ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

זכות או חובה?

ע"י: הרב יובל שרלו

אין מחייבים את הגויים לעמוד בכל תרי"ג מצוות, שכן הם לא קיבלו עליהם את עול התורה, ולא הם אלה שנודעו על ידי האלוקים מכל משפחות האדמה. ברם, בסיס עקרוני של צדק ומשפט, הימנעות מעבודה זרה משפילה, שלילה מוחלטת של שפיכות דם, שמירה על קדושת המין ואבר מן החי - אלה דברים שהתורה תובעת גם מהגויים.

 


בפרשת השבוע, פרשת נח, אנו מתוודעים לשבע מצוות בני נוח שתכליתן להבטיח כי גם אומות העולם שלא קבלו על עצמם עול תורה ינהגו ויפעלו בצורה מוסרית ולאור כללי היושר וההגינות.


ביטוי עכשווי ומודרני לאותם שבע מצוות בסיסיות ניתן למצוא בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (The Universal Declaration of Human Rights), מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית על זכויות האדם והאזרח. ההכרזה שאומצה על ידי עצרת האו"ם בשנת 1948, מתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם. עקרונות ההכרזה הן בסיס חשוב במשפט הבינלאומי, ותשתית לחוקות של מדינות רבות. המסמך הנחשב כיום לחשוב ביותר בעולם המערבי, נפתח במילים "הואיל והכרה בכבוד הטבעי לכל בני משפחת האדם ובזכויותיהם השוות והבלתי נפקעות הוא יסוד החופש, הצדק והשלום בעולם". ניתן להניח כי לו היו מחליטים בעצרת האו"ם לנסח את מסמך ההכרזה על פי עקרונות היסוד של תורת ישראל הוא היה נפתח כך: "הואיל והכרה בהיות כל בני האדם ברואים בצלם א-לוהים ללא יוצא מן הכלל הוא יסוד הייעוד והשליחות של בני האדם".


שני הבדלים בולטים יש בין שני הניסוחים שלעיל. הראשון שבהם הוא היחס למקור היסודי לכבוד האדם ולגישה אל בני האדם. הניסוח שנקבע בידי האו"ם מדבר על כבוד טבעי של האדם מעצם היותו כזה. על פי התורה, לעומת זאת, כבודו של האדם נגזר מעצם היותו ברוא בצלם א-לוקים, עניין גבוה בהרבה ורב משמעות. מכאן גם נובע ההבדל השני - והוא השפה שבה האו"ם נסח את מסמך ההכרזה: שפה של זכויות. בהכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם כמעט ולא מופיעות חובות. מדובר אמנם בזכויות אנוש יסודיות ביותר, שחלקן הגדול מתאים מאוד לתורת ישראל, אולם השפה כולה איננה שפה תובעת אלא שפה מעניקה. תורת ישראל, לעומת זאת, נוקטת בשפה של חובות. דווקא העובדה כי האדם נברא בצלם א-לוהים מטילה עליו משימות וגוזרת עליו התנהגות מוסרית. יש יתרונות רבים לשפת החובות, דווקא בשל העובדה שרשימת הזכויות אינה קובעת מי אחראי לממש זכות זו. לעומת זאת, שפת חובות מטילה באופן חד משמעי את החובה על העשיר, השלטון, החברה או כל גורם אחר המחויב בחובה זו או אחרת.


בשל היות הגויים צלם א-לוהים הרי שגם מהם יש ציפיות גבוהות. התורה והנבואה מלמדים כי ישנה ציפייה מהגויים שינהגו במוסריות. דוגמה לדבר היא בדברי התורה על עמון ומואב שלא קידמו את עם ישראל בלחם ובמים, ולא זו בלבד אלא שגם שכרו את בלעם כדי שיקלל אותם - וזאת למרות שלא הותקפו בידי עם ישראל. כל אלו הפכו ברבות הימים לכתב תביעה כנגד אותם עמים והדבר נזקף לחובותם. גם הנבואות הרבות נגד הגויים והטענה שנהגו באופן בלתי מוסרי - מלמדות כי קיימת ציפייה א-לוהית מאומות העולם כולן לנהוג באופן אנושי ראוי. בכל בני האדם מוטבע יסוד מוסרי ועל כל בני האדם להיענות לקול המוסרי שבתוכם ולפעול לאור כללי היושר וההגינות.


שבע מצוות בני נוח יונקים אף הם מתפיסה זו. אין מחייבים את הגויים לעמוד בכל תרי"ג מצוות, שכן הם לא קיבלו עליהם את עול התורה, ולא הם אלה שנודעו על ידי האלוקים מכל משפחות האדמה. ברם, בסיס עקרוני של צדק ומשפט, הימנעות מעבודה זרה משפילה, שלילה מוחלטת של שפיכות דם, שמירה על קדושת המין ואבר מן החי - אלה דברים שהתורה תובעת גם מהגויים. מובן מאליו כי לתביעה זו שני פנים - מחד גיסא התורה אינה מניחה לבני האדם, אף אם הם מאומות זרות, לחיות חיים בלתי מוסריים וצודקים. מאידך גיסא, בעצם התביעות האלה מחזקת התורה את ההכרה כי כולנו נבראנו בצלם א-לוהים ועל כן ישנה חובה להתייחס אל כל בני האדם כנושאי שם ד' בתוכם מעצם הווייתם. דרשות שונות על "עם הדומה לחמור" וכדו' אינן מבטלות את ההכרה היסודית הזו בכל באי עולם. זו אחת הבשורות הגדולות של פרשת השבוע שלנו, המסיימת את סיפורה של הקבוצה השנייה בעשרת הדורות האוניברסאליים.


המאמר מתפרסם בעלון 'השבת' של צוהר

 

 

בית המדרש