ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

החינוך נגד אלימות

ע"י: הרב יובל שרלו

האם נגד האלימות שייך לפעול בדיבור? מה כוחו של דיבור? על כך במאמר הבא שפורסם בהצופה (יום שישי כ"ז כסליו תשס"ח)

 


פרץ האלימות שאנו חווים עתה במדינת ישראל מעורר חלחלה, המסכנת אותנו בריבוי אנשים שיאמרו מי יתנני במדבר מלון אורחים. כמות הרציחות, התאונות, הפגיעות בחסרי ישע, הפריצות, אלימות הורים כלפי ילדים מעידה עדות נוראה על ההולך ומתרחש בחברתנו. האויב החיצוני אינו מצליח להכריענו - קשה לומר מילים דומות על הסכנה האורבת לנו מבפנים. אלימות משמעה שימוש בכוח כאשר לעושה זאת אין סמכות להפעיל כוח, וכאשר אין צורך בהפעלת כוח. למבעי האלימות פנים שונות, ובמדור ספרות ותרבות נכון יהיה לדבר על בסיסה של האלימות - השפה.


בצורות שונות באה האלימות הדיבורית לידי ביטוי. ראשונה בהן היא הדימויים בהם אנו משתמשים. עולם הדימויים שלנו הוא עולם אלים: אנו אומרים כי יש להיזהר מלהיכנס לשדה מוקשים, כי עלינו להסתער על היעד הבא, כי היה פיצוץ של אירוע, כי הנושא הוא חבית של חומרי נפץ וכי הנמצא מולנו הוא אויב. זו שפה שהדימויים הצבאיים שולטים בה, והיא יוצרת רקע לאלימות ומבטאת את העוצמה הגסה בה אנו מדברים. ברם, אלימות אינה באה לידי ביטוי רק בצורה בה אנו כותבים או מדברים אלא גם במבנה הדברים.


כאמור לעיל, אלימות היא שימוש בכוח במקום בו הוא לא חוקי ובמקום בו הוא לא נדרש. כאשר אנו עוסקים בענייני השפה, ישנה גם שפה כוחנית בתחום התוכן. שפה כוחנית היא שפה שאינה נותנת מקום לאמת הנמצאת בעולמו של האחר; שפה אלימה ממנה היא שפה בה אי נתינת המקום מתפתחת להצגת עמדותיו בצורה הנלעגת ביותר, כדי שיהיה נוח לטעון לאי תקפותם; שפה אלימה ממנה היא שלילת הלגיטימיות של מביע העמדה, שכן הוא שמאלני, צעיר, חצוף, בור או כל עניין אחר שאינו נוגע בעניין עצמו אלא בדמות האדם המביע את העמדה; שפה אלימה היא שפה שיש בה מקום לאמת אחת בלבד וכל השאר הוא הבל ורעות רוח - כל האנרגיה מתכנסת למקום אחד ומתפרצת משם בכוח, שאינו מביט לצדדים השונים שם המציאות.  


קומה מסוכנת יותר של אלימות נמצאת בדעות השונות ובתוכנן. חלק מהן קוראות ללגיטימציה מסוימת של האלימות. בשבועות האחרונים אנו מוצאים דיבור שמשתמע לשני פנים ביחס לשמעון ולוי; למימוש הדרך בה הלכו החשמונאים כלפי מתייוונים אחרים בני דורנו; באיום מתמיד של שימוש בכוח כנגד הכרעה של כלל ישראל בכל מקרה (לא בהתייחס למציאות פוליטית מסוימת, אלא כעמדת יסוד); באמירות כי "במדינה הזו - רק הפיכת שולחן מועילה"; בסלחנות כלפי פעולות אלימות שנעשות כלפי מי שאין חושבים כמוהו ובעוד דרכים שונות היוצרות קרקע לצמיחת עשבי אלימות שוטים.


האם אין נאיביות בניסיון להתמודד עם האלימות דרך השפה, התוכן והצורה ? האם מגפת האלימות בה אנו לוקים כיום היא הרבה מעבר לכך, ומצויה בעיקר בעולמם של אלה שכלל אינם יודעים כי יש שפה ושיח עימו מתמודדים עם המציאות, וכוח השרירים או חומרי הנפץ (הממשיים, לא מטאפורים) אינו הדרך בה יש ללכת ? האמנם יש חשיבות של ממש לעידון השפה כדרך להתמודד עם האתגרים בפניהם אנו עומדים ?


