ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בשובה ונחת תנגנו

ע"י: הרב יובל שרלו

מאמר שפרסם הרב שרלו בספר "שירת כל חי" של ישיבת עותניאל,בו הוא מציע את כללי הניגון הנכון.

 


בשובה ונחת תנגנו


 


רבנו, רואה האורות, לימדנו שתרגום משקלו בגימטרייא - תרדמה. בשעה שמבקש אדם להוריק מושג מסוים מכלי לכלי הוא מתרגם אותו ממערכת מושגית אחת לאחרת. כיוון שביקש אדם לתרגם - הפיל תרדמה על עצמותו, שכן לעולם אין התרגום יכול להכיל בקרבו את הרוח המקורית ששכנה בכלי המקורי. תעניתם של מתרגמי תרגום השבעים נבעה מיסוד גדול זה.


הכלים בהם מצוי הרוח אינם חיצוניים בלבד. ההוליסטיות והקשר בין גוף ונשמתו אין מקורה במזרח כי אם בדברי חז"ל, בדברם על רמ"ח מצוות עשה כנגד אבריו של אדם. המדיצינה, בלשון רבינו, עוסקת בזה הרבה. האורגניות הפנימית קיימת גם בעולם הרעיונות. לא ניתן להוריק מערכת מושגית המתחוללת בשפה מסוימת אל זו האחרת, ללא צמצום האור המצוי המקור העליון של הרוח.


אף על פי כן, אין צמצום האור שבתרגום מונע אותנו מללכת בדרכו, כל עוד יודעים אנו את גבולותיו. אין העולם יכול להתקיים בלא תרגום, שכן יסוד החיבור והאחדות שבו נעוץ ביציאה ממסגרת אחת ובהיפתחות לשניה. האדם מתרגם את עצמו לרעהו בשעה שהוא מתחבר בו. זהו יסוד האהבה שבין אדם לרעו, וזהו הבסיס ליצירת הזוגיות.


אנו מוריקים ומוזגים מכלי לכלי גם במערכות מושגים שכליות, ומתרגמים בכל עת. דרך משל, את אור המצוות הפנימי אנו מתרגמים לשפות שונות. ראשונה בהן היא שפת המעשה, המלביש את האור האין סופי שבמצוות במחלצות משפטיות. אין אנו מותירים את האור בהווייתו האין-סופית, כי אם מכנסים אותו לארבע אמות מצומצמות של הלכה, ומלבישים עליו שפה חדשה - נעשה ונשמע.


שפה אחרת לתרגום אור האין סוף שבמצוות היא שפת המחשבה. חכמינו זכרם לברכה תרגמו חלק ממצוות התורה לשפת הנימוקים הרעיוניים: מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה ?; חס המקום על כבודן של בריות - שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו משלם ה';ואף התורה שבכתב נימקה את מצוותיה בדרכים שונות - למען ידעו דורותיכם.


אף על פי כן לא בטלה ההכרה כי מדובר בתרגום חלקי. חכמינו אף למדונו שאין לומר עד קן ציפור יגיעו רחמיך, מפני שעושה אדם מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות. הם גם למדונו כי לא איכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצוואר לבין שוחט מן העורף, ואין המצוות אלא גזירות על ישראל, שמעולם החפץ לזכות את ישראל באו. זה כוחו של תרגום. זה גם גבולו.


אמת הדבר כי ביסוד הלימוד כולו מונח התרגום, המעביר את הגרעין המופשט של כל עניין לשפת הלומד. תורת ד' בתו של מלך היא, וארוכה היא מני ארץ ורחבה מיני ים. עולמנו שלנו דר במשכנה של הנשמה. בשעה שאדם לומד הוא טובל מכחולו במרחבי המים שתמה מרירותם שזהו יסוד עץ התמר, ומרווה את צימאונו במים המתוקים שתורגמו למשנתו.


על כן לימדנו רבנו את חשיבות המפגש של כל אדם בתורה. לו הייתה התורה נלמדת בשפתה היא בלבד, לא הייתה מתברכת מהעובדה שכל אחד לומדה. היא הייתה מתכנסת ביחידים ואנשי סגולה, ומצווה על האחרים לעשות. כיוון שתרגומה מגלה בה יסוד חדש, שכן היא תורגמה לשפה חדשה, היא עולה ומתעצמת מלימודו של כל אחד.


