ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לימוד צניעות בקדושה

ע"י: הרב יובל שרלו

כיצד ללמד את נושא הצניעות? מה גבולות הפתיחות בלימוד הנושא? על כך במאמר הבא

 


קשה להפריז בחשיבותה של מידת הצניעות. מרכזיותה מלמדת כי אין תחום בעולמה של תורה ובעולמו של האדם שאין הצניעות נוגעת בו. בראש ובראשונה מדובר בעיצוב כוח החיים המרכזי, שהוא התנאי המהותי לקיומו של עולם. כוח זה, בשל העוצמה האין-סופית הטמונה בו, יכול לרומם את האדם למרומי על ויכול לדרדרו לתהומות. הכלי העיקרי להנחיית כוח נאדר זה מרוכז בצניעות הגופנית, אשר מנחה את דרכי הביטוי של גופו של אדם.


הצניעות מגינה באופן ייחודי על חיי המשפחה, ההווים והעתידיים, ומפתחת אותם לקראת ייעודם; היא הבסיס להופעת הקדושה והטהרה במציאות; היא המאפשרת לבנות את מרכז הקודש של הבית הישראלי, בתבנית המקדש, וזר לא יקרב בו אל הקודש פנימה; היא המאפשרת לגלות את הנכסה ולכסות את הגילוי; בכוחה לעדן את הדמיון, עד שהוא עצמו יהיה חלק מהקודש ועוד ועוד.


ברם, אין מעלת הצניעות נעצרת רק במקום זה. עטרתה הנאדרת של הצניעות מחלחלת גם לתחומים אחרים שבנפש. היא הכלי העיקרי המאפשר לאדם לשמור על עצמיותו. עצמיות זו, הנובעת מיחידאיות הנשמה שירדה דווקא לגוף הנמצא בתחתיות ארץ, עומדת למבחן מתמיד. הנשמה העילאית, הנתונה במיצרי הגוף, נמצאת במאבק מתמיד כנגד השומרים הסובבים בעיר, המבקשים לפוצעה ולהורגה. הפיתוי שלא להיות נאמן לעצמה, אלא לרדוף אחר תשומת הלב והעיניים של האחר, הוא עצום, ואך הצניעות הפנימית החוברת אל המעולה שבמידות -הענווה - יכולה לה.


למעלה מזאת. הצניעות היא אף חלק מטבעו של אדם. הדבר נכון באדם הכללי, שהרי העולם המיושב כולו אינו מהלך ערום, והוא מכסה את גופו בלבושיו. הדבר נכון כפל כפליים באומה הישראלית, בה הצניעות והטהרה הם טבע שני. אחד מסימני האומה הישראלית היא היותם של ישראל ביישנים, והבושה הטבעית בצרוף לעטרת הצניעות, מלמדת כי אין אנו מבקשים להתנגד לטבע האנושי בבואנו לדבר בשבחה ולנהוג באורחותיה, כי אם להעצים טבע מיוחד זה, ולהביא דרכו את הבשורה לעולם כולו, בדבר היחס הנכון שבין גוף ונשמה ובין תחושה לטהרה.


כל אותן מעלות נפלאות של חיי הצניעות והשמירה הקפדנית על תוכיות הנפש ועל אי-ההליכה לרעות בשדות הגוף, צריכים היו לכאורה להביא את בני האדם כולם לעולמה המופלא של צניעות. לכאורה לא היינו אמורים להיתקל בבעיות בבואנו לחנך לחיים של צניעות, בשל כל אותן מתנות נפלאות שהיא נושאת בחיקה. ההבטחה טמונה בה, בהיותה מאפשרת למצות את החיים הפנימיים, האישיים והזוגיים, צריכה הייתה לגבור על כל אויביה ומבקשי רעתה.


דא עקא, שהמציאות שונה היא. כוחות החיים שנתן אלוקים באדם הם כים פנימי גועש, המסתער כפעם בפעם על חוף המבטחים, ומבקש לשבר בחמתו את הילת הקדושה שסביב האדם.  העולם שמסביב הסיר את עטרת הצניעות מעל ראשו, והוא חותר למיצוי השדה הגופני עד תומו, ללא  נתינת תשומת לב למחיר הכבד שהוא משלם, בהשליכו מאחורי גבו את עדינותם של ההדרכות התורתיות.


