ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מבוא לשאלת הכניסה להר הבית בזמן הזה

ע"י: הרב יובל שרלו

זהו מאמרו של הרב יובל שרלו הדן בשאלת העלייה להר הבית.הדברים הבאים מכוונים אל אדם מן השורה, המבקש לדעת מה השאלה העומדת לדיון, ומהם הצדדים העיקריים המטים את הכף לכאן ולכאן. הפשטות והבהירות הן מטרותיו של מאמר זה, ומגמתו העיקרית היא לפרוש סוגייה זו בפני הציבור, למען יבין את כובד משקלה ואת התהלכותה, ולמען יוכל לבוא בשעריה.

 


אמר הכותב:


מאמר זה כשמו כן הוא. אין הוא בא לפסוק דבר בשאלת העלייה להר הבית בזמן הזה. שאלה זו, בשל עומקה ורוחבה, ראויה לעלות רק על שולחנם של גדולי מלכים, והם המופקדים על שאלה כלל לאומית זו. מעבר לכך, דיונים מפורטים ושיטתיים נכתבו כבר, כפי שיראה הקורא מהציונים הביבליוגרפיים, וכמעט שלא הותירו עוד מקום להתגדר בו. הדברים הבאים מכוונים אל אדם מן השורה, המבקש לדעת מה השאלה העומדת לדיון, ומהם הצדדים העיקריים המטים את הכף לכאן ולכאן. הפשטות והבהירות הן מטרותיו של מאמר זה, ומגמתו העיקרית היא לפרוש סוגייה זו בפני הציבור, למען יבין את כובד משקלה ואת התהלכותה, ולמען יוכל לבוא בשעריה. בשל כך ייעצרו הדברים בשערי הפרטים, ואת אלה יוכל למצות הקורא בהפניות שתינתנה בהערות השוליים. בכך אנו מקווים לקיים גם את מצוות לשכנו תדרשו ובאת שמה, ולנהוג כמנהג אלקנה שהביא את ישראל לדרוש את מקום המשכן.


עניין נוסף בדברינו הוא הניסיון לפרוש את היריעה כולה בפני הלומד, שלא יהא דבר ד' זעיר פה זעיר שם. מימיו של עזרא הסופר, שהוציא את התורה אל רחובה של עיר וקרא בה, למדנו כי אין הבנת התורה עניינם של חכמי התורה בלבד. תורת ישראל פונה לציבור כולו - גם מטילה עליו חובת לימוד ואינה פוטרת איש מתלמוד תורה, וגם מאפשרת לו לבוא בחדריה ולהבין סודותיה. מובן כי הכרע ההלכה למעשה נתון בידי מורי ההוראה שהתקבלו על הציבור, אך הבנת השאלה ונושא הדיון הוא עניין שכל אדם זכאי, ואולי אף חייב בו.


יש להדגיש כי מאמר זה אינו מביע את דעתנו האישית, ולו רק בשל העובדה כי אין אנו רוצים לבוא בקהל מי שלא הגיע להוראה ומורה בסוגייה כלל ישראלית עמוקה זו. בלימוד הסוגייה מצאנו עצמנו נעים ונדים בין הדעות השונות, ומזדהים הן עם הדעה המחייבת והן עם זו האוסרת. כדרכם של התלמידים היושבים לפני החכמים, עשינו אוזננו כאפרכסת ושמענו היטב את דבריהם של אלה ושל אלה, ואותם בלבד אנו מביאים בפני הקורא, מחולקים בשערים שונים, הנעים מן הקצה אל הקצה - מה שזה פותח זה נועל, ומה שננעל נפתח בפרק הבא.


