ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בין סובלנות לפתיחות

ע"י: הרב יובל שרלו

קל מאוד למחוק את הגבול שבין פתיחות לבין סובלנות. הפתיחות והסובלנות דומות מאוד, חיצונית, אחת לשניה, אולם שונות במהותן ובאופי האדם המאמץ אותן כתפישת עולמו.

שתי דרכים יש ביד המבקש לטשטש את מעמדו של מונח חשוב ומרכזי: האחת היא להתנגד לו, והשניה היא להפריז בשימוש בו ולזהות תחומים הפוכים או ירודים כדבר עצמו. קל מאוד לטשטש את ההבדל שבין שתיקת אנשים משום שאין להם מה לומר לבין שתיקה שבה שניהם שותקים על אותו הדבר ואינם זקוקים למילים. קל מאוד לטשטש את ההבדל שבין גבורה לפזיזות, למרות ששתיהן נראות, חיצונית, זהות. אבא קובנר, כמדומני, טען כי יש שבקשו לגדל אפיקורסים וגידלו עמי ארצות, למרות שההבדל החיצוני בין שתי הדמויות קשה להבחנה. קל מאוד למחוק את הגבול שבין פתיחות לבין סובלנות, שאנו נשתמש בה במאמרנו זה בהוראתה כפי שטבע אותה הרב קוק - סובלנות קרה.


מקורה היסודי של הפתיחות הוא בהכרה שהאמת אינה מרוכזת במקום אחד, שרסיסיה פזורים בדעות שונות ובמפלגות שונות, שהמציאות מורכבת דיה כדי לכלול בתוכה זויות שונות ושהמחלוקת איננה אסון או מחלה אלא היא טבע בקשת האמת. האדם הפתוח הוא האדם המבקש ללמוד, להיפתח, לכלול בתוכו אמיתות רבות ככל האפשר, לעמת אותן אחת עם השניה, למצוא כתוב שלישי שיכריע בינהן, לא לנוח כל ימי חייו מבקשה זו. הוא מצוי בדיאלוג מתמיד עם כל תפיסת עולם שהוא בא במגע איתה, הוא מוותר על רעיו החושבים כמוהו כדי לפגוש את השונה ואת הזר, להתעמת איתו ולקבל ממנו את כל שהוא יכול לדלות מבארו.


מקורה היסודי של הסובלנות הוא באדישות, בהכרה שמוטב לו לאדם להתקפל בתוך עולמו הצר, להניח לכל איש לחיות את חייו כרצונו, לא להיות מוטרד מכך שאחר חושב אחרת ולא להטריד את הזולת בתביעות מתמידות. האדם הסובלן הוא נוח ונעים, אינו תוסס ואינו מתסיס, חולף בין ארוע לארוע ובין מפגש למפגש, מניח לעולם לנהוג כפי שהוא ובלבד שלא יטריד אותו עולם זה.


הפתיחות והסובלנות דומות מאוד, חיצונית, אחת לשניה, אולם שונות במהותן ובאופי האדם המאמץ אותן כתפישת עולמו:


האדם הפתוח הוא קנאי, קנאי לאמת. אלא שאמת זו מצטיירת בפניו מגוונת כל כך, בעלת פנים סותרים ומנוגדים המנתבים את הלהט הקנאי לקנאות של תביעה עצמית. הקונפליקט נהפך אצלו לדילמה, הניגוד לאושר, הלימוד למהות חייו. האדם הפתוח מרגיש את עצמו קשור לכל, כיון שבכל אחד יש משהו מעולמו שלו. הוא קשור לחרדים - כיון שהוא עצמו רואה משמעות בדבקות אמונתית (לאו דווקא דתית) הקיימת גם בו עצמו, הוא קשור להתישבות העובדת  - כיון שתחומי יצירה ועמל כפיים קיימים בו, ולא פחות מכך הוא מחובר אל היצירה הספרותית והאומנתית, גם הבינלאומית, וכל זאת בלי לאבד את חוט השדרה שלו עצמו המבקש את הכתוב השלישי שלו עצמו, את מהות חייו. הוא אדם עשיר. הפתיחות אומרת שבכל דבר יש אמת.