אין מדובר בקשיים פיזיים בלבד, שהניעו אותו לעשות כך. חלק ניכר מבני האדם מוכנים לעמוד בקשיים ניכרים, כדי לחיות את חייהם בדרך אמיתית, ועל כן היו נכונים לעשות זאת גם בסוגייתינו. הבעיה מתחילה עוד הרבה קודם. מקורה הוא בטעות תפיסתית - אף על פי שמנינו מעלות נפלאות וטובות לצניעות, בכל זאת היא ממשיכה להיתפס כחומת סוגרים העשויה פלדה, המבקשת לכלוא את כוחות החיים, ועוינת אותם ואת מהלכם הטבעי. תדמית צבעה של הצניעות הוא הצבע השחור, המבקש לשרטט קו עבה ומכוער על כל קשת החיים הצבעוניים. כשהיא מבקשת לבוא בגבול תלמידותינו הן חשות כי היא נושאת בכנפיה אזיקים הבאים לאוסרן. לא זו בלבד שאין הן מבינות מפני מה יש לאסור את כל הצדדים החביבים, עוד הן חשות כי כוחות החיים מתגלים דווקא במלוא עוצמתם בחוויות שהגופניות מספקת. משום כך יש בהן כאלה האוטמות לעתים את ליבן לקולה העדין של הצניעות, ומבכרות את החופש הגופני


על פני חיי צניעות. חלק מתלמידותינו אינו נוהג כך כל עוד הוא חי במסגרת הלימודים, אך כוחות חיים אלה פורצים מתוכן בגילאים מבוגרים יותר. פעמים רבות הדבר קורה אף לאחר כמה שנות נישואין, וניתן למנות סיבות רבות הן לעיכוב ההתמודדות בשאלה זו עד לגיל שהוא מבוגר יחסית, והן לפריצתו במלוא עוצמתו בגיל זה.


שקר אין לו רגליים - כוחו של שקר הוא דווקא בשל ניצוצות הקדושה שיש בו. לו לא הייתה בטענת הנגד לצניעות אמת כלשהי, היא הייתה קורסת באופן מיידי. העובדה שהיא שורדת, לעתים משברת בחמתה הרבה מעבר לגבול הצניעות, מלמדת כי ביסודה מצוי שורש שיש בו מן האמת. יש אמת גדולה בבקשת החיים הצבעונית. כל מה שברא הקב"ה לא ברא לחינם, וכל כוחות החיים יש להם שורש בקדושה. לו היינו דבקים חס ושלום בתפישות אמונות זרות אחרות, הגורסות כי לא ניתן לחיות חיי גוף בעולמה של קדושה, היינו יכולים בקלות למתוח קו בין האסור והמותר, ולגדור עצמנו לחלוטין בפני פיתוח כוחות האהבה. ברם, מודים אנו לריבונו של עולם כי אין זה כך, ולא זו דרכה של תורה כפי שציווה בתורתו. ריבונו של עולם לא אסר לנו דבר לחלוטין, וכמובן אף לא התיר אותו לחלוטין. הוא ציווה כי נביא את כוחות החיים לידי ביטוי מלא - בצניעות, כי נפתח את האהבה - באינטימיות, וכי יעזוב איש את אביו ואת אמו וידבק בבשר אחד - לאחר קידושין כדת משה וישראל. עולמם של אורחות הצניעות בא לבנות את הקו העדין המבחין בין בהמיות לעילאיות ובין היסחפות לרוממות. הוא המאפשר שלא ללכת שבי אחר מנעמי הגוף, ולהקפיד הקפדה יתרה שלא לטמא את עולמה של האהבה הייחודית בגסות אורחות החיים.