ב


כתיבה במילים על עולמו של ניגון אף היא תרגום, ומפילה הוא תרדמה רוחנית מסוימת. אין הניגון מדבר בשפת המילים. אפילו בשעה שהוא מתורגם לשפת הסימנים, אין כותבים אותו "רה, לה מי, סי במול", כי אם בשפה חיצונית שיועדה דווקא לו: סימני מפתח סול ומפתח פה, תווים המסומנים בחמש שורות, משקלים המסומנים במספרים וקצב ניגון הכתוב באיטלקית.


אין מדובר בדמות חיצונית בלבד של כתיבת הניגון. צורת הכתיבה של הניגון מלמדת על השפה בה הוא מתחולל. זמרת הארץ מדברת בעולמה של הנשמה במקום בו אין המילים נוגעות כלל. היא מתרחשת בעולמות הפנימיים, בחוויה החושנית והרוחנית כאחד, בתנועת הגוף המתהלך בעולמו של ניגון, ברגש המתעורר במשכנו וברוח אלוקים השורה על המנגן.


הניגון כלל אינו מתרחש בשפת המילים. אין הוא מתרחש בעולם בו מולבשים רעיונות במסגרות קצובות ומוגדרות. אין הוא מכיר כלל את הלבוש המילולי. המילים המבקשות להלביש את עולם הרעיונות אין כוחן יפה להן בשעה שהן מבקשות להתלבש בעולם הזרימה הפנימית. הניגון הוא כנהר שוטף ואילו המילים עוצרות ומוגדרות וקפואות. וכיצד נדבר במילים על הניגון ?


אף על פי כן אנו מתרגמים, כשם אנו לומדים, וכשם שאנו מדברים על חוויותינו הפנימיות. אין אנו חיים בעולם בו משמשים האור המוחלט ובריאת הרע והחושך בלבד. כל אור גדול שאין אנו יכולים לו בשל יראתנו מהביט בו מתלבש במילים המסננות במחיצות רבות אותו, המאפשרות לנו להיות בו. המילים מאפשרות לנו ריחוק מסוים, שדווקא הוא חיוני לעיתים כדי להתבונן מהחוץ פנימה.


לא זו בלבד, אלא שדין מיוחד יש גם לצל, שאורו הגדול של הניגון מטיל, ואותו ניתן לתאר במילים. צלליתו של עצם מלווה אותנו בכל עת. נעים זמירות ישראל למדנו כי ד' צילך - במקום בו אתה מאיר מצוי ד' כצל לך, המלווה ושומר עליך, ומאפשר לך למצוא בו מקום דווקא דרך צידו האחר. אין אנו חיים אפוא בעולם האידיאלי המוחלט, ועל כן אין אנו נמנעים מלתרגם, ולדבר במילים על הניגון.


במילים המעטות והקצובות ב"ארבע בבות" אנו מבקשים לגעת בניגון מצילו הקצבי. באים אנו בשערי הקריאה העוסקת בדמותו של הניגון ובעולמו החיצוני. דמות זו נתגלתה לנו דווקא בניגון לאט לאט, מתון מתון, קמעא קמעא. הליכה ייחודית זו היא יסוד הדברים בהם אנו עוסקים, ואת אורחותיה ומסילת יושרה אנו מבקשים לשרטט במילים, שהם כצל לאור הגדול, וכתרגום לשפת הנשמה.


ג


לנגן לאט, כי בשעה שבא אדם אל מקדש ד' נצטווה להלך ברגש. נחלקו חכמים מה טיבה של לשון רגש זו - יש שדרשוהו כביאה לבית ד' כחבורה אחת, יש שדרשוהו בשעה שמתרגש העולם, ויש שדרשוהו כהתהלכות בקול גדול בבית אלוקים. אף על פי כן לא נפקד מקומו של משמעות הביטוי בלשוננו היום - החובה להלך בעולם הרגש בבית אלוקים. יסוד הוא, שאין דרכו של הרגש להתהלך אלא לאט


לנגן לאט, כמו מעלת הקובע מקום לתפילתו שהוא מתלמידיו של אברהם אבינו. המנגן לאט קובע מקום לניגונו. קביעות זו אינה באה רק כדי שלא תוסח דעתו, כי אם גם בשל היחס המובע בקביעות. אין התפילה דומה עליו כעניין מזדמן, כי אם כיסוד מהותי הקובע מקום לעצמו. אין ניגון האמת מרפרף בעולמו של אדם, כי אם בא לטעת בו עולם של קבע, וקביעות ניגון הוא בניגונו לאט.


