ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כל דרך איש ישר בעיניו ותכן לבות ד´ פרקים ראשונים בבירורה של שאלת הספק

ע"י: הרב יובל שרלו

מה עושים במצבי ספק? כיצד מכריעים בעולם של ספיקות. בירור ראשוני בנושא במאמר הבא

 


כל דרך איש ישר בעיניו ותכן לבות ד'


פרקים ראשונים בבירורה של שאלת הספק


לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.


עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע.


עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות.


עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד.


עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחק מחבק.


עת לבקש ועת לאבד עת לשמור ועת להשליך.


עת לקרוע ועת לתפור עת לחשות ועת לדבר.


עת לאהב ועת לשנא עת מלחמה ועת שלום.


מה יתרון העושה באשר הוא עמל.


(קהלת ג, א-ט)


משמעות שיר זה לא הובררה די צרכה. במקומות רבים שרים שיר זה בסעודה שלישית, כאילו מבטא שיר זה כיסופים ודבקות בריבונו של  עולם. הפרשנות המוזיקלית לשיר היא כשיר המביע את יופיו ועושרו של העולם, ואת הדביקות הנולדת מראיית הגיוון המצוי בעולם. לאמתו של דבר, המעיין היטב במקומו של השיר ובהקשרו יראה כי דווקא ההפך הוא הנכון - מדובר במצוקה של ממש המובעת בשיר, ואין שיר זה מבטא כיסופים אלא תסכול. זהו חלק בלתי נפרד משאלת הקיום העמוקה, שהיא יסוד ספר קהלת. ראייה לדבר נלמדת מהפסוק החותם את השיר. לא ניתן לנתק את השיר מהמסקנה המובעת בפסוק לאחריו: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". לו היה מדובר בשיר דביקות לא היה מסיים השיר בפסוק המביע שאלה ומצוקה. מפסוק זה עולה כי מדובר בשאלה קיומית ולא בדברי שבח וכיסופים. נראה כי מדובר במסקנה העולה מן השיר, וזוהי שאלה רטורית, כאילו אומר קהלת: מן התופעות המצוינות בשיר עולה כי אין יתרון לאדם בכל עמלו. אולם, יש לבאר את הקשר בין השיר למסקנה.


נחלקו פרשנים במשמעות הקשר. יש שראו במוקד הבעיה את העובדה כי כל פעולה הופכת להיות מבוא לכישלון הבא. קיומן של עת לטעת ועת לעקור נטוע גם יחד מבליטה את העובדה כי הנטיעה של היום איננה נצחית. עץ הניטע היום יגיע זמנו להיעקר. פירוש זה מסתבר כיוון ששאלת הנצח תופסת מקום רב בספר קהלת. פסוקים רבים מעוררים את בעיית זמניות הישגי האדם, וכי לא נותר דבר בעל ערך עם מותו. מצוקת הזמניות גוברת כשמתברר כי אין וודאות שהיורש לא ימוטט את כל ההישגים, ואף אם לא יקרה כך - שמו של הראשון לא ייזכר עוד. לפיכך, מתעצמת תחושת המצוקה מהיות כל פעולה זמנית בלבד, ובאופן פרדוכסלי הנטיעה עצמה תהווה בעיה בעת הגעת זמן העקירה. לו כלל לא הייתה נטיעה בנמצא לא היה צורך בעקירה. העתיד עשוי להוכיח כי לא די בכך כי הנטיעה הייתה מיותרת ולא נותרה לנצח, עוד היא עצמה מהווה מכשול בעת עקירת נטוע.