תפישה זו תפישה מקובלת מאוד היא, וכל גדולי ישראל הפליגו בשבחה. אף על פי כן, חלק מתלמידותינו שלנו משוכנעות כי אכן כל מה שמעניין את מחנכותיהן ורבניהן הוא דווקא כבילתם, והחשכת עולמם החוויתי. תפקידנו כמחנכים וכרבנים נתפש בעיני הבנות והבנים פעמים רבות כתפקידם של אלה שכל יש בלשונם הוא מילים כמו "לא", "אסור", היזהרי", "זה חמור מאוד", "אפשר ליפול" ודומיהן. לעתים מזומנות הם מוכנות להאזין ולשמוע, אך תדמיתה של האמונה נותרת על כנה - יש בה דבר מה מאיים וחושש באופן תמידי, שאינו מבין כלל ועיקר מה מקופל בעולמם של החיים.


קשה לתלות את האשמה ביצר הרע בלבד, או בתפישתן המצומצמת. שהרי אף אנו נמנעים מלעסוק בצדדים של חובה ומותר ונדרש, ותוחמים את עצמנו לגדרים ולאיסורים. אין אנו מחנכים לחיי אהבה, למיצוייה של העוצמה הרומנטית ולעושרה של ההתקשרות. אין אנו גולשים עימן, בוודאי שלא כחלק בלתי נפרד של החינוך, למקומות בהם מצויים כוחות חיים - בין טהורים בין אפלים. סיבות מרובות לנוהגנו הנכון הזה. אנו יראים שמה יזינו דברינו דווקא את אישה של התאווה, במקום לרומם את קרנה של האהבה. תחושתנו היא כי עדיף לא להעיר ולא לעורר  את האהבה עד שתחפץ, ולא לנו לפרוש בפני תלמידנו את סודות החיים, שמא דווקא מאתנו יקבלו לגיטימציה לסטייה ולאימוץ דרכי התנהגות פסולות.


חז"ל כבר קבעו כי אין דורשים בעריות בשניים. אמנם הסיבות המובאות לכך בגמרא הן סיבות שונות מאלו שאנו עוסקים בהן כעת, אולם הרעיון נכון גם לתחומים אלה - על צניעות יש לדבר בצניעות, ואין אנו רשאים לדבר עליה בחופשיות ובהמון, כיוון שזה עצמו מעשה שאינו צנוע, המקרין את ההפך המוחלט מאמירתנו. ברם, נוהגנו המוצדק הזה מעצים את חוסר האמון שיש להן במגמת החינוך הנכון בין המינים, ונמצאים אנו לוקים מכאן ומכאן.


בעיה נוספת המחמירה את הפער בין עולם החיים לבין מה שאנו מוכנים לעסוק בו בפועל, ודרכו להביא לחיים טהורים היא בעיית הגיל. בדרך כלל הן נמצאות ברשותנו בגיל שדווקא קשר בין המינים אינו ראוי ואינו נכון. לפיכך, דווקא בשנות ההתחנכות, שליבן עוד קשוב, אנו נמנעים מלהעיר ולעורר. ברם, כוחות החיים שניעורו בהן ולא המתינו לאישורנו, הם חלק בלתי נפרד מגיל הנעורים. אנו מבקשים מהן, כדרך התורה, לכבוש ולהתאפק, להמתין ולצפות כי ישכר לפועלן. ברם, כשהן באות כבר לגיל הבגרות הפיזית אין אנו נמצאים עוד בסביבה. במקרה הטוב הן נמצאות במקום תורני משמעותי, אשר מורה דרך ומנחה כיצד ניתן לחיות חיים מלאים טהורים. אך חלק נכבד מהבנות והבנים אותם אנו מחנכים אינם ממשיכים את דרכם במוסדות תורניים, או שהמוסדות שהם בחרו כלל אינם עוסקים בנושא, או שהם מגיעים לפרקם לאחר שהם כבר יצאו מסינר המקום התורני. בין כה ובין כה ובין כה הן נותרות חסרות הדרכה רוחנית ראויה, ונעשות כצאן בלא רועה. בשל כך מחמירה הבעיה, ודווקא בשל הקפדתנו שלא לחרוג ולא לעורר יצא שכרנו בהפסדנו, ואין הן מוכנות כלל ועיקר לחיים מלאים.