לנגן לאט כי סודה של המנגינה אינו רק מסגרת השלדית כי אם ה"קניצי'ם" הקטנים שבה - הסלסול העדין, ההגשה של כל תו, הדיוק. בשעה שמנגנן הציבור במהירות דומה הוא למתבונן בצילום רנגטן - את העצמות הבונות את הניגון הוא מכיר, אך את צבע עיניו ומראה פניו כמו גם את מלבושו ונעליו אין הוא יודע. בשעה שהוא מנגן לאט הוא מצוי בקנה מידה שונה, עדין.


לנגן לאט כי סודה של המנגינה נודע לו לאדם בשעה שהוא שם רווח בין עדר לעדר. רווח זה אין בו בטלה ושעמום, ואין הוא משמש למנוחה בטרם תבוא הסערה. אין הוא אלא ההקשבה הפנימית העזה. המבקשת לא רק לומר את הניגון כי אם לשמוע אותו. אכילה גסה אינה אכילה בעולם המאכל הגשמי, כיוון שלא נותר מקום לעיכול הנתבע מכל עניין המתחדש בגוף.


אף בעולמה של השירה והניגון מקום יסודי לשתיקה (מעבר למה שמצוי לה מדור בפני עצמו בעולם השתיקה עצמו). השתיקה היא הרווח שבין תו לתו, והוא זמנו של העיכול הרוחני וההאזנה לניגון המתנגן בנגינתו. ניגון שאין בו רווח ניגון גס הוא, ואין הוא מתעכל יפה, וגחלים אינם בוערים בו ומלחשים את שירו וסודו.


יסוד גדול זה מתקיעת שופר למדנו - הקול הגדול של המלכת המלכים הוא הקול הנובע ממעמקי המציאות, מעולמה של העקידה שבעבר ומציפיית השמיעה בקול השופר המבשר את ביאת האובדים מארץ אשור ואת הנידחים בארץ מצרים. את העבר והעתיד אנו קושרים לאחד בתקיעה השופר, המשמיעה את מה שאינו יכול להיות מבוטא במילים בקולה המיוחד.


קול זה אינו חד סטרי, ואין הוא פונה אך ורק מן האדם אל אלוקיו. קולו של שופר עולה מן המיצר אל מרחבי י-ה, אך גם שב לעולמו של האדם, ואף מחולל בו תשובה משל עצמו. ההלכה ביטאה זאת בדרכים שונות, ובעיקר בשעה שבאה לקבוע את דיני תקיעת שופר ואת נוסח ברכתה. הדינים כולם מלמדים על החובה לשמוע קול שופר גם בעולם בו יסודו התקיעה.


לשון הברכה - וציוונו לשמוע קול שופר - לימד אותנו את חובת ההאזנה הקשובה לתקיעה. אף שהפעולה היא התקיעה, ואף שבשורת היום הוא "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", אנו מברכים על השמיעה. כי לא רק לתקוע כלפי חוץ אנו מבקשים, כי אם גם לשמוע, ולחולל בתוכנו את ההפיכה הפנימית שהיא סגולתה של תקיעת השופר.


תקיעת השופר היא הנגינה האלוקית, והיא תזמורתה של הנשמה. היא המדברת על עולם התקוות הישר והפשוט שלפניה, ועל גניחותינו ויללותינו בשעה שחזוננו הפנימי יורד לירושלים של מטה, ופוגש את קרקע המציאות, המפרקת אותו ניצוצות ניצוצות ומייסרת את הצופה בחלום המתנפץ. התקיעה היא גם שירת החזון העתידי, המדבר במנגינת הגאולה.


גזירה שווה יש לגזור מתקיעת המצווה אל ניגון הרשות. אף כאן אנו מדברים ביסוד שעיקרו הוא הקול, ואף כאן אנו מחלצים ממצרי הנשמה את המרחבים הגדולים של העולם הרוחני. וכיצד יאזין האדם לקולו הוא אם הוא אץ ורץ כבר לבטא את הצליל הבא, ולא הותיר לו רווח בין תו לתו כדי להאזין ולשמוע ולחיות ולבסס ?


