ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (כ):ההסכמה מ"דעת" - (3)

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעורים הקודמים למדנו על טיבה של ההסכמה, ועל המקום ההכרחי שהיא חייבת לתפוס בשיקולים האתיים. ברם, להסכמה זו יש ערך אתי אך ורק אם היא נעשית מ"דעת". בשיעור זה נדון בתנאים כדי שהיא אכן תיעשה מ"דעת", ונעמוד על תרומתה של האתיקה היהודית להגדרת המושג "מדעת".

 


מהם התנאים העיקריים לצורך ה"דעת" ?


א.המידע:


תנאי הכרחי כדי שאם יוכל להסכים לדברים מסוימים, בין אם מדובר בעניינים רפואיים ובין אם מדובר בעניינים אחרים, היא שהמידע יהיה פרוס לפניו. כאשר אנו מדברים על מידע אנו מדברים הן על המידע בתחום העובדות, ובין על מידע בתחום המשקל הראוי של עובדות אלה.


עניינים אלה נמצאים הרבה מאוד בהלכה. נראה כי היסוד העיקרי לדיון הוא דיני נדרים, בהם אנו מוצאים כי נדרי שגגות (לדוגמה) אינם חלים כלל ועיקר. נדרי שגגות הם נדרים שבהם תמונת העולם המצטיירת בפני מקבל ההחלטות אינה נכונה. דיון מפורט בשאלה מהי תמונת עולם לא נכונה לגבי דיני נדרים מחייב לימוד מעמיק, שאין לו מקום כאן, אך נדגים חלק ממנו:


שבועה של שגגות כיצד ?


אם שבועת העדות או הפקדון היא כגון ששגג בפקדון ובעדות שהוא פטור מכלום כמו שבארנו.


ואם שבועת שוא היא כגון שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה, ואם שבועת שקר היא כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל או שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל או שלא תהנה אשתו לו מפני שגנבה כיסו או שהכתה את בנו ונודע שלא גנבה ושלא הכתה וכן כל כיוצא בזה (שגגות ג,ה).


המעיין בדברי הרמב"ן יראה אפשרויות שונות של קריאת מציאות שגויה. לעתים מדובר בחוסר ידיעה של החוק ("תפילין מצווה"), לעתים מדובר בשכחת פעולות שנעשו ("ונזכר שאכל") וכדו'. אפשרות אחרת המופיעה בהלכה היא זיהוי לא נכון של המציאות:


אבל הנודר או הנשבע שאיני נושא פלונית הכעורה ונמצאת נאה שחורה ונמצאת לבנה קצרה ונמצאת ארוכה קונם שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה הרי זה מותר מפני שהוא נדר טעות והוא בכלל נדרי שגגות שהן מותרין ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר שהרי הסבה שבגללה נדר לא היתה מצויה וטעות היה (נדרים ח,ג; הראב"ד חולק).


ודוגמה נוספת ומאוד משמעותית:


אמר מר: האדם בשבועה - פרט לאנוס.


היכי דמי ? כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב.


כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו.


אמר ליה אידך:  ואנא בשיקרא אישתבעי ?


אמר ליה: לבך אנסך ! (שבועות כו ע"א).


ניתן אפוא לומר כי תנאי הכרחי להגדרת ההסכמה כהסכמה מ"דעת" היא תמונת המצב במובן המלא של המילה.


יש לזכור כי כאשר מדובר בתמונה שאינה מלאה המוצגת על ידי מבקש ההסכמה, אנו נתקלים בתרומתה המיוחדת של תורת ישראל בציווי "ולפני עוור לא תתן מכשול". ההלכה אוסרת על ספק המידע להציג מידע שגוי בפני זה שצריך לקבל הכרעה, וכך אפוא אנו זוכים לגיבוי אתי נוסף לאפשרות של "דעת אמיתית".


שאלת היקף הדעת הנדרש היא רחבה מאוד. מחד גיסא נוח היה לטעון כי המסכים צריך לדעת הכל. מאידך גיסא, לא זו בלבד שאין אפשרות לעמוד בכך, אלא שאפשר שדווקא ריבוי המידע יגרום לכך שהוא לא יוכל לברור מתוך המידע הרב את כל המצוי בו.


 


ב.יכולת קבלת ההכרעות:


אין מערכת משפט שבעולם בה אין הגדרה מיהו המסוגל לקבל הכרעות ומיהו פסול דין לעניין זה. אנו מכירים תדיר את הצירוף "חרש שוטה וקטן" שהם פסולי דין על פי ההלכה, ועל כן אין הם יכולים לקבל את ההכרעות מדעת. מובן כי יש לדון בנפרד מי כן מסוגל לקבל הכרעות במקומן, ומה עמדת ההלכה בעניין אפוטרופסות ברמות שונות של פסולי דין. באופן כללי כאשר מדובר בקטן יש ספרות רבה על כך


ראה אוסף מקורות ב http://www.mishpativri.org.il/researches/mekorotzchuyothayeled.htm) ואילו כאשר


מדובר בפסולי דין אחרים התמונה מורכבת יותר.


ברם, השאלה המרתקת יותר היא שאלת מצבים נפשיים שונים המונעים הגדרת המצב כ"דעת" של אדם שאינו פסול דין. קבלת הכרעות תחת לחץ וללא כוונה אמיתית לקבל אותן. מחד גיסא ההלכה מכירה בטיב קבלת ההכרעות מדעת גם במצבי לחץ (ראה סוגיית תלויהו וזבין - בבא בתרא מז ע"ב ואילך) ומאידך גיסא יש סוגיות המלמדות כי ישנם מצבים בהם ההלכה לא תכיר בקבלת ההכרעה תחת לחץ.


 


ג. ביטוי ה"דעת" כראוי:


אין אדם יכול לקרוא מה בלב חבירו, ובשל כך אין לנו כלים משמעותיים כדי לבחון מהי ה"דעת" האמיתית של האדם. אנו מכירים שני כללים הלכתיים סותרים. מחד גיסא - "דברים שבלב אינם דברים"; מאידך גיסא ישנן הלכות שונות בהם נאמר "עד שיהיו פיו ולבו שווים". מתיחת קו הגבול המדויק היא רחבה הרבה יותר מדיון זה, אולם יש לבחון בכל מקרה מה קורה כאשר אנו מעריכים כי הדעת האמיתית של האדם שונה, והוא מבטא את הדעת הלא נכונה מסיבות שונות.אלו חלק מהסוגיות הנוגעות להסכמה מדעת

 

 

בית המדרש