לפיכך, זו התמונה המתקבלת בעיני תלמידותינו: אנו, רבניהן ומחנכותיהן, עוסקים אך ורק בסכנות ובמה שאסור. אין אנו מוכנים לדון עימן במה שמותר ובמה שחובה, ואין בידינו מסר כלשהו לאותם תחומים שהן מעונינות בהם. תלמידותינו ערות וסקרניות לא רק לתחומים הנוגעים להן אישית. הם נחשפות לאהבות מחד גיסא ולסטיות מאידך גיסא, לנישואיי קודש מחד גיסא ולסיפורי אונס מאידך גיסא . ואילו אנו מבקשים להסתיר את הכל מפניהן, ולא להניח להן להיפגש דרכנו עם עולם כה מושך, מסתורי, מעניין ומרתק. גם כשאנו מלמדים אנו מלמדים אותן רק חלק מנושאים אלה. לא זו בלבד שחלק זה אינו עומד כרגע בראש מעיניהן, עוד הן חשות כי למעשה האמת נמצאת במקום אחר, ואנו מבקשים לכסות אותה מעיניהן.


בשל כך, לימודי המשפחה, בכל שם שיקרא להם, אינם עומדים בראש שמחתן של הבנות. אף שלכאורה, בניגוד לבנים, הם זוכות בהקצאת שעות ומשאבים לחינוך לחיי משפחה, קשה מאוד למצוא מקומות שההתלהבות מלימודים אלו גורפת. בדרך כלל עוסקים בנושאים שהרלוונטיות שלהם אינם ברורה, ובשל כך - רמת ההתעניינות אינה גדולה. בעולם הבנים המצב גרוע שבעתיים - ברוב המוסדות אין לימודי המשפחה חלק ממערכת הלימוד, מתוך הנחה כי בהגיעם לישיבה הגבוהה או למכינה יעסקו עימם בסוגיות אלו. ברם, הנחה זו לוקה בחסר משלוש סיבות: ראשית, לצערנו, עדיין  חלק ניכר מהבנים לא מגיע למוסדות אלו, ואינו זוכה להתייחסות כלשהי לנושאים אלה. שנית - בחלק ממוסדות אלה עצמם אין חינוך מסודר לחיי משפחה ולכל מערכת הקשר הנפשי בין בנים ובנות, ואפילו מערכת ההכנות לקראת נישואין מתמקדת הרבה בעולם הלכתי החדש המתגלה ולא בחיים עצמם. שלישית - עד להגיעם למוסדות אלו יעברו עוד שנים רבות, שהן השנים המחייבות הדרכה התנהגותית, בשל הקושי הגדול להמשיך ולחיות חיי סוגה בשושנים.


במה הן היו רוצות שנעסוק ? הן היו רוצות שנעסוק בטיבה של האישה מול טיבו של האיש, עד כמה שניתן להכליל; בעוצמתה של הגופניות המתעוררת בהן; במהות הכוח המושך, בעוצמותיו ובסכנותיו; ביכולת לחיות חיי אהבה בקדושה; בעניינים שהן רואות בעולמם של המבוגרים - בעולמות היפים והטהורים ובמשברים ובסטיות - בקיצור - בכל הוויית החיים. הן מבקשות לדעת כל כך הרבה על העולם הנחשף בפניהן עם תחילת הגיען לבגרות. הם מבקשות להבין את פשר השינויים הגופניים שהן עוברות, ואת התחושות החדשות המתגנבות לתוכן עם בגרותן; גם הבנים עוברים שינויים אלה, ואנו לא עוסקים עם הבנות במערכות אלו; הן מבקשות לדעת את פשר העולם שהם נחשפות לו, הכולל בתוכו את הטוב והנעים אך גם את הטמא ומדרדר; הן שומעות מכל עבר על אהבה והן רוצות לבוא בסודה; בד בבד הן מאזינות גם לידיעות על אונס וניצול, והם מבקשות לעמוד על טיבם.


