ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (יג) :יסודות האתיקה התקשורתית - פרסום שמו של חשוד/המשך (4)

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעור זה ניכנס לדיון ממוקד בדבר פרסום שמו של חשוד. בשיעור הקודם ראינו כי לפני הכניסה להכרעה יש צורך בעיצוב דמותו הרוחנית והמוסרית של עורך החדשות, וזה תנאי מוקדם לכך. למעלה מכך, ציינו את העובדה כי בדיונים אתיים מסוג זה, ולמעשה גם בדיונים הלכתיים, מדובר בדילמה שקשה להגדיר אותה בצורה חד משמעית ולהגיע למסקנה שהיא נכונה תמיד, בכל מצב ובכל תנאי. אף על פי כן, יש אפשרות לומר יסודות הלכתיים ואתיים יהודיים בעניין זה.

נקודת המוצא:


אחד היסודות המהותיים של דיני ממונות, לדוגמה, הוא העובדה שהפעולה הראשונה שהדיין עושה היא קביעת מיהו התובע ומיהו הנתבע. כלל גדול קבעו חכמים בדין: המוציא מחבירו עליו הראיה. אין כלל זה כלי שרת ביד הדיינים בלבד אלא יסוד גדול בדיון במצבי ספק..ראשית כל תהליך דיני הוא לקבוע את סדרי הדיון, ובראשם - מיהו התובע ומי הנתבע. דרך משל, כשמתייצב אדם בפני בית הדין כשידו אוחזת בחולצה שאדם אחר לובש אותה כעת, וטענתו היא כי חולצה זו נגזלה ממנו על ידי לובש החולצה - זהו מצב בו אין בית הדין יודע את העובדות, והוא נדרש לקיים דיון בעניין. תיאורטית - ישנן לפחות שלוש אפשרויות בסיסיות: ייתכן כי לובש החולצה אכן גנב אותה, והצדק עם אוחז החולצה בידו. באפשרות זו כלולות אפשרויות משנה: לובש החולצה שכר או שאל את החולצה, ואף כאן צודק אוחז החולצה; ייתכן כי ההפך הוא נכון, ודווקא אוחז החולצה טוען טענה שקרית; האפשרות השלישית היא אפשרות ביניים - שניהם אינם צודקים, אם בגלל שהחולצה שייכת לשניהם (ושניהם מנסים לרמות איש את רעהו) או כיוון ששניהם טועים וסוברים כי החולצה שייכת לכל אחד מהם (דוגמה לדבר: שניהם מצאוה יחד, אך כל אחד סובר שהקדים את חבירו). זהו דיון בו נאלץ הדיין להכריע בשאלה עובדתית הנתונה בספק. פעולתו הראשונה של הדיין היא לקבוע על מי תוטל חובת הבאת הראיה. במקרה שלפנינו, יכריע הדיין כי התובע הוא אוחז החולצה ואילו הנתבע הוא לובש החולצה.  הכרעה זו תהווה מימוש הכלל 'המוציא מחבירו עליו הראיה' - הדיין מכריע כי לובש החולצה הוא המחזיק בחולצה ועל כן חובת הראיה תוטל על המוציא, כלומר: על אוחז החולצה. קביעה זו תיעשה מתוך הנחה כי לובש החולצה מעיד על החזקתו בה יותר מהאוחז בה. נדגיש כבר כעת כי אין בקביעת נקודת המוצא כדי להכריע כי אכן האוחז משקר והחולצה שייכת ללובש. כאמור לעיל, ייתכן והלובש גזל אותה, וייתכן ששאל או שכר אותה. כל שהדיין עושה הוא לקבוע את סדרי הדיון, במקרה זה לפי רמת הסבירות. קביעה זו מעמידה את התובע בעמדה נחותה, כיוון שעול הבאת הראיות מוטל עליו, אך אין היא מכריעה דבר.


הדברים נכונים גם בדיון האתי. כשיש שני קטבים שבשניהם נקודות אמיתיות ומהותיות, פעמים שראשית הדיון הוא להגדיר מהי נקודת המוצא, ולענייננו: האם נקודת המוצא היא שיש לפרסם הכל, זולת מה שיש בו פגיעה חמורה מידי באדם בו מדובר, או שלהפך: נקודת המוצא היא שאין לפרסם, ויש לעשות זאת רק כשיש צורך משמעותי (שהוא עצמו זקוק להגדרה). ברור שהמסקנות המעשיות תהיינה שונות לחלוטין.


קשה מאוד לקבוע מהי עמדת התורה בשאלה זו. במבט ראשון, נראה ללא ספק כי איסורי לשון הרע והלבנת פנים הם נקודת המוצא, ובשל כך ניתן לכאורה לקבוע באופן חד משמעי כי אין לומר דבר, אלא אם כן יש סיבות שההלכה מכירה בהן. כך בנה החפץ חיים את ספרו "שמירת הלשון". הוא הרחיב בתשעת הפרקים הראשונים באיסור אמירת לשון הרע ודברי הלבנת פנים, ובפרק העשירי דיבר על אורחות היתר. מעצם העובדה שמדובר בדרכי היתר אנו למדים כי נקודת המוצא היא שאסור.


