ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

וועידת דרבן כבקשת א-לוהים?

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו כותב על המשמעות של דאגת אוכלוסיית העולם לאיכות הסביבה-"העובדה שהעולם כולו התכנס להכרעה כי אנו נוטלים אחריות על העולם ומצמצמים את פליטת גזי החממה היא צעד נוסף עצום שיש לו משמעות רוחנית עמוקה".

העובדה שהעולם כולו התכנס להכרעה כי אנו נוטלים אחריות על העולם ומצמצמים את פליטת גזי החממה היא צעד נוסף עצום שיש לו משמעות רוחנית עמוקה. מקורות רבים בתורת ישראל מלמדים על כך. בראש ובראשונה דמותו של האדם כצלם א-לוהים. האדם הברוא בצלם א-לוהים נצטווה על ידי ריבונו של עולם לרדות בדגת הים ובעוף השמיים. הרב קוק זצ"ל הדגיש: "... אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדייה האמורה בתורה... איננה מכוונת לרדייה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו, רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה' הטוב לכול ורחמיו על כל מעשיו שאמר 'עולם חסד יבנה'".

מעבר לעקרונות היסוד של צלם א-לוהים כמקור לאחריות האדם על סביבתו ניתן לשוב אל מצוות כלאיים, לדון בה בהמשך לחוויה הקיומית של האדם הברוא בצלם א-לוהים, שנקרא לעתים גם לסגת. מצוות הכלאיים תובעת מהאדם לסגת מפיתוח בלתי מוגבל של כישרונו הטכנולוגי בתחומי החקלאות בשל עיקרון גבוה ממנו - העובדה כי עליו להתנהל בבריאה במסגרת הבריאה. משמעות ההגבלה המוטלת מכוחה של מצווה זו היא קריאה לאדם להכיר בכך שהוא חלק מעולם ברוא, ועל אף שהופקד על ידי ריבונו של עולם על כיבושו של העולם הוא נקרא גם לצמצם את הופעתו בעולם כחלק מעיקרון זה. כתובת הצמצום היא ריבונו של עולם, אך משמעותה היא הסביבה.

מקור נוסף היכול לשמש אותנו בביסוס אחריותו של האדם לעולם הוא הביאור השני של הרמב"ן למצוות שילוח הקן: "...או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא" (דברים כב, ו). מדבריו עולה חובה הלכתית לשימור המינים השונים של בעלי חיים, ואף שמצוות שילוח הקן אינה מונעת את הכרתת המינים השונים היא מכוונת את האדם לאחריות כלפיהם ולזהירות שלא להשמידם לחלוטין.

מצווה נוספת ממנה ניתן לבנות עולם של חיים המחויבים לסביבה הוא איסור בל תשחית, כביאורו בדברי החינוך: ...וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה  בהם השחתה יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא [קידושין ל"ב ע"א] והא קא עבר משום בל תשחית... שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה,  וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל  אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם...

לא הסביבה עומדת במוקד מצווה זו אלא דמות האדם. בעל ספר החינוך גם אינו מקשר את החובה הזו עם אחריותו של האדם כלפי עולמו, כי אם לשאלת מידותיו הטובות של האדם, האוהב את הטוב והתועלת ומתרחק מכל דבר רע. ברם, מצווה זו יכולה להפוך למקור קיומי רחב בהרבה, המעצים את חווייתו של האדם בעולמו.

אט אט אנו קרבים למציאות בה לא תיוותר לנו עוד בחירה חופשית האם להיות אחראים לסביבה. זו לא תהיה שאלה קיומית רוחנית כי אם סוגיית פיקוח נפש משמעותית וריאלית. אדם שהוא בעל צלם א-לוהים אינו ממתין עד למימושו של הכרח. הוא פועל מכוח אמונתו העמוקה בדבר אחריותו הנובעת ממעמדו בעולם. לא כאנוס הוא בא לסביבה כי אם כמי שהוא חלק ממנה, רוצה בטובתה ואחראי לקיומה. צלם א-לוהים שבאדם נושא בחובו בשורה עמוקה לעתיד.