פעמים רבות אנו טועים לחשוב כי כל שמעניין את תלמידותינו הוא העולם האפשרי להם כעת. בשל כך אנו מרכזים את עיקר המאמץ לעסוק בשאלות הצניעות של בנות הנעורים, ואנו מנחים אותן לגדור את עצמן כדי שיבואו ימים מאירים יותר, בהם תהיה תחושת ההתחדשות שלהם ראשונית, ולא תתקלקל בעצם השימוש הלא נכון בכוחות החיים. ברם, אין ביד אלה כדי לעמוד על השאלה כולה: ראשית, אין ראשן נתון רק לשאלותיהן עצמן, והן מבקשות לדעת הרבה מעבר למה שניתן להן כעת. שנית, דברינו על התמורה המוענקת למי שהמתינה עד לנישואיה, אינם נופלים תמיד על אוזן קשבת - בראש ובראשונה בשל עצתו של אותו אשמאי זקן, היצר הרע, המבקש לו תחבולות מתמידות כיד להסיר את בני ישראל מאחורי ד', אך יש גם סיבות נוספות. יש בסירובן לקבל תביעה זו גם הבעת חוסר אמון בדבר כנותנו בעוסקנו בסוגיות אלו. רק אם תשתכנענה כי כנים אנו, ואין אנו מבקשים את רעתן או את השליטה עליהן, אנו נוכל לדבר עימן על השקעה לטווח ארוך, שהיא קשה ומפרכת. שלישית, כפי שציינו לעיל, הן נמצאות עמנו רק בגיל הנעורים, ואנו חייבים לבסס חיים של צניעות לטווחים ארוכים בהרבה.


כל זה קורה בעולם בו חל שינוי בדפוסי חיי המשפחה. כבר הגיעה העת לנתח שינויים אלה ולהגיב להן, אך ניתן כבר להעמיד שינוי משמעותי אחד המחייב התייחסות: הפיצול בגילאי הנישואין. טווח גילי הנישואין הולך ומתרחב, ורבות הבנות בתוכנו הנותרות רווקות שנים רבות מאז הגיעו לגיל בת המצווה. בנות אלה, לאחר שנתיים שרות לאומי ושנת מדרשה, תואר ראשון לפחות וניסיון חיים, חיות במשך זמן רב בלי שהן יכולות למצות עולם אינטימי זה בחייהן. העובדה כי עולם הבנים אינו משתנה בהתאם רק מעצימה את קשייהן להקים משפחה בישראל. את הכיוון לעיצוב דמותן הן מקבלות רק בשנות הלימודים בתיכון, ובשל כך האחריות לדמותן הולכת וגוברת.


ואנו איננו יכולים לספק את מבוקשן, בשל אי-היכולת לפרוץ את המסגרות כולן. יסוד מוצק בתודעתנו הוא שיש להימנע מסיפוק כל רצונן גם בשל העובדה כי הסיפוק עצמו כולל בתוכו מסר מוטעה, כאילו באמת ראוי שזה יהיה העולם שימלא אותן, וכאילו אין צורך בבגרות ובהמתנה לימים בהם יתבהר להן טיבו של עולם זה. למעלה מכך, הן עצמן אינן מגיעות לגיל הבגרות הנפשית באותו זמן, וכשם שאין פרצופיהן שווים כך אין דעותיהן שוות, ולעתים דווקא פתיחות יתרה גורמת להרס התמימות. ההנחיה ההלכתית, כמו גם המידות הטובות ומצוות קדושים תהיו, מלמדות אותנו כי עצם הדיון הפומבי ופתיחת השערים כולם מנוגדת לרצון שמיים, ואת נזקיה והריסותיה ניתן לראות גם בעיני בשר ודם.


יחד עם זאת, על כל אלה נאמר לא תוכל להתעלם. לא ניתן להעמיד פנים כאילו כל זה לא קיים, וכל מה שתופש את עולמן הוא הקדושה והטוהר העליון. במקום בו לא נאמרת תורת אמת מבקשים הילדים את מבוקשם בבורות נשברים אשר לא יכילו המים. אין עוצמה חינוכית גדולה מן הישירות והכנות, ואין משהו שניכר בו כי הוא פונה אל הלב יותר מאשר הבטה נכוחה אל המציאות. כיצד אפוא נעשה זאת - גם נדבר עימן בשפתן על העולם החדש שהן מגלות, וגם נוביל אותן בעדינותה של הצניעות המבוקשת ? העובדה כי אנו באים כשידינו פתוחות, ואין אנו מלחשים כשומרי סוד, אלא מביטים על המציאות בעיניים פקוחות לרווחה, ומלמדים את סוד החיים ואת הקישור שלהן לעולמות עליונים מדברת בעד עצמה. אנו רוכשים בכך את האמון המוצדק הניתן לדברי התורה והדרכותיה, שאין הם מבקשים לחיות בעולם של שקר, כי אם בעולם של בו חותמו של הקב"ה אמת ההיא, ויחד עם זאת לדעת את הדרך בה ילכו בית ישראל.


