ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (יח) - כמה מונחים יסודיים בפרקטיקה של האתיקה

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעורים הבאים אנו ניטול פסק זמן מדיונים בתחומים ספציפיים ונרחיב את הדיון במינוחים אתיים יסודיים המשמשים פעמים רבות כאחד מדרכי הפתרון של הנושאים האתיים. דומה כי הכלי המשמעותי ביותר להתמודדות עם בעיות אתיות הוא ההסכמה מדעת, ועל כן אנו מעלים אותו על ראש דיוננו.

 


 


 


 


א


 


הסכמה מדעת - מהי ?


המינוח הסכמה מדעת מורכב למעשה משתי מילים המייצגות שני כיוונים שונים - "הסכמה" היא מונח מרחיב, הקובע כי ניתן בעזרת הסכמה להתמודד עם בעיות אתיות בנושאים שונים. "מדעת" היא מונח מצמצם, שכן הוא קובע כי ההסכמה תקפה אך ורק אם היא נעשתה מדעת, אולם אם היא נעשתה שלא מדעת לא ניתן להשתמש בה כפתרון לסוגיות אתיות.


לפיכך ננתח את שני מרכיבי הביטוי בנפרד.


 


ב


הסכמה:


ההסכמה היא כלי המבטא את רצונו החופשי של האדם. בבסיסה מצויה ההנחה כי תנאי הכרחי לעשייה פעילה כלפי האחר הוא הסכמתו כי פעילות זו אכן תתרחש. רצונו החופשי של האדם ובחירתו החופשית הופכת לעיקרון-על, ואין לפגוע בעיקרון זה. לפיכך, אסור לרופא לבצע טיפולים שונים בגוף החולה ללא הסכמתו, ויחסים המבוססים על פטרנליזם ועל הכרעות של הרופא אינם תקפים עוד; לפיכך אסור למוכר להונות במחיר, אולם אם הקונה יודע את העובדות כולן והוא מסכים להן - דיני אונאה לא חלים עוד (וראה בהמשך) וכדו'.


מקורה של ההסכמה מדעת היא ההכרה באוטונומיה של האדם על גופו, רכושו או כל דבר אחר השייך לו. הוא רשאי להכריע מה יבוצע כלפיו ומה לא, ואין איש או גוף מוסמכים להכריע במקומו. מדובר אפוא בעמדת יסוד פילוסופית, הנובעת מהעמדת האדם הפרטי במרכז, ומאיסור המוטל על כל גורם אחר לקבל הכרעות הנוגעות לו - במקומו. מובן כי לעקרון זה יש גבולות רבים, שכן לא כל בני האדם מסוגלים לתת את הסכמתם. לא זו בלבד אלא שלעתים תביעה להסכמה מדעת עלולה לסכן את שלום הציבור (אדם החולה במחלה מדבקת ומסוכנת), אולם עצם העיקרון הוא עיקרון המקובל כעיקרון על בתחומים שונים של המציאות.


נדגיש כי על אף העובדה שבדרך כלל נידונה שאלת ההסכמה מדעת בנושאים רפואיים, היא אינה תחומה לאתיקה הרפואית בלבד. כבר למעלה ציינו כי לעתים עיסקה בין מוכר לקונה תובעת הסכמה מדעת של הקונה לתחומים שונים בעיסקה, שחלקם נובעים מעניינים אתיים. דוגמה נוספת היא הצורך בהסכמה מדעת בתחומים חינוכיים, כגון הסכמת ההורים ליציאה לטיול השנתי או אפילו הסכמת הורים חילוניים ללימודי יהדות בבית הספר החילוני.


עמדת ההלכה: עמדת ההלכה מורכבת מאוד, ואין היא מקבילה במלואה לעמדה המקובלת היום.


ומפני מה ? בשל העובדה שההלכה אינה מכירה באוטונומיות מוחלטת של האדם על עצמו. אוטונומיה זו היא אכן מקובלת כאשר מדובר ביחסים שבין אדם לחבירו. ברם, האדם נמצא גם במערכת אחרת של יחסים בעולמנו, והיא המערכת שבין אדם למקום. ההלכה קובעת כי הבעלות של האדם על גופו אינה בלעדית, וגם ריבונו של עולם שותף בה, ועל כן אין הוא רשאי לעשות בגופו ככל העולה על רוחו. פוסקים עסקו בשאלה האם מותר לאדם לסרב לטיפול רפואי, ואם כן האם צריך הצוות הרפואי להניח לו או שהוא חייב לטפל בו ללא הסכמה מדעת. אנו נעסוק בשאלה זו בשיעור בפני עצמו.