ברם, קביעה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. ראשית, החפץ חיים לא עסק במכלול של דיני לשון הרע. הוא אכן כתב את הספר המופלא על דיניו של היחיד, אולם אנו לא דנים כאן בשאלת היחיד, כי אם בשאלת החברה ודרכה. לא זו בלבד, אלא שהחפץ חיים כלל לא דן בספרו בכל ההיבטים שציינו לעיל: חובת ביעור הרע מהחברה, ויכולת החברה להתמודד עם העוולות שבתוכה. על כן, קשה לראות בדרך בה הלך החפץ פיתרון מוחלט לבעיה.


אף על פי כן, נראה כי זו אכן עמדת האתיקה היהודית. האתיקה היהודית אינה מכירה בזכותו של הציבור לדעת. היא מכירה בזכותו של האדם לשמו הטוב ובחובת הציבור לשמור על שמו הטוב של האדם ולא לדבר עליו לשון הרע, והיא מכירה בחובת הציבור לדעת את הדברים שישמשו אותו לתקן את דמותו. נדגיש שוב כי ההלכה וממילא האתיקה אינה מכירה בזכויות של הציבור על דמותו של האדם. לכך יש משמעות רחבה מאוד, והיהדות נושאת כאן בשורה מרשימה של האתיקה התקשורתית, המתנגדת מאוד למה שנהוג היום בכלי התקשורת.


 


ב. הסיבות שבעטיין פרסום שמו של חשוד (משלב מסוים) מוצדקת:


נשוב לספרו של החפץ חיים, הדן כאמור בעולמו הפרטי של האדם, לימוד מעמיק בשער העשירי ילמד כי מדובר במגוון די רחב המתיר לומר דברים שנקודת המוצא היא שהם אסורים. מדובר כמובן בראש ובראשונה בביעור הרע, בהגנת חלש מפני חזק ממנו, במניעת מכשול לפני עוור וכדו'. ברם, בין שורות פרק זה אנו מוצאים גם התרים יותר מרחיקי לכת, דוגמת "וְאֶפְשָׁר דְּהוּא הַדִּין אִם כַּוָּנָתוֹ בְּסִפּוּרוֹ לְהָפֵג אֶת דַּאֲגָתוֹ מִלִּבּוֹ, הֱוֵי כִּמְכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא, [וּלְפִי זֶה מַה שֶּׁאָמְרוּ זַ"ל, דְּאָגָה בְּלֵב אִישׁ יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים, קָאֵי גַּם עַל עִנְיָן כָּזֶה], אַךְ שֶׁיִּזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ שְׁאָר הַפְּרָטִים שֶׁבְּסָעִיף זֶה]".


לאמור, המונח "תועלת" הוא מונח רחב יותר מאשר מיקוד התועלת במקרים בהם מדובר בתוצאה ישירה של הדיבור. מובן כי דברים אלה פותחים פתח רחב לדיון במישור האדם הפרטי, אולם הם גם בעלי משמעות רחבה בשעה שאנו מעתיקים את דיני האדם הפרטי לשדה הציבורי הלאומי.


נראה אפוא כי בשדה החברתי הכללי ניתן להגדיר צורך בצורה רחבה יותר מאשר צורך ישיר. אין מדובר רק בפרסום שמו של חשוד כשהמטרה המובהקת היא להזהיר את הציבור מפניו, כי אם גם בתופעות שהן רחבות יותר במשמעותן, ומלמדות את הציבור דברים על אורחות החברה, התפשטות סרטן השחיתות, רמתם של מפקדי צה"ל וכדו'. המונח "צורך" בפרסום פותח שער משמעותי בפני אמצעי התקשורת.


אולם הדיון מסובך הרבה יותר: חלק מפרסום השם אינו רק אזהרת הציבור וה"צורך" אלא הוא גם בעל משמעות של הרתעה. אנו למדים ממקורות רבים בתורה כי חלק מהותי ואולי עיקרי של ההרתעה הוא הבושה, וזכורה ברכתו של רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו "ולוואי ויהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם". לפיכך, ישנה חשיבות בעצם העובדה שכל אדם יודע שבשעה שיחטא - יפורסם שמו, והדבר מהווה בלם של ממש בפני מעשי עוולה.


