ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על שביתת המורים

ע"י: הרב יובל שרלו

במקום שתימשך שביתה שבועות ארוכים תבוא התגייסות ציבורית, ותיאבק על הדבר החשוב ביותר שיש לנו - החינוך. מגזרים אחרים יודיעו כי לא השיגי המורים יניעו אותם לתביעות שכר אחרות, ארגוני העצמאיים יסכימו להשקעה נוספת בחינוך על פני הטבות אחרות שאולי מגיעות להן, ושאר הציבור יעשה את כל שאפשר כדי להעלות את החינוך על ראש ענייננו הלאומי.

 


המאבק המקצועי של המורים אינו עניין שלהם בלבד. מעגלים גדולים צריכים להיבנות סביב המאבק הזה. הוא צריך להיות נשמת חייהם של ההורים השולחים ילדים לבית הספר, ושואפים כי ילדיהם יזכו בחינוך הטוב ביותר; הוא צריך להיות עניינם של העוסקים בשליחויות לאומיות, ובתוכם הצבא ושרותי הרווחה, שמצפה כי הילדים יגדלו כאישיות עצמית וחושבת מחד גיסא וכמוכנים להתגייס למשימות לאומיות מאידך גיסא; ולמעשה - הוא צריך להיות ענייניו של כל יהודי, המכיר בכך כי עיקר העיקרים הוא החינוך, וממנו יונקים כל תחומי הקיום שלנו.


מובן מאליו כי חינוך טוב יותר אינו מסתכם בשכר גבוה יותר למורים. השכר הוא אחד המרכיבים, והוא משמעותי הן כדי לאפשר לאלה היכולים להשתכר הרבה יותר בחוץ ומוכשרים להוראה - לעסוק בה, והן כדי לקבוע סטאטוס חברתי גבוה למחנכים, שכן סטאטוס חברתי מאופיין גם ברמת המשכורת. אולם - יש צורך ברפורמה משמעותית בחינוך ובהוראה. בין הדברים ההכרחיים: הפיכת בית הספר לבתי חינוך, כפי שנהוג ברשתות חינוך מסוימות, והפניית משאבים לחינוך ולא רק להוראה; תביעות מהמורים להיות פנויים יותר לעבודה החינוכית ולהאריך את שעות הקשר שלהם עם תלמידים; שינוי היחס בין השגיות לימודית ובין עשייה חינוכית; חינוך שוויוני יותר שיאפשר לכל הילדים לקבל את מה שהם ראויים לקבל ועוד ועוד. יש בשינויים אלה הענקה גדולה יותר לעוסקים בהוראה ובחינוך, אך גם תביעות גדולות יותר, וכולם ביחד הם הפרוייקט המשותף שצריך שיהיה בו שינוי.


בעולמנו האמוני, שאלה זו רחבה הרבה יותר. מצוות תלמוד תורה, ומצוות "ושננתם לבניך" מרוממת את שאלת החינוך משאלת האינטרסים החברתיים והלאומיים אל עבר הקשר בינינו ובין ריבונו של עולם. המשנה הראשונה והקדומה ביותר עוסקת במסירת התורה מדור לדור, ואנחנו כחוליה בשלשלת מחוברים בה, ומנחילים את תורתנו הקדושה לילדינו ולממשיכי דרכנו. על כן, הנכונות שלנו לשלם מחיר גבוה יותר על החינוך היא חלק בלתי נפרד מחיינו, וגם מעמד המחנכים, המורות והרבנים גבוה יותר מהמקובל בחברה הכללית. ברם, גם אנו צריכים לדאוג לכך שהטובים ביותר ילכו להוראה; למעלה מכך - אנחנו צריכים להתמודד עם עניינים ייחודיים לנו  - מהמציאות המחפירה כי החינוך כה יקר עד שהוא מאוד מאוד לא שוויוני, ובמקביל עם העובדה שאנו מבקשים להיות מצוינים בשני העולמות - הן בתורה והן בתחומים האקדמיים השונים - ובזה אנו מיוחדים ממערכות החינוך החילוני והחרדי כאחד.


כדי לזכות באפשרות הזו אנחנו חייבים להיות חלק מהמאבק על תיקון מערכת החינוך. אדגיש כי דברים אלה אינם נכנסים לשאלה איזה הסכם טוב יותר - זה של ההסתדרות או זה שהארגון חותר אליו, וכן ייתכן כי עד שיפורסמו דברים אלה תהיה הסכמה. הדברים נכתבים ברמה העקרונית- כיוון שאין מדובר במאבק שלנו בלבד אלא בדאגה לציבור כולו, כיוון שאנו חלק בלתי נפרד מהציבור, כיוון שגם מערכת החינוך שלנו תיהנה מפירות השביתה - אנחנו חייבים להיות שותפים במאבק. שותפות זו יכולה להביא לידי ביטוי הן את העובדה שהכלי האפשרי היחיד במציאות הנתונה הוא השביתה, והן את מצוות תלמוד התורה וחובת החינוך המתמדת. אין זה הוגן ואין זה מוסרי שלא לשבות לחלוטין, ובכלל אין אנו רשאים לומר את נפשנו הצלנו. מאידך גיסא, החובה העליונה של תלמוד תורה מאפשרת לנו לבנות תלמוד תורה "לשמה" לתלמידנו הרבים, שאינו מכוון לבחינות ואינו מעניק להם דבר, כי אם חינוך בלבד.


אולם, הדבר הנכון והאמיתי ביותר הוא לרתום את הציבור כולו כדי להביע את העולם הרוחני הפנימי הנכון. במקום שתימשך שביתה שבועות ארוכים תבוא התגייסות ציבורית, ותיאבק על הדבר החשוב ביותר שיש לנו - החינוך. מגזרים אחרים יודיעו כי לא השיגי המורים יניעו אותם לתביעות שכר אחרות, ארגוני העצמאיים יסכימו להשקעה נוספת בחינוך על פני הטבות אחרות שאולי מגיעות להן, ושאר הציבור יעשה את כל שאפשר כדי להעלות את החינוך על ראש ענייננו הלאומי.
המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת חיי שרה תשס"ח

 

 

בית המדרש