קדושת המקום


המקום הראשון עליו כתוב במפורש כי מקום קודש הוא, הוא הר חורב. בעת שנגלה האלוקים למשה נאמר לו "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש היא" (שמות ג, ה). אין מפורש בכתוב מה הפך את מקום הסנה למקום קדוש, אולם מפשטי המקראות משתמעת הסיבה: העובדה כי ריבונו של עולם נתגלה במקום הזה היא ההופכת את המקום לקדוש[1]. בכך אנו מצילים את רעיון קדושת המקום משתי טעויות נפוצות. ראשונה בהן היא הקביעה כי אין מדובר כלל וכלל במקום קדוש, וכי מדובר כאן בכללי התנהגות בלבד. יש הטוענים כי אין התורה מכירה בקדושת מקומות, וכל מקום הקרוי קדוש אינו אלא מקום עליו חלים דינים מסוימים[2]. התגלות ד' למשה בסנה מפריכה טענה זו: הפסוקים אומרים מפורשות כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש היא, וממנו נגזרת קדושת המקום. להלן נראה כי גם ממקומות רבים בכתבי הקודש עולה כי ישנה קדושת מקום. די לנו אם נציין את פסוקי השראת השכינה על הר סיני ובחנוכת המשכן והמקדש כדי להוכיח כי התורה רואה במקומות אלו נוכחות שכינה, וכי קדושת המקומות נובעת מהשראת שכינה זו. במקביל, ניתן לראות את נבואות סילוק השכינה, בעיקר בפרק י של ספר יחזקאל, כדי לבסס טענה זו. גם דברי חז"ל על חורבן בית שני מהווים ראייה של ממש לכך.


מן העבר השני הדברים אכן יוצאים נגד התפישה הרואה קדושה בעצמים. מקומו של הסנה קדוש רק בשל העובדה כי ריבונו של עולם התגלה בו. בעת שנגנזה ההתגלות פקעה גם קדושת המקום. להלן נראה את הדברים כיסוד שלא ניתן לערער עליו: אין קדושת מקום אלא מכוחה של התגלות שכינה, ובשעה שתמה התגלות זו חזר המקום לקדמותו. אין מדובר בקדושת עצמים חס ושלום, אלא במימד של קדושה שמקורו בעובדה כי ריבונו של עולם הוא המתגלה במקום הזה. זוהי אחת המשמעויות של הפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" [3](שמות כ, כא). ברכת הקב"ה במקום היא במקום בו כביכול מזכיר הקב"ה את שמו, וזהו גם מקור קדושת המקום.


עיקרון זה הודגש חזור ושנן בדברי הנביאים. הם הבהירו כי אמנם המקום קדוש הוא, אך ריבונו של עולם עלול לסלק את השראת שכינתו מן המקום, ולהותירו כבית עץ ואבן. דברים אלה כתובים כבר בתורה על קדושת מחנה המלחמה[4], מבוארים בסיפור נפילת הארון בשבי במחנה פלשתים[5], ומשולשים בדברי נביאים רבים הדנים ביחס הנכון למקדש ולקורבנות[6].


נקודה שנייה אותה יש להדגיש היא העובדה כי אין מדובר במקומות קדושים אלא במקום קדוש אחד ויחיד. מעולם לא נתגלתה שכינה בשני מקומות במקביל, ותמיד הייתה מופיעה במקום אחד בלבד. זהו חלק בלתי נפרד מעיקר האמונה העוסק ביחידותו של ריבונו של עולם. אין מדובר חס וחלילה באי-יכולת הופעה, אלא בדרך הנהגה אלוקית אשר מגלה את מקומה במקום אחד בלבד.


הר סיני לא נותר מקום קדוש. התורה עצמה מעידה כי עם תום המעמד אין עוד משמעות להר, "במשוך היובל המה יעלו בהר" (שמות יט, יג). עובדה המעידה על כך היא השכחה המוחלטת של מקום מעמד הר סיני[7]. אין אנו יודעים היכן היה המעמד הנורא, ולאמיתו של דבר אין לנו עניין בידיעה זו מלבד המבט ההיסטורי הסקרני האנושי. כיוון שפסקה התגלות שכינה במקום זה חזר הוא להיות הר ככל ההרים, וייחודו אינו קיים עוד.