אי ההכרה באוטונומיה המוחלטת מחלחלת לתחומי הלכה רבים. דוגמה לדבר היא חובתו של העבד העברי להשתחרר ביובל. אין הוא יכול להמשיך ולהיות עבד, בשל דברי התורה "...כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד", לאמור: על אף הסכמתו של העבד להמשיך ולהיות עבד אין הוא רשאי לעשות זאת, בשל העובדה שעבדותו הנצחית לבשר ודם מנוגדת לעבדותו לקב"ה. נדגיש כי אין מדובר כאן בחובה להשתחרר מצד זכויות האדם או מצד היות האדם צלם א-לוהים, אלא בשל הבעלות המשותפת של הקב"ה על עצמיותו של האדם.


 


 


ג


מדעת:


העובדה שהאדם הסכים אינה מלמדת עדיין על כך שמדובר בהסכמה אמיתית. שכן יכול האדם להסכים במצבים שונים ועדיין לא יהיה זה רצונו החופשי באמת.


הבה נדגים חלק מהמצבים השכיחים, בהם עלולה ההסכמה להיפסל בשל העובדה שהיא לא נעשה "מדעת":


  • א. האדם אינו מסוגל לתת הסכמה בשל היותו פסול דין, קטין, קשיש וכדו'. במקרים אלה הוא לעתים מבטא הסכמה אך אין לו את שיקול הדעת הנדרש כדי להעניק אותה. חלק ממקרים אלה מוגדר בחוק (פסול דין) וחלק מהמקרים אינו מוגדר בחוק. דוגמה קלאסית היא אדם השייך למגזר הערבי שאינו שולט טוב מספיק בעברית, וחותם על הסכמה מדעת.

  • ב. אדם שבאופן רגעי אינו מסוגל לתת הסכמה מדעת, כמו לאחר תאונת דרכים או אירוע חרום שאירע לו, והוא לא מסוגל לשקול כראוי את התנהלותו.

  • ג. אדם החושש כי חובתו לתת הסכמה מדעת, ואם הוא לא יחתום עליה הטיפול הרפואי בו יהיה פחות טוב, או שהוא חושש שמא הוא יסתבך עם השלטונות.

  • ד. אדם המוצף במידע לא רלוונטי. לעתים רופאים מציפים את האדם במידע אין סופי שאין הוא יכול לברור ממנו את הדבר הרלוונטי לגביו. דווקא עודף המידע המוענק לו עומד בעוכרו, ולמעשה ההסכמה אינה הסכמה מדעת.

  • ה. לחץ משפחתי המופעל עליו, פיתוי כספי ועוד ועוד.


 


תרומת ה"יהדות" לדיון האתי בתחום ה"דעת":


לעולמה של תורה ושל ההלכה יש תרומה נכבדת לשאלת ה"מדעת, וזאת בשני כיוונים:


  • א. לאורך כל העיסוק שלנו בנושא האתיקה היהודית אנו מדגישים כי אין מדובר בשפת זכויות בלבד כי אם בשפת חובות משמעותית. בנושא ה"מדעת" ישנה חובה המוטלת על גורמים חיצוניים "לפני עוור לא תתן מכשול". איסור זה נתבאר על ידי חכמים וכך נפסק להלכה כאיסור רחב - אין מדובר רק במשמעות המצומצמת של שימת אבן בפני אדם שאינו רואה, כי אם גם במתן עצה שאינה הוגנת לאדם. לפיכך, ישנו מחסום משמעותי בפני הסכמה שאינה מדעת אמיתית מכוח החובה המוטלת על המציע את ההסכמה לפרוש ביושר את כל מה שהאדם צריך כדי להסכים, בוודאי שלא להכשיל "עוור".

  • ב. ישנן סוגיות רבות הדנות במשמעותה של התחייבות כשיש פער בין ביטויה החיצוני של ההתחייבות לבין העולם הפנימי המבוטא על ידה, כגון סוגיית דברים שבלב אינם דברים מחד גיסא ומאידך גיסא סוגיות המעניקות משקל לדברים שבלב, לנדרי טעות או שגגה ולעוד עניינים רבים אחרים. על כן, לא כל הסכמה מדעת אכן תקפה, שכן לעתים העובדה שהיא הייתה שלא מדעת מלאה פוסלת את ההתחייבות.


 


בשיעור הבא אנו נדון בפרוטרוט בשאלת ההסכמה בפני עצמה.

 

 

בית המדרש