האדם הסובלן נוטה לניהליזים (אם כי יש להבחין בין השניים), לחיים בתוך בועה, לנהנתנות. הוא מוכן להתבונן, כאנתרופולוג, אל תופעות חיים שונות ואל צורות ביטוי אחרות אך כל אלה מעמדה מרוחקת ולא מעורבת, מקבלת את העובדה שיש שושבים וחיים אחרת אך אינה הופכת עובדה זו לאתגר. הסובלנות מלמדת שאין משמעות לאמת.


שניהם מאוד דומים באופן חיצוני ונוקטים, בהרבה מן המקרים, את אותן עמדות מתונות, אולם ממקור שונה: הפתוח - כיון שמפגש של אידיאות מנוגדות - שלום ואמת, חסד ודין, צדק ונועם - מביא אותו אל נקודת האמצע המבקשת את הטוב שבכל. הסובלן - כיון ששום דבר אינו חשוב בעיניו דיו כדי להילחם ולטעון טענה משמעותית שבקצוות.


אני רואה את מהות החינוך במלחמה בסובלנות הקרה (ולפי דברינו, אף ממנה יש לשאוב מעט, ובעיקר את רוגע מאבק האמונות), בשלילתה כדרך חיים,  ובאימוץ מוחלט של הפתיחות של בעל חוט השדרה הרוחני. הסובלנות היא רק כללי התנהגות שבין בני אדם, חשובים - אך לא ממצים. הפתיחות היא כללי התנהגות שבין אדם לעצמו.


 


ביקורת, מוצדקת בחלקה הגדול, נשמעה על מערכות חינוך רבות, בינהן הדתית, שלא חינכה לפתיחות. שלא הציגה דיה את מכלול האמיתות החלקיות המשמשות בעולמנו, שהיא נעולה על חלק מן האמת המצוי בה ושאינה מפתחת את כלי המפגש עם העולם הרחב. דווקא מערכות אלו הפוגשות מחלוקות כל כך רבות בתוכן פנימה היו צריכים להתבשם מריח המפגש עם המחלוקת ולא לדחותו.


ביקורת מוצדקת שכזו לא נשמעת כלל על מערכת החינוך המחנכת  לסובלנות ולא לפתיחות.


חינוך לסובלנות יגדל דור של אנשים בינוניים, אטומים, מחפשי חוויות חושניות מסעירות, בורחים מן המציאות אל מציאות מדומה בדרכים שונות, ללא מתח רוחני וללא מגע עם חוויה קיומית. חינוך זה נעשה היום בשמה המקודש של הפתיחות למרות, שעל פי דברינו, הוא הפוך לה לחלוטין. הוא קר. מערכת חינוך זו אינה מעצבת אדם שתובע מעצמו, שרואה כמהות חייו את רכישת העולם הגדול אל תוכו אלא מבקשת רק את הדרך להביא לתפקוד תקין של החברה. דמוקרטיה כביטוי לסובלנות, היא רק צורה להכריע בין ניגודים.


דמוקרטיה כביטוי לפתיחות היא יצירת אישיות מתעניינת ומשכילה, מעורבת ומתלבטת, קשורה לעולמות רבים ומבקשת בתוכם את עצמה. כל אלה לא מצויים, בשנים האחרונות, במוקד המשימה החינוכית שלנו והמחיר מתגלה ברדידותה הרוחנית של השכבה הצעירה בחברה הישראלית.


אם לא נשכיל לחנך לפתיחות במובנה הנכון אנו צפויים לצמיחתו של דור סובלן - אך ריק, קורקטי אך נבוב, אזרח יעיל - אך ללא רוח חיים.


.

 

 

בית המדרש