייעשה על ידי העולם הרבני, והן נובעות מהתרבות הכללית, ומהעולם הפוסט-מודרני שאנו חיים בתוכו. ברם, חלק גדול מהחולשה נובעת ממקומות אחרים בעולם הרבני, שאין להם כל קשר לדברים שכתבתי. אדרבא, ישאלו המבקרים את אלה שאינן מתחתנות מהי הסיבה שבעטייה הן לא מתחתנות כדת משה וישראל, ויחשפו כמה מהן אינן נישאות כי הן תבאנה ילד בגיל מבוגר ללא נישואין, וכמה מהן לא נישאות בגלל סיבות אחרות לחלוטין הקשורות בפסיקות בעייתיות מאוד לחומרא. למעשה, כל זוג החי ביחד ומביא ילדים לעולם ללא נישואין כדת משה וישראל מהווה עדות כואבת למציאות זו.

את חיזוק המשפחה בישראל לא משיגים על ידי הגבהת החומות. את חיזוק המשפחה בישראל משיגים מהצד השני - טיפוח הבחירה החופשית הטובה, חינוך למשפחתיות עמוקה, מפגש עם הקדושה והטהרה, הקמת מערכות רבנות דוגמת "צהר" וקבוצות אחרות המקרבות את האומה אל הקודש. בכלל בעולמנו אין מקום לבנות הרבה דברים על ידי חסימת הידע. אנו צריכים לבוא מכוחה של בשורה עמוקה בדבר המשפחה בישראל. חלק מבשורה זו היא אמירה חדה של אותם דברים שאסור לעשות, וחלק מבשורה זו היא העמדה ההומאנית ומלאת החמלה של ההלכה במקומות בהם היא נוקטת בדרך זו.

בין שאר הדברים המביאים להתמוטטות המשפחה בישראל היא העובדה שההלכה נתפסת בעיני רבים כלא הוגנת ולא מוסרית. סוגיה זו היא סוגיה שאינה פשוטה כלל ועיקר, ויש לדון בה במלוא העוצמה. הבשורה הענקית שיש במשפחה היהודית  כוללת בתוכה גם כאב הנגרם לעתים לפרטים: כהן המבקש לשאת גרושה, כלה צעירה שבעלה נפצע והוא מוטל כצמח בבית החולים ועוד ועוד. אנו צריכים להתייצב בעז, בלי אפולוגטיקה, ולומר כי זה אכן מחיר שלעתים נתבעים לשלם עבור הקדושה והטהרה, וגם אז לעתים יש מצבים בהם בתי הדין מוצאים את הפיתרון ואת הדרך. בדיוק בשל כך, תורתנו צריכה להיות תורת אמת, ובמקום בו ההלכה מאפשרת להפעיל את החמלה האנושית ואת ההומניות שאינה סותרת את הופעתו של ריבונו של עולם- לעשות זאת במלוא העוצמה. בשל כך, ראיתי חשיבות מרובה לפרסם את הדברים, כחלק בלתי נפרד של ההתמודדות על דרכה של המשפחה בישראל.

שקלול הסיבות בעד ונגד הביא אותי למסקנה לפרסם; דברי חבריי הרבים גרמו לי ערעור פנימי על החלטה זו. אני מעריך כי להבא מדיניות הפרסום שלי תבקש עצה מאחד מחבריי, ולא אפרסם דברים בלי לשמוע עוד דעה בדבר עיקרון הפרסום. אני מעריך כי עדיין יוותר פער בין מחשבותיי לבין אלה של אחרים, אולם אין טוב מבחינה של עין נוספת.  זה יהיה התיקון שאעשה בעקבות הביקורת הגדולה, שיש בה דברי אמת כדרכם של דברים הנשמעים מתוך יראת שמיים ורצון לתקן.

יהי רצון, שיזכו כולם להקים בית בריא נאמן קדוש וטהור בישראל, ולא יזדקקו לפתרונות קצה במצבים קשים, ולא יידרשו לפרק את שלושת מרכיבי הנישואין אלא יבנו בית כהלכתו, ודברים שעסקנו בהם יישארו ברמה התיאורטית בלבד, כי כל אחד ימצא את זיווגו.
בשל העובדה שזהו מאמר תגובה המערכת מבקשת ששאלות נוספות לרב יישאלו דרך השו"ת באתר. 

 

 

בית המדרש