תנאי הכרחי הוא ההתייחסות כמבוגרת. אף שאנו יודעים כי יש להתאים לכל בן ובת את היכולת הנפשית שלהם, אנו מתקשים להטמיע את העובדה כי בגרותם היא עניין שאינו ממתין לנו עד שנחליט על כך. אין אני דן בבגרות כשלעצמה, אלא בבגרות כפי שהיא מצטיירת בעיניהן. לכן אם תהיה לבנות תחושה כי אנו עסוקים אתן בסוגיות הנוגעות לגן הילדים בלבד, לא נצליח במשימת הקודש המוטלת עלינו. רק אם נבוא אליהן בכליהן שלהן, תגדל האפשרות כי נזכה להיות שותפים בבניין בית הקודש בישראל.


עניין שני אותו יש להדגיש הוא הרמה. לא ניתן עוד לדבר ברמה שאינה מעצימה את הנפש, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה חווייתית. אימתי נופלים דברינו על אוזניים ערלות ? כשהבנות חשות כי דברינו צפויים מראש, וכי הן עצמן יכלו לומר את אותם דברים. אף שדיבר בעל מסילת ישרים בחשיבות אמירת דברים ידועים ובחזרה עליהם, הוא כיוון למרדות שהיא בלבו של אדם, אך לא נתן בכך פטור לרבנים ומחנכים להפטיר כדאשתקד; כשהם נשמעים כהטפה או כאפולוגטיקה ולא כמציאות של חיים; שהם אינם מאתגרים מהבחינה הפרשנית, ומהיכולת למשמש בהם ולמצוא בתוכם פירות ביכורים; כשאנו מבקשים להוכיח עניינים בהוכחות שאינן עומדות במבחן הטיעון הגיוני, ואין אנו חשים כי למעשה הן משכנעות את המשוכנעות בלבד.


פיתרון לסוגיה עילאית זו אינו קל כלל ועיקר. שכן אמת הדבר - כיצד נעמוד ונדון בפומבי בעניינים הנוגעים לצניעות ? כיצד נעסוק עם תלמדינו בצניעות ובטהרה, בלי ליפול לתהומות הסחי והמאוס שבצד השני ? איזו דרך אפשרית למצוא את העיסוק במה שמעניין אותן ובמה שהם נחשפות אליו בכל עת, ובד בבד גם לתת מקום למניעות ולטהרה הטבועה בנשמותיהן, וגם לרומם את המציאות אל שערי הקודש ?.


כשאנו באים לנסח דרך זו אנו נתקלים, מלבד בבעיות שעלו לעיל, עוד בעניינים הנוגעים ליכולת העיסוק הפומבית. קשיים אלה נובעים ממקורות נוספים. ראשית, מידת הצניעות היא להצטנע, ואף אנו חשים כי קשה לעסוק בפומבי בסוגיות אלו. שנית - המטרה היא לבנות ולא להרוס. כלל עיקרי זה בנושאי חינוך, מחייב שלא להיכנס לעולם בו קיימת סכנה כי בדרכנו נסתור את העולם הקיים אך לא נצליח להקים אחר במקומו, הן בשל הבנות שעדיין אין סוגיות אלה מהוות עיקר בעולמן, ואנו מערערים את יציבות עולמם הפנימי, והן בשל העובדה כי עצם העיסוק האינטנסיבי בצניעות עלולה להתלהט לסקרנות יתר, ועוד תחת הלגיטימציה שאנו עצמנו נותנים.


כיצד אם כן ניתן להקרין את הקודש העצמי יחד עם הפתיחות, ההאזנה והקשב לעולמן ?