לדעתנו, ישנו נדבך נוסף בפרשנות הקשר בין השיר למסקנה. אין השיר מעלה את מצוקת הנצח בלבד אלא הוא עוסק בשאלת ההווה, הדנה בשאלת המעשה הנכון אותו יש לעשותו. שאלת היתרון אינה נוגעת לשארית ההיסטורית בלבד, אלא להחלטות אותן צריך האדם לקבל. העובדה כי אין דבר ברור, עתים עת לטעת ועתים עת לעקור נטוע, מביאה לאי-קיומה של ידיעה מבוררת בדבר המעשה הנכון שיש לעשותו בנקודת זמן מסוימת - לטעת או לעקור נטוע. זו המצוקה האמיתית העולה בשיר - בעיית מה יתרון לאדם באשר הוא עמל טמונה בעובדה שאין העמל יודע כלל ועיקר מהו המעשה הנכון שיש לעשותו כעת. ייתכן ומתייסר הוא בייסורים כדי לטעת (וזו משמעותו של הביטוי 'עמל' במקרא) והוא יגע לריק כיוון שעת זו תובעת את היפוך המעשה. וכן להיפך, ייתכן ועקירתו כעת אינה דבר נכון, כיוון שזמן הנטיעה היגיע.


יש לזכור כי ספר קהלת הינו ספר קיומי. דומה הוא בכך לספר איוב, שאף הוא אינו מחפש תשובות תיאולוגיות אלא תשובות קיומיות. שאלתו של ספר איוב מתמקדת בויכוח על מה יעשה האדם שחרב עליו עולמו ביד הקב"ה, והוא משוכנע כי אין זה צודק. איוב אינו שואל על בעיית הרע בעולם, אלא את שאלתו הפרטית. מובן שהיא נוגעת בשאלות תיאולוגיות, אולם לא הן עומדות במוקד. גם רעיו - יותר משעונים לו על דרכי הנהגת ד' עוסקים הם בדרכי הנהגת האדם בעת פגיעת יד ד' בו. כמוהו גם ספר קהלת. ספר קהלת אינו שואל שאלות על הקב"ה, אף שיש בו מסקנות מסוימות בדבר הדרך בה מנהיג הקב"ה את עולמו. ספר קהלת שואל את שאלת מחבר הספר - מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, לאמור: כיוון שהכל דומה להבל הפה, ואין קיום למעשה האדם, אין טעם בכל הצער והייסורין הנובעים ממעשיו בעולם. אחת מהסתעפויות התבוננות  זו היא זו שלפנינו - סיבה נוספת לחוסר היתרון בעמל האדם נובעת מן העובדה כי עת לכל דבר. אין הוא יכול לבחור נכונה את אשר יעשה, כיוון שאין דבר וודאי לעשותו. להלן נראה כי בחתימה הראשונה של ספר קהלת מופיעה התמודדות קהלת בבעיה זו, דבר המוכיח אף הוא את נכונות פרשנות זו למשמעות השיר. עיקר דברינו במאמר זה יעסוק בשאלת הספק כפי שהוצגה לעיל - מהם הכלים המצויים בידינו לבחור בדרך נכונה, אם בכלל.


ספק זה שאנו עוסקים בו אינו נוגע כלל ועיקר ביסוד האמונה. תיאוריית הספק ביסוד האמונה ו'ההימור האמוני' מבית מדרשו של פסקל אינה מענייננו כעת, ואף חולקים אנו עליה מיסודה. דברינו יונקים מן הוודאות המלאה העולה מן האמונה בדבר ד' ובתורתו. אמנם, לא ניתן עוד להעלים עין מן הספק הכרוך בעקבן של השאלות הגדולות בדבר דרכי ביטוייה המעשיים של אמונה בלתי מעורערת זו. הספק מצוי ברובד השני - מהי הדרך הנכונה להביא אמונה לידי קומה מלאה ושלמות הופעה. ההכרה היסודית העומדת בבסיס דברינו היא כי אין דבר בעולם שהוא נכון תמיד, אף על פי שיש לחתור אליו. כל הדרכה וכל מעשה מותנים בשאלות הנוגעות לזמן ולמקום, דבר הנוטע את הספק ביחס לכל עניין ועניין שאנו עוסקים בו.  עובדה זו היא הקשה מכל ובה אנו עוסקים במאמר זה.

למאמר המלא - לחץ כאן


 


 

 

בית המדרש