עתה הגיעה שעתה הגדולה של ההלכה. מבחנה הגדול של ההתייחסות האקולוגית יבוא לידי ביטוי בשעה שהיא תיכנס למעגל הפסיקה וההכרעות הנורמטיביות במעגלים שונים:

המעגל הראשון הוא מעגל הטלת המחויבות הפעילה לענייני הסביבה. מעגל זה קורא לעצם החובה ההלכתית של תשומת לב לענייני סביבה. משמעו נוגעת לדוגמה לארגון שמחות, בהם אנו נוהגים להשתמש בכמות עצומה של כלים חד פעמיים ומפגעים סביבתיים משמעותיים. גם לאחר שקלול המשמעות הסביבתית של סבון הכלים והכביסה ההכרחיים כאשר אין משתמשים בכלים חד פעמיים עדיין מדובר בזיהום בהיקפים עצומים. הכרעה כי אנו אחראים לסביבה משמעה הכרעה כי יש לצמצם את השימוש בכלים אלה, ואף שמדובר בהשקעת עבודה ומאמצים המעמעמים לעתים את אור השמחה החופשי מעבודה - הדבר אינו ראוי ואולי אף אסור. דוגמה זו לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על הכלל כולו יצאה. חובות המוטלות מכוחו של המעגל הראשון אינן נותרות בעולם ההצהרות בלבד, כי אם מחלחלות להוראות הלכתיות של ממש, שיש בהם כדי לפגוע בנוחות החיים והשחרור מעבודה. תקנות המיוחסות בגמרא ליהושע בן נון עשויות להיות מקור לכך.

המעגל השני הוא מעגל ההתנגשות. חובות השמירה והפיתוח של איכות הסביבה אינה מצויה בחלל ריק. ככל חובה, היא חלק ממערכת כללית, והשקעה בתחומים אלו משמעה צמצום בתחומים אחרים. ההתנגשות מתרחשת במקומות שונים. בראש ובראשונה בענייני תקציב - ההלכה עוסקת במקומות שונים בשאלת הקצאת משאבים, כמו בהתלבטותו ובהכרעתו של רב יוסף מהי אותה "מצוה רבה" אליה יש להקצות את תרומתה הנדיבה של אמו של "שבור מלכא" (בבא בתרא ח ע"א). האם שמירה על איכות הסביבה נכנסת מבחינה הלכתית לחובות אליהן אנו מקצים משאבים, גם כשהם באים על חשבון מצוות צדקה או תלמוד תורה ? ההלכה עשויה לתבוע מן האדם להשתמש בתחבורה ציבורית ולא ליסוע ברכב פרטי אם אכן פליטת הגזים מהמכונית היא הסיבה להתחממות הגלובאלית ולהמסת הקרחונים. 

המעגל השלישי, והוא המבחן ההלכתי המהותי, הוא מעגל ההתנגשות. הבה נניח כי לצורך גידול ושיווק ירקות עליים ללא חרקים יש  צורך בחומרי ריסוס שהתפרקותם איטית. שימוש בירקות אלה הוא אפוא שמירה קפדנית יותר על איסורי חרקים שהם איסורי דאורייתא מפורשים אך הרסני לסביבה בתחום זיהום מי התהום וכדו'. דיון הלכתי שמשמעותו הפוטנציאלית תהיה שיבה לגידול חסה בצורה המסורתית על אף הקשיים בבדיקה וקולות המבוססות על "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", כדי לשמור על הסביבה הוא היחיד שיעמיד את נושאי הסביבה ברמה הראויה להם. אין מדובר בקביעה שזו ההכרעה הראויה, אלא רק בשאלת עיצוב הדיון עצמו. בשעה שעל שולחנו של פוסק ההלכה עומד גם שיקול הסביבה במשקלו הראוי אנו יודעים כי ממומשת חובת האחריות על העולם שמקורה ב"צלם א-לוהים".

 

 

בית המדרש