ברם, שכינה שירדה להר סיני לא נסתלקה לה למרומים. הצמידות של השראת השכינה בהר סיני לבניין המשכן מלמדת כי למעשה משמעות המשכן היא המשכת מעמד הר סיני לדורות. דברים אלה מתבססים על המדרש הנודע:


ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו - אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר 'ויקחו לי תרומה'.משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא; לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי.כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה; לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר 'ועשו לי מקדש'.(שמות רבה לג, א)


מדרש זה מלמד כי מהות המשכן היא למעשה המשך מעמד עשר הדברים. גם מבחינה חיצונית דומה המשכן להר סיני. במקומות שונים בתורה מצאנו את תיאורו של הר סיני, ומראהו החיצוני היה זה: סביב הר סיני הייתה חגורת אש, בתוכו היה ערפל אליו ניגש משה, ובתוך הערפל פנימה היה הדיבור האלוקי נשמע אל משה. כך בדיוק הם פני המשכן: העזרה החיצונית מאופיינת במזבח העולה, עליו נאמר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו); פנימה לעזרה מצוי האוהל, בו נמצא ענן הקטורת המתמיד, המעלה עשן[8]; פנימה להם נמצא ארון העדות, הממשיך את הר סיני, ממנו נשמע הקול האלוקי: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארן העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל" (שמות כה, כב).


זו תמצית הקדמת הרמב"ן לפרשת תרומה, ומכוחה בונה הוא את ההשוואה בין מעמד הר סיני לבין השראת השכינה במשכן:


כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וציוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצוותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתייהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה. מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עימהם מתחלה 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה', ואמר 'ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש'.והנה הם קדושים, ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן ציוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל...וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם 'וישכן כבוד ד' על הר סיני', וכתיב 'הן הראנו ד' אלוקינו את כבודו ואת גדלו', כן כתוב במשכן 'וכבוד ד' מלא את המשכן'. והזכיר במשכן שתי פעמים 'וכבוד ד' מלא את המשכן', כנגד 'את כבודו ואת גדלו'. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה 'מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אישו הגדולה', כך במשכן כתיב 'וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו'...והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש ד' אלוקי ישראל.(רמב"ן שמות כה, ב)


משתמה בניית המשכן שרתה אפוא שכינה על המשכן: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ד' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ד' מלא את המשכן" (שמות מ, לד-לה). שני עניינים בולטים בפסוקים אלה. ראשון בהם, הוא ראיית המשכן כמקום בו ממשיכה שכינה לשרות בישראל. שני בהם, הוא העובדה כי מדובר בשכינה המלווה את תנועת המשכן ומנחה אותה. בשעה שנעלה הענן מעל המשכן נוסעים בני ישראל אל מקום אחר, בו מוקם המשכן מחדש. עם הקמת המשכן שורה מחדש השכינה במשכן, ושב נתקדש המקום המיוחד של המשכן.


יוצא אפוא, כי אף שעיקרון המקום הקדוש האחד והיחיד ממשיך, אין מקום אחד זה קבוע. מקום בו עמד המשכן אתמול ייהפך למקום חולין, והמשכן יוקם במקום אחר. הנכנס אל קודש הקודשים במקום החדש עובר עבירה חמורה שדינה מיתה. ברם, עם העלות הענן מעל המשכן ונסיעתו מן המקום ההוא, שב מקום קודש הקדשים להיות מקום חולין, שאין לו עוד משמעות כלשהי, בדיוק כפי שקרה הדבר בהר סיני. למעלה מארבעים מקומות נקבעו כמקום קדוש - אלו המקומות בהם עמד המשכן בשנות הנדודים במדבר, אך הם היו קדושים רק בשעה ששרתה שכינה במקום, ועם נסוע בני ישראל מן המקום ההוא שוב לא הייתה להם משמעות.


