ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האדם יראה לעיניים וה´ יראה ללבב

ע"י: הרב יובל שרלו

זהו מאמר של הרב שרלו המהווה חלק מספרו שיצא לאור ´יראה ללבב´ בהוצאת ידיעות אחרונות

מבוא


הפרשנות הנבואית הפנימית איננה מתייחסת רק למעשים ציבוריים כלליים והרי גורל. הנבואה התמקדה גם בעניינים קטנים יותר מבחינת היקפם, שכן הם יכולים להיות משמעותיים מאוד מבחינת תוכנם. אחד החידושים העיקריים של הנבואה הוא בבחירת נושאי העיסוק ומיונם. אנו מוצאים מלחמת עולם שלא כתוב עליה כמעט דבר וקיומה אך נרמז בנבואה.[1] מאידך גיסא אנו מוצאים עיסוק אינטנסיבי במעשים פרטיים. עובדה זו לעצמה היא חלק מההבנה הפנימית של הדרך הנבואית - שכן משקל החשיבות אכן אינו יונק מההיקף המעשי כי אם מהמשמעות הפנימית. אנו זקוקים לדבר ד' כדי לשקול כל מעשה במשקלו האמיתי.


שני סגנונות נבואה מלווים מעשים פרטיים - הסגנון הסיפורי והסגנון הנאומי. רוב מוחלט של הפרקים בספרים הקרויים 'נביאים ראשונים' כתוב בסגנון הסיפורי, וסגנון זה מצוי גם במקצת הפרקים בספרי נביאים אחרונים.[2] גם היפוכו של דבר עומד במבחן הביקורת - רוב פרקי ספרי נביאים אחרונים כתובים בסגנון הנאומי, אך אנו מוצאים סגנון זה גם במקצת פרקי ספרי נביאים ראשונים.[3] ברם, אלה הם הבדלי סגנון בלבד והתוכן הנבואי זהה בשני הסגנונות. הדגשת נקודה זו באה כדי להוציא מטעות נפוצה, כאילו ספרי נביאים אחרונים מבטאים את דרכה של הנבואה, ואילו ספרי נביאים ראשונים הם ספרי היסטוריה בלבד. ההבדל היחיד בין הספרים הוא הסגנון, ואילו התכנים זהים. בהקשר פרק זה יש לראות את המשותף גם בפירוש מדוקדק של מעשים פרטיים, ולא רק של תהליכים לאומיים.


הנושא הראשון בו אנו מבקשים את דבר הנבואה הוא פרשנות פנימית של המעשה עצמו, ויכולת החדירה לכוונת העושה, וגילוי מהותו הפנימית. הנושא השני אותו אנו מבקשים הוא הפסק האלוקי - האם היה המעשה רצוי בעיני ד' או שהוא זר ודחוי, והאם שיקול הדעת הוא שיקול דעת נכון שניתן ללמוד ממנו הלכה לדורות או  שיש לשלול שיקול דעת מעין זה, וההוראה האלוקית היא הפוכה.

במאמר זה, נעמיד במוקד הדיון סדרה של מעשים פרטיים - בעיקר מעשים שבין אדם לחבירו. אנו נטען גם כאן כי מעשה יכול להיראות כמעשה נכון וצודק בעיני בשר ודם, ואילו הנבואה תבחן את טיב המעשה במבטה הפנימי, ותלמד כי הוא מעשה דחוי. לעיתים הוא נדחה בשל מוטיבציה פגומה, לעיתים הוא נדחה בשל היותו בלתי מוסרי על אף העובדה שהוא עומד לכאורה בתביעות ההלכה,[4] ולעיתים תופענה סיבות אחרות לדחיית המעשה. אנו נטען כי הנבואה לא הסתפקה בהיות המעשה מותר על פי ההלכה והחוק, כי אם תבעה את התוך הפנימי של הצדק והמוסר, יראת השמים והחסד, ולאורם בחנה את המעשים


לעיון במאמר




1. בימי אחאב מלך ישראל התרחשה מלחמת עולם - 'קרב קרקר'. מלחמה זו ידועה ממקורות ארכיאולוגיים. לאור מקורות אלה מספר הכוחות שנטלו בה חלק היה עצום. מהאנאלים האשוריים עולה כי ממלכת ישראל היתה בין הכוחות הבולטים בברית של מלכי אזור הים התיכון כנגד שלמנאסר השלישי (ראה על כך בקיצור נמרץ באנציקלופדיה המקראית בערך 'אחאב'). מלחמה זו אינה כתובה במפורש בתנ"ך אולם יתכן והיא נרמזת בפסוק הבא: "וישבו שלש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל" (מלכ"א כב, א). מפסוק זה עולות שתי מסקנות. ראשונה בהן היא תקופת שקט של שלוש שנים, בה לא הייתה מלחמה בין האויבים המושבעים (ישראל וארם), על אף העובדה שלאורך ימי המלכים היו מלחמות רבות ביניהם. מסקנה שניה היא שעובדה זו נמצאה ראויה לציון על ידי הנביא.


יתכן כי הסיבה להימנעות ממלחמה בשלוש השנים הייתה נעוצה בברית צבאית משותפת. אויבים מפסיקים להילחם האחד בשני, כאשר הם עומדים בפני אויב שלישי. אין הכתוב מושפע מהיקף הכוחות הנוטלים חלק במערכה, כי אם מתוכנו הפנימי, ולמאבק זה לא היה חשיבות לדורות על פי דרכה של הנבואה.


2. ראה לדוגמה ירמיהו כו; ישעיהו לו עד לט ועוד.


3. ראה לדוגמה מל"ב, יז.


4. בהקשר זה נזכיר את דברי הגמרא: "...דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל, ב). להלן נראה כי יסוד רעיון זה מצוי בנבואה.

 


 

 

 

בית המדרש