וכיצד יוכל הוא לשמוע קול שופרו הפנימי אם הוא רץ, ואינו מגלגל את טעמו של התו בלשונו, ומחמם את היין הטוב של המנגינה בשפתיו, ומגרגר את עסיס הניגון בגרונו ? ולאחר כל זאת עוד נותר לו גם לשמוע את מה שניגן, ולהניח למנגינה לחולל בתוך עצמו את השינוי שהיא מחוללת - וכיצד ניתן להספיק לעשות כל זאת אם הניגון שהה בפיו פחות משיעור שמיעה ?


לנגן לאט כי האזנה זו אף צריכה לחלחל פנימה. לא גשם זלעפות הוא הניגון כי אם טל חיים. לא בטיפות גדולות ומהירות הוא יורד, כי אם בזרזיפי טל קטנים, שאין המהירות יפה להם. לא מן השמיים בלבד מומטר, כי אם במפגש שבין החום והקור באדם, ובניגודיות הפנימית שיש בו, ובלחלוחית שהוא עצמו יוצר בנשמתו, ואלה מתרחשים אט אט.


גם בשעה שאין עולמו של אדם מתרונן בניגון, ולבו רחוק מאתו יתברך, ויראתו היא מצוות אנשים מלומדה, מעוררות בו טיפול טל חיות תמידית: "שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו - אמר לה הקדוש ברוך הוא בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהיה כטל לישראל".


לנגן לאט כי הניגון צריך לשפות אחרות כדי לבקש את ההתעטפות הגדולה של הנפש בשעה שהיא מנגנת. הניגון גם מנוגן בגוף, המתנועע עימו, וקושר בו את הגידים ואת העצמות. אמנם, אף הם יכולים לנוע במהירות, ושפתו המיוחדת של הריקוד השמח והמתלהב אף היא שפה היא. אולם הניגון לאט הוא ריקוד בישיבה, בו העדינות והרגישות של כל נים רוקדים את ריקודם שלהם.


לנגן לאט, כי אנו מבקשים בניגון האיטי גם את הריקוד. כלי הביטוי של ריקוד של ניגון מהיר הם הרגליים. כלי הביטוי של המנגן לאט הוא ורידי הגוף הדקים - תנועת העיניים ופיתול הגוף והטיית הפנים ותיפוף האצבעות. זוהי שפת גוף אחרת, שכמעט ואינה נראית לעיניים, כי אם נעה עם זרימת הדם ונשימת האוויר.


לנגן לאט בשל השתיקה. אין השתיקה והניגון צרות זו לזו, ואין הניגון מבקש לגרש את השתיקה מנחלתה. קדושת הגוויל גדולה היא מקדושת הכתב, וקדושת השתיקה עליונה אף בשעה שאדם מנגן. השתיקות שבין תו לתו מחוללות את שאין ניתן אף לקולות הניגון המופשטים להשמיע, וקולן הולך מסוף העולם ועד סופו.


לנגן לאט כי נצטווינו בהלכות תפילה להיכנס שיעור שני פתחים באולמה של תפילה. אף בהיכל הניגון אין לעמוד בפתח, כי אם להיכנס בו שיעור שני פתחים - פתח אחד הוא עזיבת העולם החיצון והישאבות לאולם הניגון, ופתח שני הוא פתח הלב, שאין הוא פתח השולל כי אם פתח מחייה עולמות. כניסה לשתי עולמות פוסעת היא עקב בצד אגודל, לאט.


ד


כמו בירור המידות וכמו דקדוקי מצוות אף ניגון לאט הוא בבחינת צדיקים ילכו ובם ואחרים ייכשלו בהם. אין דבר בעולם בו לא ניתן להיכשל, ואין תכונה בעולם שאין דמותה יכול להיות אף הופכה. לא ניתן לעסוק בבירור סוגיית חיים בלי להיזהר מאכילת קליפתה ויריקת גרעיניה. אף הניגון האיטי צריך להזדקק זיקוק אחר זיקוק כדי שיהא כלי מלא ברכה ולא לקללה.


גם יסוד גדול זה מתורת רבנו הכהן הגדול מאחיו למדנו. רבנו היה מזהיר כי אל לו לאדם להיכנס לעולם עבודת המידות בלי שניסר קודם את תוכנן. אם לא יעשה זאת הוא עלול להרחיק את שצריך לקרב ולקרב את שראוי להימנע ממנו. דמותה החיצונית של מידה מלמדת רק על האפשרות שהיא מידתו הטובה של האדם, אך אינה מבטיחה שכך הוא הדבר, בלי שתנוסר היטב ותצוחצח מקליפותיה.


