ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (כב) המדרון החלקלק/ המשך (2)

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעור זה הקודם הצגנו כדרכנו על קצה המזלג את סוגיית המדרון החלקלק על שני פניה - החשיבות של השימוש בטיעון זה בד בבד עם הבעיות הלא פשוטות שטיעון זה מעלה.בשיעור זה נבחן האם ליהדות עשויה להיות תרומה לשאלה זו. מובן כי לא נמצא בשום מנוע חיפוש את הביטוי "מדרון חלקלק", אולם אם נעמיק ונהיה מסוגלים להפשיט סוגיות אחרות נוכל להסיק מהן את עמדת תורת ישראל בכך.


מה עשויה להיות תרומתה של ההלכה לדיון הכללי על המדרון החלקלק ותקפותו?


א


 


מקומו של "המדרון החלקלק" בקביעת ההלכה:


בשעה שמיין הרמב"ם את חלקי התורה קבע כי ניתן לסווג את התחומים השונים של התורה לחמש קטגוריות. הקטגוריה הרביעית כונתה על ידו "הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה" (הקדמת הרמב"ם למשנה). לאמור: מעבר למצוות התורה ישנה מערכת ענפה מאוד של גזירות חכמים, שהמוטיבציה העיקרית שלהם הייתה "דרך סייג וגדר". נדגיש כי לא כל גדר וסייג מבוסס על טיעון המדרון החלקלק, ופעמים שמדובר בגזירות ישירות ולא בסכנה עתידית. אולם ניתן לומר כי חלק גדול מגזירות חכמים מבוסס על סכנת ההתדרדרות, ועל כן ניתן לקבוע כי באופן עקרוני ההלכה רואה בטיעון זה טיעון לגיטימי להגבלת פעילותו של האדם. ואכן, קשה למצוא תחום אחד בהלכה שאינו רווי הלכות רבות המבוססות על החובה להימנע מלעשות דבר מה אחד, שכן התרתו עלולה להביא לידי התרת דבר מה האסור בעשייה.


לו היינו עוצרים את הדיון במקום הזה היינו מגיעים למסקנה כי לא זו בלבד שהחשש מפני המדרון החלקלק שכיח מאוד בעולם ההלכה, אלא שאין אנו מכירים גם התייחסות ישירה לבעיות שהוא יוצר. עולה לכאורה כי ההלכה רואה את האחריות העיקרית במניעת ההידרדרות, ואף אם מניעה זו פוגעת באדם - היא תומכת בו. נדגיש גם כי אין מדובר רק בעניינים שבין אדם לחברו, אלא גם בעניינים שבין אדם למקום. דוגמה לדבר: אין אנו תוקעים בשופר בשבת שמא החובה לתקוע בשופר בשבת תביא למדרון חלקלק של טלטול אסור - בין של השופר ובין של דבר מה אחר.


 


ב


 


הגבלות על השימוש ב"מדרון החלקלק:


ברם, גם חכמים היו מודעים לסיכון הגדול שבשימוש בטיעון המדרון החלקלק בהיקף בלתי מוגבל. השימוש המופרז בו עלול להביא לפגיעה חמורה בזכויות, ולהפיכת החיים לבלתי נסבלים. לא זו בלבד, אלא שהוא עשוי להאפיל על יסודות אחרים חשובים לא פחות, ובסופו של דבר החמרה בו תהיה בבחינת "חומרא דאתי לידי קולא". ואכן, אנו מוצאים במשנת חכמים הגבלות די משמעותיות על השימוש בכלל זה כגורם יחיד בפסיקה. נדגים חמשה כללים ידועים כדי לעמוד על הכיוון הכללי, ולאורם נבחן את התרומה האפשרית לסוגיית ברירת מין העובר[1]

א. אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה[2]: כלל זה הוא אחד הכללים היותר מרתקים שבמשפט העברי ובהלכה. ההלכה קובעת כי על המחוקק הבא לגזור גזירה, שפעמים רבות היא מכוח המדרון החלקלק המסוכן, לבחון קודם לתהליך החקיקה את יכולת הציבור לעמוד בה, לאמור: את מה שכינינו לעיל כ"מחיר" של האיסור המוטל, ואם המחוקק מעריך שאין הציבור יכול לעמוד בתקנת המדרון החלקלק - אסור לו לחוקק אותה. לא זו בלבד, אלא שכוחו של הציבור יפה גם לאחר החקיקה עצמה: "... הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה" (רמב"ם הלכות ממרים ב, ו). מהדברים עולה כי תקפותו של המדרון החלקלק מותנית ביכולת העמידה במחירו הכבד, ואם ציבורית כלל זה לא נתקבל - הוא לא תקף[3]. מגבלה זו משמעה שהקביעה האם החשש מפני המדרון החלקלק מוצדא או לא נקבע לפי מידת ההתקבלות הציבורית של הטיעון. בחברה המודרנית קשה עוד יותר לבחון זאת, שכן היא מקיימת בתוכה מנגנוני כפיה, אולם ניתן לקבוע שבמציאות בה על אף החקיקה ומנגנוני הכפייה האחרים לא התקבל הטיעון של המדרון החלקלק - הוא אכן לא תקף מבחינה פילוסופית. הציבור מהווה אפוא לא רק סיבה לחוסר התקפות אלא סימן לחוסר התקפות.
ב. אין גוזרים גזירה לגזירה[4]: ההגבלה המובהקת לגזרות היא הקביעה שאין גוזרין גזירה לגזירה, לאמור: לא ניתן לגזור גזירה הנובעת מהרצון למנוע הפרה של גזירה קודמת. כלל זה מעיד על מודעות עמוקה לשאלת "חברת ההגבלות" והפיכת החיים לבלתי אפשריים בשל ריבוי הגזירות. סיבת כלל זה בוארה על ידי קדמונים "שאם היינו גוזרים גזרה לגזרה נתמלא גזרות, ואם היה הדבר מתפשט מגזרה לגזרה היו אוסרים כל הדברים מעט מעט"[5]. נימוקים אלה מלמדים כי רבנים קדמונים פירשו את הכלל התלמודי של אין גוזרין גזירה לגזירה כנובע מההבנה שיש להגביל את החשש מפני סכנות המדרון החלקלק בשל התוצאה האפשרית, שהיא הפיכת הכל לאסור.


ברם, בשל מרכזיות החשש מפני המדרון החלקלק נפרץ למעשה כלל זה פעמים רבות. הכלל נפרץ בשתי דרכים: הראשונה בהן נוגעת להגדרת המציאות - האמנם מדובר בגזירה לגזירה או שניתן להסתכל אחרת על כל העניין ולטעון כי מדובר בגזירה אחת כוללת. כבר בתלמוד הבבלי אנו לומדים על הביטוי "כולא חדא גזירה היא[6]", וכלל זה איפשר לגזור גזירה לגזירה לאחר ה הגדרה כי למעשה מדובר ביסוד משפטי אחד. הדרך השניה היא רשימת יוצאים מן הכלל, כגון איסורים חמורים (לאמור: במצב בו מדובר בסיכון גדול), או בדבר המצוי ורגיל (לאמור: במצב בו מדובר בסיכוי גדול)[7]. מעבר לכך, בשל אופיה הקזואיסטי של ההלכה ניתן לקבוע כי למעשה נקבעו הרבה מאוד גזירת לגזירות ללא הצדקה פורמאלית.
ג. בדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים[8]. כלל זה קובע כי קודם לגזירת הגזירה בחנו חכמים עד כמה הבעיה נפוצה ועד כמה מתחייבת התערבות של חקיקת משנה כדי להתמודד עימה. לאמור, גם אם מבחינה קוהרנטית היה ראוי לגזור בכל המצבים, חכמים התייחסו גם לשאלת הסיכוי. בסיטואציות לא שגרתיות לא הופעל החשש מפני המדרון החלקלק. קביעה זו של חכמים מלמד כי הגבילו את הגזירות רק למצבים בהם הסיכוי למדרון החלקלק אכן משמעותי. אם ניישם את הכלל הזה בשאלת הPGD ייתכן ולא היו גוזרים לאיסור כלל, על אף המודעות העמוקה לשאלת המדרון החלקלק, אם היו מעריכים כי מספר הזוגות שיבקש להביא ילד לעולם בדרך זו יהיה נמוך. אפשרות אחרת היא קביעת רף כניסה לטכנולוגיה, במציאויות לא מסתברות, וראה בהמשך.
ד.כאשר קיים מנגנון בלימה אפקטיבי לעיתים נמנעו מלגזור[9]: כאמור לעיל, חולשתו של  טיעון המדרון החלקלק נעוצה בעובדה שבשל נחיתות ביכולת למנוע את ההתדרדרות אנו אוסרים מצבים שלעצמם אין בהם מניעה. היה ראוי להטיל את חובת השמירה מפני ההתדרדרות על החברה או על הנכשל הפוטנציאלי, ולא על בעל הזכות. התומכים בשימוש בעקרון המדרון החלקלק חולקים על ביקורת זו. ברם, מדברי חז"ל עולה כי אם אכן הוקם מנגנון בלימה משמעותי אין להתחשב בשיקול המדרון החלקלק.
ה.בהפסד מרובה:  על אף הנטייה לגזור גזירות כתוצאה מאפשרות המדרון החלקלק, יש מקומות רבים בהלכה כי במקום בו יש הפסד מרובה - אין לגזור[10].  בקביעה זו מצמצמים חכמינו את עיקרון המדרון החלקלק בפרט והגזירה בכלל, וקובעים כי יש לשקלל את המחיר של המדרון החלקלק, ואם הוא כבד מידי, לא רק במבחנים סובייקטיביים אמפיריים (גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה) כי אם גם במבחנים אובייקטיביים, אין לגזור. מובן מאליו כי קשה להגדיר מ הו אותו הפסד מרובה, אולם הכיוון הכללי ברור.