קודם שנפנה להצעה המועלה לקמן, יש להניח הנחה ראשונית הנוגעת לחינוך. כל אימת שאנו מבקשים לטעון טענה מסוימת בפני תלמידותינו, ולחנך לאורה, אין אנו שמים לב כי למעשה אנו משדרים גם את המסר ההפוך. עצם העובדה שיש לבאר ולנמק, לשכנע ולהוכיח, מעידה בד בבד, גם נגד רצוננו, כי למעשה ניתן לחשוב גם אחרת. רעיון זה עומד בבסיס ביאורו של המהר"ל מפראג לשאלה מדוע נצרכה כפיית הר כגיגית במעמד הר סיני - האם אין ההכרח מעיד על חולשה במתן תורה, שכן ראוי היה כי תורה תינתן בבחירה ומרצון פנימי. המהר"ל באר כי אמנם כן הדבר, וסופו של דבר הדר קבלוה בימי אחשורוש. ברם, בעת נתינת תורה הובהר העיקרון כי אין אפשרות אחרת - ללא קיומה של תורה עתיד העולם להתמוטט, כיוון שקיום חוקות שמיים וארץ מותנה בקבלת התורה. ריבונו של עולם לימד כי לא קיימות שתי אפשרויות, וכי לא ניתן לשרוד בלא תורה.


ניתוח דברי המהר"ל כולם, מלמד כי על החינוך לבוא משני כיוונים. ראשון בהם, והמקובל יותר, הוא העיסוק הישיר בנושא הנלמד. אנו מאזינים בקשב רב לשאלות תלמידותינו ומנסים לענות עליהן כמיטב יכולתנו, מבררים סוגיות ומבארים את יסודותיהן הרוחניות ואת ההגיון העומד מאחורי מצווה מסוימת או הדרכה פלונית, ופונים בעזרת שכלנו אל הגיון הבנות. במקביל, ישנו חינוך הבנוי על אדנים שונים לחלוטין. הרבה מן החינוך נובע דווקא לא ממשה שמדברים עליו אלא ממה שהוא המובן מאליו, וההנחה הבסיסית של דברינו. ישנו מסר סמוי, שהוא כלי החינוך העיקרי, והוא זה המצוי דווקא בין השורות. כאן אין צורך לעסוק בנושא עצמו במפורש, אלא הוא צץ ועולה כל העת.


דוגמה לדבר: אם אנו מלמדים את סוגיית טעמי המצוות, אנו תרים לכאורה אחר הניסיון לתרגם את המצוות לעולמנו שלנו, ועל ידי כך מבקשים לקרבן אל השכל ולקרב אותנו לקיום מלא יותר של מצווה מסוימת. ברם, למעשה הדבר העיקרי שתלמידותינו לומדות אינו הצדדים השונים בסוגיית טעמי המצוות עצמה, אלא דווקא את העיקרון המהווה בסיס לשיעורנו זה. הן למדות, אף שלא אמרנו מילה וחצי מילה על הדבר, כי מצוות קיימות וכי יש לקיימן; כי דבר ד' הוא עניין שיש לתור אחריו ויש ללמוד את הנהגתו ברמה גבוהה וכו'. כל אלה אינם נאמרים בשיעור, אך הם חלק בלתי נפרד ממנו, בשל היותם בסיס לכל עיסוק אחר בתחום המצוות.