אולי לא  אך אולי כן. עולמה של ההלכה מלמד כי דווקא הדברים הקטנים הם היוצרים את האווירה הראויה להתמודד עם האלימות. שיעור זה למדתי מפי ראש עיריית ניו יורק - גו'ליאני - בסמינר בו השתתפתי לפני שנים רבות. התיאוריה שלו לביעור הפשע פנתה דווקא אל העבירות הקטנות ולא הגדולות. נכחתי בבית משפט לעבירות מקומיות, בו נידון אדם שישב שלא כחוק על שני מושבים ברכבת התחתית לצביעת כל ברזי הכיבוי ברובע במשך השבועיים הקרובים, ובו נידונה אישה שהתגנבה לרכבת התחתית בלוא ששילמה את הסכום הנדרש - 1.25$  - לתיקון ספסלים ציבוריים בגנים הציבוריים של הרובע. מדיניות זו יצרה אווירה כללית של שמירת חוק וסדר, ורבים הטוענים כי זו המדיניות שהביאה בסופו של דבר לחרות הגדולה המרפחפת על המהלכים ברחובות ניו יורק כיום, אפילו בברונקס. אעיר רק כי כמו לכל מדיניות גם לזו יש מחיר - מפגיעה באנשים קטנים ועד למשטרה אלימה מאוד - ודווקא המודעת לתמונה כולה עשויה להביא אותנו למקום טוב יותר.


בשומעי את דבריו נזכרתי בהלכה. ההלכה עוסקת בעיקר בדברים הקטנים, היום יומיים, המקומיים: בצלחתו של אדם, בחדר מיטתו, בעסקיו ובסדר היום הריטואלי שלו. אין אנו מוצאים הלכות רבות העוסקות בדברים הגדולים באמת. זו כמובן תוצאתה של תאונה היסטורית - מפני חטאינו גלינו מארצנו, ובשל כך אין לנו מסורת הלכתית של הלכות הדברים הגדולים - אך זה לא ההסבר היחיד לתופעה. יש משהו מיוחד בהלכה אשר יוצר את אווירת עול מלכות שמיים, והקפדה על המעשים השונים שאנו עושים. בשעה שאדם פותח את פיו לשיחת חברים גם ריבונו של עולם נוכח שם: הוא מורה לנו לא להלבין פנים ולא לרכל, לא לומר לשון הרע וכן להסתכל בעין טובה על הבריות, לדון את הבריות לכף זכות ולהתרחק מדברי שקר - כל אלה יוצרים אווירה יסודית אחרת, וממנה הנמכת להבות הכוח והכעס.


פן אחר של השפה האלימה הוא ההכרעה המהותית של התקשורת החזותית הקשור בתרבות ובשפה. משעה שהתקשורת הכריעה כי הסיפור מעניין אותה יותר מהנושא, משעה שהדיון נועד להיות זירת התגוששות ולא בירור עמוק של העניין - אנו מפתחים תפישה אלימה, שעניינה אינו ליבון נושא מצדדיו השונים, אלא טיפוח ההצגה וההתגוששות בין הדעות השונות. גם כאן יכולה השפה התרבותית לדבר אחרת: בטיעונים ארוכים יותר, בסבלנות להקשיב, בניסיון לרדת למהות עמדת השני ולניצוצות אותם ניתן לאמץ מתוך מבטו.


אולי דווקא בעלי השפה היוצרת - הכתיבה האומנותית, היצירה הספרותית, הנגישות התקשורתית - יזרעו שדה בזרעים היכולים ליצור שיח אחר בחברה בה אנו חיים. שיח זה לא יהיה בכוחו להתמודד עם האלימות. ברם, יהיה בכוחו להיות קרקע פורייה לאווירה חברתית כוללת, בה האלימות תהיה חריג שניתן להתמודד עימו בכלים המיוחדים לכך, והגיבוי למהלך זה יינתן ממלוא רוחב הזרם המרכזי הלא-כוחני של החברה בכללה.

 

 

בית המדרש