ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם יום הזכרון לרבין שייך רק לחילוניים ?

ע"י: הרב יובל שרלו

ההכרעה של המחנה הפוליטי אליו היה שייך יצחק רבין והשתלטותו על האירוע יצרה את המציאות בו הציונות הדתית נאלצה להתעסק בעיקר בהגנה על עצמה

 


יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, נרצח על ידי איש זדון שעשה מעשה נורא, בעצרת שתמכה בתהליך שכונה אז "השלום".  מבחינה אנליטית מדובר בשני עניינים שונים. ראשון בהם הוא העובדה שהורמה יד זדונית על ראש ממשלה בישראל, ושהמעשה נעשה ממוטיבציה שבחלקה הייתה מוטיבציה דתית. אין מדובר אפוא ברצח רגיל, כי אם באקדח שהופנה כנגד הציבור הישראלי ומנסה לקבוע את התנהלותו בעזרת מעשה רצח. השילוב הנורא של שפיכות דמים גם בשם שמיים, של קביעת הדרך הציבורית באלימות מהסוג היותר גרוע, ושל התנכרות לעובדה שמדובר בראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי הציבור בישראל - היא קעקוע יסודות הקיום של מדינת ישראל ושל כל חברה אנושית. העניין השני הוא ההתנגדות העיקשת להסכמי אוסלו ולהגדרתם כהסכמי שלום וכפתיחת עידן של מזרח תיכון חדש, שהיא הייתה לגיטימית והיא עוד יותר לגיטימית היום.


שתי דרכים עמדו בפני החברה בישראל. לקשור את שני הנושאים כאחד, ולהדיר את אלה המבחינים בין הסלידה הטוטאלית מהרצח ובין העמדה הפוליטית, או דווקא להפריד בין השניים, ולהוביל מהלך חברתי כולל לתיקון. הפרדה בין השניים לא נראתה מעשה נכון בעיני המעגל הקרוב לרבין - משפחתו, מפלגתו והמחנה הפוליטי אליו היה שייך - ובשל כך הוא הכריע כי "מורשת רבין" והמאבק על נפשו של הדיון הציבורי וסדרי קבלת הכרעות יהיו קשורים אחד בשני. הכרעה זו היא לגיטימית, ואין לי כל טענה נגד מי שרואה קשר הכרחי בין שני הנושאים. אולם המחיר הכבד שלה מבחינה ציבורית מצוי בעובדה כי כל מי שלא קושר בין השניים - הוא מחוץ לסיפור. אין הכרעות ללא תשלום המחיר הכרוך בהן. זו לא הייתה הכרעה של "החברה הישראלית". זו הייתה הכרעה - לגיטימית אך שגויה - של אלה שנפגעו יותר מכל מהרצח.


הציונות הדתית הייתה יכולה להיות חלק בלתי נפרד מהתפנית ומהתיקון שנתבעו ועדיין נתבעים לאחר הרצח. יש בנו עצמנו הרבה דברים לתקן. בדברים שפרסמתי בשבוע הרצח מניתי חלק מהם: שלילה מוחלטת וחד משמעית של אלימות - פיזית ומילולית; חינוך כי עשיה לשם שמיים אינה נחלתנו בלבד כי אם גם דעות אחרות פועלות מנקודת מוצא זו, אף שאנו חלוקים עליהן; קבלת ההכרעה הדמוקרטית והבנת מהותו של החוק; איהוב שם שמים על הבריות; דרכי הויכוח הציבורי הראוי; אזירת אומץ להרחקה חברתית של מי שכורת את הענף עליו אנחנו יושבים בדברי הסתה ומרד; ובעיקר - היכולת להתמודד עם מציאות ההולכת בכיוון שאנו חושבים אותו לכיוון שגוי. כל אלה היו חלק מדרכי התיקון שלאחר הרצח והם חלק מהדברים שאנו נזקקים להם גם כיום. כל זה חייב להיעשות גם על ידי מי שטוען כי הרוצח הוא איש עצמאי שאינו קשור חברתית לציונות הדתית.


ברם, ההכרעה של המחנה הפוליטי אליו היה שייך יצחק רבין והשתלטותו על האירוע יצרה את המציאות בו הציונות הדתית נאלצה להתעסק בעיקר בהגנה על עצמה: הגנה על עצמה מפני האשמות שווא, הכללות, גידוף וחירוף של רבניה, הפעלת כללים לא דמוקרטיים נגדה ועוד ועוד. הצירוף הנורא של התקפות מחוץ יחד עם אטימות שהתרחשה בתוכה לתחומים שבאמת ראוי לשנות ולתקן הם שהביאו לכך שרצח רבין לא הפך לאירוע טראומטי לאומי של תיקון ותשובה אלא לחילופי האשמות, התגוננות ואמירה שחוקה של "שום דבר לא השתנה". למעשה הוא התמסמס לגמרי, והדרך להחיותו עוברת במקום השולי וההזוי העוסק בהריונה של לריסה ובתביעות המשפטיות של הרוצח.


עובדה זו אינה פוטרת את הציונות הדתית לקיים תהליכי תיקון בתוך עצמה, ולהסיק את שצריך להסיק מכל התקופה שאפיינה את המאבקים נגד הסכם אוסלו. ההתנגדות המוצדקת לחלוטין להכללות ולקשר הישיר אל הרצח אינה פוטרת את ההתמודדות עם העבירות הקשות שנעשו במאבק נגד הסכמי אוסלו. הציונות הדתית בצדק אינה מוכנה להיות שק החבטות של מחנה פוליטי מתנגד לה, אולם לא די בהתגוננות מפני מחנה זה, מניית חטאיו ופשעיו וכפירה באחריות הישירה לרצח. בכלל צריך להתרגל כי על האדם לערוך את חשבון נפשו שלו, ולא להכות על לבו של האחר. חלק בלתי נפרד מדרכי ההתמודדות נגד העקירה מגוש קטיף, שיכלה להצית תבערה נוראה ובסופו של דבר נעשתה כמעט ללא אלימות נובע מתהליכים שהתחוללו בתוכה.


המבקש להפוך את אלה ליותר אפקטיביים ולצרף גם את עצמו לתהליכי התיקון (שהרי גם על מחנה ה"שלום" מוטל לתקן הרבה מאוד דברים הכרוכים בהסכמי אוסלו, ובטיב הדמוקרטיה שהתגלתה במבצע ההתנתקות) ייטיב לעשות אם ישוב להבחנה היסודית בין שני מרכיבי רצח רבין - הרצח עצמו והעמדה הפוליטית. החברה הישראלית זקוקה לכך.


 

 

 

בית המדרש