לכאורה נראה אפוא כי בשורה התחתונה האתיקה היהודית התקשורתית תאשר את אותן רמות פרסום כמו המקובל היום בעולם, וההבדל יהיה רק בתחום ההנמקה: בעולם מכתירים זאת בשם העיקרון של "זכות הציבור לדעת" בעוד שהאתיקה היהודית מדברת על "צורך". ברם, זו תמונה שגויה משלוש סיבות. הסיבה הראשונה: בשיעור הקודם למדנו על דמותו הרוחנית והמוסרית של עורך החדשות, והזכרנו ת הנושא גם בפתיחה לשיעור זה. אנו דנים בבני אדם המחויבים כלפי שמיים שלא לחרוג מהחתירה לאמת, ובשל כך הדיון האתי העקרוני נעשה מנקודת הנחה שאין כאן גורמים המבקשים ל"נצל" את ההלכה ולהיכנס בפרצות, אלא באלה המבקשים את הדרכתה של תורת אמת.


הסיבה השניה: עדיין יישאר מרחב גדול של מצבים בהם אסור לאור האתיקה היהודית לפרסם את שמו של חשוד. גם אם ההגדרה של המונח "צורך" היא הגדרה רחבה, עדיין יש צורך בצורך ממשי, ולא בערטילאיות המכסה את הפרסום בנימוקים שאין ממין העניין.


סיבה שלישית אופיינית להשלכות הדיון האתי: פעמים רבות ההבדל המעשי בין שיטות שונות הוא לא גדול. ברם, להנמקה יש משמעות מאוד עמוקה, בשל העובדה שהיא משפיעה על סוגיות אחרות. תקשורת המתרגלת לעיקרון של "זכות הציבור לדעת" נעשית אטומה למצוקות היחיד בהקשרים הרבה יותר רחבים מאשר שאלת פרסום שמו של חשוד, וכן להפך: ההתרגלות למינוחים "לשון הרע" (במשמעויות ההלכתיות של המונח האוסרים אמירת דברים רעים גם אם הם אמת, ולא בהיבטים החוקיים במדינת ישראל) ו"הלבנת פנים" משפיעה על אופי האתיקה בתקשורת בסוגיות רבות ומגוונות.


 


ג. צורת הפרסום:


חלק גדול מעקרונות הפרסום כאשר יש "צורך" קשור גם בצורת הפרסום. נשוב לדברי החפץ חיים, ואכן נראה כי הוא משקיע חלק גדול מהשער העשירי לעיסוק בשאלת הצורה והדרך בה יש לפרסם דברים.


כאן מוטלת חובה חד משמעית על עורך כלי התקשורת: חובה לומר את האמת רק את האמת ואת כל האמת; חובה שלא לטשטש בין עובדות לפרשנות; חובה להיות ענייני ולא להסית; חובה להיות צמוד למטרה ועוד ועוד.


נדגיש כי אין כוונת הדברים לומר כי מותר לכלי התקשורת לעסוק אך ורק בעובדות מוכחות. הסיבה לכך היא כפולה: ראשית, בלתי ניתן להגדיר מהי עובדת מוכחת, שהרי אפילו הרשעה בבית משפט נתפסת בעיני חלק מפוסקי ההלכה כעובדה לא מוכחת, בשל דיני הראיות השונים במשפט הישראלי מהמשפט העברי (ראה תגובת רבנים להרשעתו בעבר של אריה דרעי). שנית, עיקר תפקידה של התקשורת בתחום זה הוא לכסות את תחום החדשות, הספיקות והמצבים הלא ברורים. גם המקור לדינים אלה - סיפור גדליה בן אחיקם שסירב לשמוע לדון הרע על ישמעאל בן מתניה - מלמד על כך שהפרסום קיים גם במצבי ספק, ולא רק במצבי וודאי או הרשעה מוחלטת. החובה המוטלת על המפרסם אפוא חובת ההדגשה כי מדובר בספק, בחשד, באפשרות וכדו'. צורת פרסום ראויה היא שיקול לגבי עצם היתר הפרסום אם לאוו.


* * *


נסכם אפוא מה תרומת היהדות לשאלת פרסום שמו של חדוש:


  • א. חובת טהרת המניע של המפרסם.

  • ב. נקודת מוצא ששמו של החשוד וכבודו הם הבסיס, וצריך שתהיינה סיבות טובות לפרסם. זו עמדה הרדיקאלית של האתיקה היהודית מול זו הקיימת היום.

  • ג. פרסום רק כשיש צורך, אם כי הגדרה רחבה של המושג "צורך".

  • ד. צורת פרסום ראויה העומדת בכללים אתיים מחמירים בתחום האמת


האם ניתן לענות על השאלה אותה הצבנו בתחילת השיעור הקודם - מאיזה שלב יש לפרסם את שמו של חשוד.


בשל העובדה שהחפץ חיים הציב כתנאי במישור הפרטי: "...שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת...", ניתן ללמוד כי בוודאי שלא ניתן לדבר על שלב החשדות או החקירה הראשונית במשטרה. איני יודע לקבוע בדיוק את השלב - האם משעת הפיכת החקירה לחקירה באזהרה או שלב ההבאה בפני שופט, אולם נראה כי בוודאי ניתן לקבוע שאסור לעשות זאת קודם לכן. כל זה כמובן אם ישנה חשיבות לפרסום השם.

 

 

בית המדרש