עיקרון זה לא פסק עם הכניסה לארץ. המשכן עמד בתחילה בגלגל, ולאחר מכן נבנה משכן שילה. אליבא דחז"ל, שלוש מאות ששים ותשע שנים עמד משכן שילה על מכונו[9], כמעט כמו ימי הבית הראשון. על חורבנו אין אנו למדים במפורש, אך ניתן להסיק אותו במשתמע מן הכתובים: בתחילת ספר שמואל מסופר כי הארון שהובא ממשכן שילה אל שדה המערכה באבן העזר נפל בשבי. לאחר התהלכותו במחנה פלשתים, השיבו הפלשתים את הארון במסילה העולה בית שמש. ברם, עם ישראל לא השיב את הארון למשכן שילה כי אם לקריית יערים. ניתן להסיק מכך כי שילה לא היוותה עוד מקום אליו ניתן להשיב את הארון, ולפיכך למדו חז"ל כי שילה חרבה במלחמה זו[10].


עם חורבן שילה הופקעה קדושת המקום שבשילה. אף ששלוש מאות ששים ותשע שנים נכנס בשילה כהן גדול לקודש הקדשים, ואם חלילה היה בא אל הקודש ללא מעשה הכניסה הראוי היה מת, לא נותר מקדושת שילה דבר. עובדה היא כי אנו מתיישבים היום באזור שילה ללא חשש שמא אנו נכנסים למקום קודש הקדשים, אף שאין אנו יודעים בוודאות היכן עמד המשכן. אמנם, היה מי מגדולי ישראל שבדור האחרון שפסק כי ישנה בעייה חמורה בחפירות הארכיאולוגיות בשילה[11]. טענתו הייתה כי ייתכן ואנו עוברים על איסור "לא תעשון כן לד' אלוקיכם" [12](דברים יב, ג). ברם, אף הוא לא טען כי קדושת המקום נותרה על כנה. מעבר לכך, עמדה זו לא נתקבלה על ידי פוסקי ההלכה, ואין אנו מכירים איסור בחפירות הארכיאולוגיות הנוגעות מחשש "לא תעשון כן", או מכל זיקה אחרת למקום המשכן.


עם חורבן שילה נתפצל מקום המשכן: הבמה הגדולה, מקום המזבח, נדדה לנב ולגבעון; ואילו ארון ברית ד' הובחן ממנו ושהה בקריית יערים. לימים, עם עלות דוד המלך לכיסא המלוכה, העלה את הארון לירושלים ושם הציבו באוהל מיוחד. בניית המקדש ביטאה את התחנה האחרונה בדרכו של הארון.


אין זה ברור כלל מה היה מעמדו של הארון לאחר הקמת המקדש. אחת השאלות הידועות בכיוון זה היא העדר מצוות עשיית הארון מהרמב"ם, ופרשנים רבים העלו שאלה זו[13]. ברם, לענייננו חשובה בעיקר השאלה האם תם תהליך הנדודים? האמנם נקבעה קדושת המקום במקום מסויים ולא תפקע עוד? או שמא המציאות הפוכה - העובדה כי המקדש חרב, ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו, מהווה גם הסתר מוחלט של גילוי שכינה מהעולם, ומשום כך נותרנו עירומים מכל מקום קדוש, ואין איתנו יודע עד מה, עד יערה עלינו ד' רוח ממרום ויחדש את השראת שכינתו בתוכנו.


כדי להעצים את השאלה ניתן להתבונן בדברי הרש"ש לפרק שמיני של מסכת בבא בתרא (קכב, א):


...ואגב עמדתי על פירוש רש"י שם שראה ליישב אשר ירושלים תהיה במקומה הראשון, ולא העיר דלפי המבואר שם יהיה המקדש רחוק מהעיר מ"ה מיל לצד צפון דו"ק שם. ואולי לזה כוונו ישעיה ומיכה באומרם 'באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים וגו' ', דרצונו לומר שיהיה אז על הר אחר אשר הוא ראש ההרים בגובה, דלא כפירוש המפרשים[14].