דרך משל, חייב אדם לבקש את רכישת עטרת התפארת של המידות כולן - הענווה, שעולמה של תורה כולה תלוי בה - מה מים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך, אף דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שעושה עצמו כאסקופה הנדרסת, ופותח את לבבו ואת נשמתו לזרימת המים ממקום גבוה למקום נמוך. אין התורה באה בשערי הממלא את כל הווייתו בעצמיותו, ואינו מודה על אמיתות אחרות הזורמות בו.


אף על פי כן, אם יבוא אדם ויטרח בתיקון מידותיו קודם שהתבררה לו מידה הענווה ומהותה, ייפול הוא ללבושה החיצוני, שפעמים רבות הפוך הוא למהותה. שכן הביישנות והעצלנות, הרדידות וחוסר האחריות, השטחיות והישנוניות, הרפיון והפסיביות - דומים כולם לעולמה החיצון של ענווה. לבוש חיצוני יקויים בו. ואוהביו כצאת השמש בגבורתו - לא יקויים בו.


כמוה אחותה הצרה לה - הגאווה. בשעה שדוחה האדם את הגאווה המאוסה מעולמו ייזהר שלא יקרב למלחמה קודם שסימן את גבולותיו של האויב. מבלעדי זה עלול הוא להילחם בעז ובגבורה, בנצח ובעוצמה, בנחישות ובעצמיות ולכלותן מעל פני האדמה על אף הברכה המצויה בהן, בשל שנדמו לו בטעות כבנות בריתה של הגאווה המאוסה.


אף הניגון לאט יכול הוא להתלבש בלבוש חיצון מבורך, אך גרעינו אין עימו. שהרי יכול אדם לנגן לאט בשל העובדה שמחשבותיו מפוזרות עליו, ואין הוא מצליח לכנסן אל עצמו, ואף לא לעקוב אחר מהלכן, כי אם להתרשל באסיפתן כעמיר גורנה, ולזרותן לכל רוח. טוב לו הניגון לאט כיוון שנדמה לו שאין בו תביעה לעמל רוחני.


אף העייף ויגע ולא ירא אלוקים מוצא לעיתים את מפלטו בניגון האיטי, שמאפשר לנשמתו להיות נים ולא נים, ואף לסבור בטעות שהוא מנגן לאט. אין הוא מנגן לאט, לינה בעומקה של אמונה מעלה גדולה היא, והחולמים חלומות גדולים ושותקים אין אדם יכול לעמוד במחיצתם. ברם, מדור הניגון אין בו שתיקה כי אם בין עדר לעדר ותו לתו, ואין בו שינה כי אם ערות.


על כן, אל נלך שולל אחר התפישה המוטעית כאילו הניגון לאט לעצמו הוא המכריע את גורלו. מסגרת לעולם אינה מבטיחה. היא מאפשרת. לא נותר לו לאדם אפוא כי אם לבוא חשבון עם עצמו באופן מתמיד, ולאחר מכן להניח לזרימה הנפשית הפנימית שבו לזרום אל המקום שהוא למעלה מכל החשבונות כולם, והכל יכול וכוללם יחד.


אורחות ניגון אין הם יכולים לצמצם עצמם בגדר הלכתי ומשפטי, ולהיות נחלת רבים. יש שמוצא עולמו דווקא בהיכל הניגון המהיר, ויש שפונה מעולם השמיעה לעולם הראייה. לא לשפוט בין איש ובין רעהו באו הדברים, ולא להעמיד עוד אמת מידה בה טועים אנו לבחון את שכינינו, להקשיב לעולמנו באו דברים אלה שער לפתוח, ולהביא עוד שער לעולם הניגון לידי ביטוי.


ננגן לאט, ונבוא יחדיו בשערי הניגון, ונלכד את ליבותינו יחד בבואנו אל היכל הקולות והצלילים, ולא נירדם על משמרתנו כי אם גיבורים סביב מיטתה של השלמות נהיה, ונניח לה למנגינה לעשות את דרכה כמי השילוח ההולכים לאט, וניוושע בשובה ובנחת, ונניח מקום לכל אחד לפלס את מעגלו הפנימי בזרימה הציבורית הכללית, ונזכה לשמוע את כינורו של דוד המעורר את הכבוד ומעיר את השחר - קמעא קמעא.


 

 

 

בית המדרש