 


ג


קודם שנפנה לבחינת השפעת ההלכה על דיונים שונים יש לציין כי מבחינה היסטורית קשה לומר שההלכה הצליחה למנוע שימוש יתר במדרון החלקלק. הסיבה לכך היא למעשה כפולה: ראשית, ההלכה עצמה ניסחה קביעות עוקפי מגבלות, ולמעשה לכל אחת מהקביעות דלעיל יש מסלול עקיפה. ההימנעות מגזירה על הציבור במצב בו אין הוא יכול לעמוד ניתנת לעקיפה פשוטה, הנובעת מהעובדה שאין אפשרות למדוד את יכולת הציבור, ולא זו בלבד אלא שניתן לפרש כי היכולת  הקלושה של העמידה נובעת מסיבות לא ענייניות.


ואכן, נעשה במשך הדורות שימוש מועט בכלל זה כמונע גזירות ובמיוחד כמבטל גזירות ; את הכלל של אין גוזרין גזירה לגזירה"  ניתן לעקוף בקלות, וכבר צוינה לעיל הקביעה שלעתים מופיעה בדברי חז"ל "כולא חדא גזירה היא", ובכך איפשרה לפוסקי ההלכה ולציבור להגדיר בקלות יחסית כי מדובר ב"גזירה אחת" ולא בגזירה לגזירה; הגדרת דבר שאינו מצוי היא גמישה מאוד וכן "הפסד מרובה", ועל כן ניתן לטעון בכל אחד מהמצבים כי הוא "מצוי" או שההפסד אינו "מרובה" וכדו'. תמונת המצב של ההלכה מלמדת כי היכולת לעצור את המדרון החלקלק של שימוש יתר בסכנת המדרון החלקלק מוגבלת, ועל כן גם את זה צריך לשקול. מאידך גיסא, בסופו של דבר נעצרה גזירת הגזירות בדרכים שונות, כך שהגדר לא נפרצה לחלוטין.


בשיעור הבא נדגים את עקרונות חז"ל בדיון בסוגיה ספציפית.


 



[1] לרשימה כוללת של הגבלות ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה מעמודה תקלה והלאה.


[2] על היקפו של הכלל ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך א מעמודה תרב ואילך. ראה גם: מסינה מנחם, "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה", ‫ תרביץ נד, ג (תשמה) עמ' 447­-453 ; אלי כהן, אין גוזרים גזירה על הציבור וכו': מגמות הכלל, משלב לא (תשנז) עמ' 7­-16.


[3] מבחינה משפטית קשה כמובן לנסח פרוצדורה של ביטול גזירות מכוח הציבור, שכן לא ברור כיצד בוחנים האם הציבור עמד בגזירה אם לאו.


[4] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, מעמ' תקם והלאה. ראה גם: רעי לוי גזירה לגזירה-עיון בסוגיות בשבת, ביצה וחולין, בתוך: מגל, יג (תשסב) עמ' 213­-226; תמיר גרנות, "אין גוזרין גזרה לגזרה", בתוך: מיד מדליו, תשנט, עמ' 71­-91.


[5] שם עמודה תקם, ובמקורות המצוינים שם.


[6] ביצה ג ע"א


[7] לרשימת היוצאים מן הכלל ראה אנציקלופדי ה תלמודית, כרך ה עמודה תקמג.


[8] ראה ערובין סג ע"ב.


[9] דוגמאות: על אף האיסור לקרוא לאור הנר בשבת שמא ישכח ויטה (זה לא נימוק של מדרון חלקלק אלא גזירה רגילה) אם יש שני אנשים שיזכירו האחד לשני כי אסור - מותר לקרוא (ראה שבת יב ע"ב); על אף העובדה שיש גזירות הנובעות מחשש שמא יבוא אדם לחתות באש ולהעצים את המדורה, כאשר מדובר בכהנים שההערכה כלפיהם היא שהם אינם נופלים בטעויות מעין אלה - מותר (שבת כ ע"א).


[10] ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך י מעמודה לב ואילך.

 

 

בית המדרש