ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על אחדות ישראל וכיווני פסיקה

ע"י: הרב יובל שרלו

לו היינו מחזקים וקונים רק את כשרותה של הרבנות הראשית לישראל, ולו היא עצמה הייתה עומדת מאחורי הכשרות של עצמה (לדוגמה: בכנסי רבנים שהרבנות הראשית שותפה להם אנו מוצאים הדגשה בהזמנות כי הכשרות אינה של הרבנות כי אם "מיוחדת") היינו זוכים לקדם את הכשרות של כלל ישראל כולו. עתה משהוקמו בדצי"ם פרטיים, מערכות השגחה פרטיות וכדו´ - אנו הפקרנו את כנסת ישראל, וכיצד נדבר עוד על כלל ישראל הראויים להיות במקום אחד ?

 


עולמה של תורת ישראל הוא פירמידה מלאה. אין היא מסתפקת במעשים בלבד כי אם גם ב"וידעת היום והשבות אל לבבך", ובמקביל אין היא נותרת ברום המעלה של המחשבה וההצהרה, כי אם יורדת לתחתיות ארץ בחוקים ומשפטים צדיקים. התנועה המתמדת היא בין הלבבות ובין המעשים, בין הרעיונות הגדולים למימושם בשטח.


אחד היסודות המודגשים מאוד בחג הסוכות הוא אחדות האומה הישראלית, והפניה לכולם. עולם רוחני זה מבוטא הן בארבעת המינים, המאגדים את הסוגים השונים של מרכיבי הטעם והריח, והן ההלכה היסודית בהלכות סוכה הקובעת כי ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת. אחדות זו היא ממרכיבי ההלכות של חג הסוכות, והיא מטפסת למרומי שמיים בשעה שאנו עוסקים במחשבות, ברעיונות ובדברי התורה של חג הסוכות. חג הסוכות מהווה אפוא קריאה לחידוש עמדה הלכתית מחמירה זו, בניסוח חד משמעי: ההלכה אינה פונה לקבוצות עילית בלבד, אלא לעם ישראל כולו. הציונות הדתית, שחרתה על דגלה את עקרון הלכה אחת לכולם, וגישתה ההלכתית לכתחילה פונה לכלל ישראל, קרואה אפוא לשוב אל עצמה ואל עמדותיה ההלכתיות. לא קולות יש כאן, כי אם המימוש המלא של תורת ישראל.


סוגיית השמיטה לדוגמה היא מהטובה שבדוגמאות. החורבן והאנדרלמוסיה של ענייני השמיטה בשנה זו הם תוצאה של אי עמידה עיקשת על עמדתנו ההלכתית, ואי קיומה של מסירות נפש למימושה. לא זכינו כי הרבנות הראשית לישראל תפעל בצורה כלל ישראלית, ותעניק מענה לכל עם ישראל על הרבדים השונים; לא זכינו שתהיה מדיניות הלכתית מחמירה של "לא תחונם" על ידי היתר המכירה שיצטרף אל המעשים החיוניים כדי להשאיר את קרקעות ארץ ישראל בידי יהודים; חלק מאתנו פנו לחומרות אישיות בענייני שמיטה, מדיניות הלכתית שהתבררה כחומרא דאתי לידי קולא. התוצאה הסופית היא התמוטטות מערך הכשרות בענייני שמיטה בפרט, ומכה אנושה למערך הכשרות הפונה לכלל ישראל בהמשך. כיצד נוכל לדבר עוד על שותפות עם כלל ישראל בשעה שאנו פורשים ממנו בדרכים פרטיות, שכלל אינן נותנות מענה לציבור היהודי כולו, ובסופו של דבר דווקא בגללנו רבים אוכלים ירקות באיסור, ובהמשך גם פירות ?


השמיטה היא דוגמה למערכת הכשרות כולה. לו היינו מחזקים וקונים רק את כשרותה של הרבנות הראשית לישראל, ולו היא עצמה הייתה עומדת מאחורי הכשרות של עצמה (לדוגמה: בכנסי רבנים שהרבנות הראשית שותפה להם אנו מוצאים הדגשה בהזמנות כי הכשרות אינה של הרבנות כי אם "מיוחדת") היינו זוכים לקדם את הכשרות של כלל ישראל כולו. עתה משהוקמו בדצי"ם פרטיים, מערכות השגחה פרטיות וכדו' - אנו הפקרנו את כנסת ישראל, וכיצד נדבר עוד על כלל ישראל הראויים להיות במקום אחד ?


ומערכת החינוך שלנו - עד כמה היא מרחיבה את השורות וקוראת לכל עם ישראל להיות שותף ? ותנועות הנוער ? והעמדות ההלכתיות שלנו בתחום השתלת אברים ? ובתחום חשמל בשבת ? ועוד ועוד.


חג הסוכות הוא אפוא חג המאפשר לנו להתנער ולשוב אל דרכה של תורה. רבי חייא הוערץ בגמרא לא בשל העובדה שהוא טיפס מעלה מעלה בעולמו האישי, כי אם בשל העובדה שהוא הלך ולימד את כל ילדי ישראל; גזירות ותקנות רבות של רבי יהודה הנשיא, כותב המשנה, אפשרו את שמירת השמיטה לכל כלל ישראל, והוא לא תר אחרי הליכה בדרכים אישיות, כי אם פעל באחריות מרובה; מסביב להר סיני עמד כל עם ישראל וכולו קיבל את התורה, ואנו צריכים לשוב ולהטמיע יסוד זה בפסיקות ההלכתיות שלנו. אז נהיה ראויים לדבר על ישיבה בסוכה אחת עם כלל ישראל כולו, ולאחד את כולם לאגודה אחת לעשות את רצון אבינו שבשמיים.
המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון'

 

 

בית המדרש