פירושו של הרש"ש הינו חריג ביותר, ולא מצאנו מי שהלך בדרכיו. הבאנו את פירוש הרש"ש רק כדי לבטא את העובדה כי קביעת ירושלים כמקום נצחי ממנו לא תזוז שכינה אינה מובנת מאליה. משום כך יש לברר סוגייה זו, ויש לעסוק בשאלה האם בחירת ירושלים שינתה באופן מהותי את דרכי השתלשלות השראת שכינה בישראל.


קודם שנפנה לבירורה של סוגייה זו, ולהשלכות הנוגעות להיום, ניתנה ראש ונשובה לימים בהם היה קיים משכן בישראל, שכן עלינו לדעת מהן ההשלכות ההלכתיות של קיומו של המשכן בתוכנו, בעיקר בתחום בו אנו עוסקים - הכניסה להר הבית בזמן הזה.

לחץ למאמר המלא


קיצורים ביבליוגרפיים:


הצ"ת: הרב זלמן מנחם קורן, הצעת אזורי תפילה בהר הבית בזמן הזה, בתוך: תחומין כרך ג (תשמ"ב), עמ' 423-413.


חב"ה: הרב זלמן מנחם קורן, חצרות בית ד', בתוך: שם עולם, קרית ארבע תשל"ז, עמ' 362-213.


מב"י:  מנחם בן ישר, הכניסה להר הבית לאור הממצאים הארכיאולוגיים וההנדסיים, בתוך: תורה ומדע, כרך א (אייר תשל"א), עמ' 34-21.


מש"מ:     הרב שלמה גורן, ספר הר הבית, בתוך: שו"ת משיב מלחמה כרך ד, ירושלים תשנ"ב. עה"ה:  הרב יחיאל מיכל טוקצי'נסקי, עיר הקדש והמקדש, ירושלים תש"ל.


רי"ש:  הרב יצחק שיל"ת, בניית בית כנסת בהר הבית בימינו, בתוך: תחומין כרך ז (תשמ"ו), עמ' 512-489.


שה"ו:  הרב שמואל הכהן וינגרטן, הר הבית וקדושתו, בתוך: תורה שבעל פה יא, ירושלים תשכ"ט, עמ' קמט-ריא.


תה"ה: ר' אשר גרוסברג, איתור תחומי הר הבית ומקום המקדש, בתוך: תחומין, כרך טז, עמ' 502-458.


.[1]ראה: י. שרלו, קדושת המקום במשנתו של הרב סולוביצי'ק, בתוך: ספר השנה למדעי היהדות והרוח, אוניברסיטת בר אילן תשס"א.


.[2] רבים מבססים טענה זו על דברי ר' מאיר שמחה מדווינסק, בפירושו 'משך חכמה': "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם 'המה כאדם עברו ברית', הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול 'באו פריצים ויחללוה', וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עימו ולא ניזוק... סוף דבר: אין שום עניין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שציוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד"... (פירושו לשמות לב, יט, מהדורת הרב קופרמן, עמ' תקה-תקו). ראה גם את דבריו בפירושו לשמות יב, כא (מהדורת קופרמן, עמ' קלג). על המשמעות המלאה של דבריו דנתי במאמר הנ"ל.


.[3]פסוק זה הוא מהקשים בתורה, שכן אין זה ברור מה נתלה במה - האם הזכרת שם ד' היא המביאה את הברכה, או האם על האדם להזכיר את שם ד' ואז לזכות בברכה וכדו'. פרשנים רבים העמידו את פירושיהם לפסוק זה. אנו פוסעים כאן בעקבות חז"ל: "ר' יונתן אומר הרי הוא אומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי. זה מקרא מסורס - בכל מקום שאני נגלה עליך שם תהיה מזכיר את שמי. והיכן אני נגלה עליך בבית הבחירה; אף אתה לא תהא מזכיר את שמי אלא בבית הבחירה. מכאן אמרו שם המפורש אסור לומר בגבולים" (ספרי נשא, לט).


.[4]"כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו).


.[5]ראה שמואל א פרק ד. הרב אמנון בזק, "גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלוקים", בתוך: מגדים כח, עמ' 18-9; וראה מאמרי בספר "שם לשמואל" לזכר שמוליק לשם.


.[6]ראה ירמיהו פרק ז ופרק כו.


.[7]העובדה שאין אנו יודעים את מקום מעמד הר סיני מבחינה גיאוגרפית, מצטרפת לעובדה אחרת, והיא הנבואות והשירות המדברות על הר סיני נודד. כל מקום בו מתגלה ריבונו של עולם, הוא מקום הראוי לשם הר סיני, ראה לדוגמה תחילת שירת דבורה (שופטים פרק ה) ותהילים פרק סח.


.[8]ראה את דברי הרב מנחם ליבטאג על מקומו של מזבח הקטורת בספר שמות, בתוך: בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון, פרשת תצוה, ה'תשס"א.


.[9]"בית הבחירה שבשילה היה בנוי בנין של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן ועשו בו ישראל שלש מאות וששים ותשע שנה וחרב" (סדר עולם רבה פרק יא).


.[10]על המשמעות הרוחנית של חורבן שילה והקשר בינה לבין המקדש במובן המהותי, ראה את נבואות ירמיהו בפרק ז ובפרק כו.


.[11]הרב י' גרשוני, חפירות ארכיאולוגיות בשילה, בתוך: תחומין, כרך א, עמ' 228-220.


.[12]ביאור לדבריו: בספר דברים נצטווינו להבחין בין עבודת ד' לבין פעולות שאנו עושים כלפי מקומות אשר הגויים עבדו שם את אלוהיהם. על מקומות אלו נצטווינו: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם, על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דברים יב, ב-ג). ברם, על מקום עבודת ד' נצטווינו: "לא תעשון כן לד' אלוקיכם".


ציווי זה נדרש על ידי תנאים: "מנין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר 'ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם... לא תעשון כן לד' אלהיכם'. רבי ישמעאל אומר: מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה, שנאמר 'ואבדתם את שמם לא תעשון כן לד' אלקיכם' " (ספרי סא, ג). הרמב"ם מביאו בספר המצוות: "והמצוה הס"ה היא שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה ומאבד ספרי הנבואה ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה". כך כתב גם ספר החינוך (מצווה תלז): "שלא נאבד ונמחה הדברים ששם הקדוש ברוך הוא נקרא עליהם, כגון בית המקדש וספרי הקודש ושמותיו היקרים ברוך הוא". לאור זה ביקש הרב גרשוני לטעון כי אין לחפור חפירות ארכיאולוגיות בשילה, כיוון שקיים חשש כי אנו ננתץ את מקם עבודת ד'.


.[13]   ראה ספר המפתח עמ' תרכט (עמודה רביעית), בתוך: ספר עבודה, מהדורת שבתאי פרנקל, בני ברק תשנ"ד. דיון מקיף בשאלה זו ראה אצל הרב ד"ר דוד הנשקה, משכן העדות ובית הבחירה - לבירורו של ניגוד, בתוך: מגדים יא, עמ' 61-23. על שינוי מקור קדושת הר הבית לעתיד לבא, מארון אל כיסא ד', ראה מש"מ, עמ' נו-נז.


.[14]   על סדרי גודל אחרים של ירושלים, והתרחבותה לממדים הרבה מעבר להר הבית, ראה את דברי האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, בעניין קדושת הר הבית וירושלים, בתוך: אוריתא יד, נתניה תשנ"א, עמ' פה-פז. ראה גם מש"מ, שביקש לתלות בסוגייה זו את שיטת הראב"ד לגבי הר הבית בזמן הזה, בעמ' מה-מו.

 

 

בית המדרש