הנחה שניה המצויה בדברינו היא כי אנו מדברים על חנוך לצניעות בציבור הרחב. טוב היה לו יכולנו לשבת עם כל אחת ואחת בעצמה, להאזין ולהקשיב, להיפתח ולומר, ולהיות מסוגלים לקשר בינה ובין הצניעות באופן המתאים לה עצמה. חינוך בדרך זו אינו נעשה על ידי העברת מסרים רעיוניים בלבד. הוא נעשה גם על יד שפת הגוף, האמפטיה, יחס האישי וצליל האינטימיות, שפעמים רבות מחנכים הרבה יותר מכל דיון בנושא רעיוני. יש להבחין הבחנה בין לימוד ובין החינוך - הלימוד אמנם כלול בחינוך, אך החינוך הוא מונח רחב בהרבה, והוא נעשה פעמים רבות דווקא במה שהוא מעבר ללימוד, ובדרך כלל הוא מותנה בקשר אישי עמוק ובזמן רב ליצירת דיאלוג מתמיד בין המחנכת לבין שומעות לקחה.  ברם, אפשרות כזו היא לצערנו אוטופיה, וחלק מהחינוך לצניעות נעשה במסגרת שיעורים כלליים, הפונים לכלל הבנות. למעלה מכך, חלק ממשימת החינוך לצניעות של הבנות מוטל על הרבנים ומחנכים, המנועים מלעסוק בעניינים רגישים ועדינים, ובל כך הולכות מגבלותיהם וגוברות. בשל כך אנו נאלצים ללכת בדרך המיצוע, ולהעריך מהו המזון הרוחני המתאים לרוב הבנות. למעלה מכך, במפגשים מעין אלו דרך העברת המסרים היא על ידי הדיבור, והעיסוק בנושאים בא מכיוונם הרעיוני. החסרונות של דרך זו שאנו נוהגים בה רבים, אך אנו נאלצים להשתמש בה תדיר. אף על פי כן, גם אותה ניתן לנצל בדרך נכונה, וגם בה ניתן למצוא העברת מסרים עמוקה, גם ללא תרגומם לטיעון ולהוכחה.


התורה וחז"ל נקטו בדרך זו כמעט בכל דבריהם. יש לשים לב כי כמעט ואין פסוקים רעיוניים בתורה. התורה מעבירה את מסריה דרך סיפורים, ודרך מצוות שהם למעשה סיפורים אף הם, לאמור: במקום לדבר על מעלת מצוות הכנסת אורחים, לנמקה ולהוכיחה, התורה מספרת את סיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו. תחת ההארכה ברעיונות עמוקים בדבר מידת הרחמים, התורה מצווה על היחס לגר ועל הצדק הנתבע בלקיחת משכון מאלמנה, ובכך היא מלמדת מהו הצדק החברתי ומקומו. זוהי התכונה ההמשלית של התורה כפי שקרא לה הרב הנזיר זצ"ל.


יתרונות דרך זו אינם מוטלים בספק. מדובר ביתרונות שהם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. ההצבה ארצה היא העניין לשמוע. אין ספק כי בני האדם יעדיפו להאזין להיבט הסיפורי יותר מאשר לנאום הרעיוני. ברם, אין מדובר רק במוטיבציית ההאזנה, כי אם גם בתכניה - דרך הסיפור אנו יכולים לנקוט בדרך של ריבוי מסרים, ולא רק לעסוק בתחומים הרצים של התוכן המנוסח בדרך הטיעון וההוכחה; רבדים שונים של הסוגיה מותאמים לרמות שונות של שומעים, כיוון שהסיפור שווה לכל נפש; ניתן להעביר דרך הסיפור או האירוע הנלמד בתובנות שאינן ניתנות לביאור במילים, אלא לתיאור בלבד, ועל ידי כך מועמקת ההבנה. מובן שלדרך זו יש גם חסרונות, כיוון שאין היא מגדירה דברים עד תומם, והיא מותירה אחריה נקודת פתוחות רבות. אף על פי כן היא הטובה מכולן.


לפיכך, נראה כי זו הדרך הראויה יותר לעסוק בסוגיית הצניעות: דרך שתצליח לעסוק ברבים בסוגיות אלו, אך בצניעות; יהיה בה מסר בסיסי מתמיד של הקודש, ללא צורך לעסוק בקודש ממש, כיוון הוא יהיה המובן מאליו; הוא יועבר בדרך ההמשלית, ויאפשר להתקשר אליו ברבדים שונים: שכליים, חווייתיים, יצירתיים, דמיוניים ורצוניים.


יתרון נוסף שיש בדרך זו היא בשימוש במשל השיפוטי. עובדה היא כשבאו נביאים להוכיח את גדולי ישראל הרחיקו עדותם, ודיברו עימם במשל שלכאורה אינו נוגע בהם. כך עשה נתן הנביא בבואו לפני דוד במעשה בת שבע, וכך עשה נביא ישראל בדברו עם אחאב על שחרור מלך ארם. היתרון שבדרך זו טמון בעובדה שהשומע יכול לעסוק בנושא ללא נגיעות אישיות וללא אותם רגשות הפורצים מלבו, שכן לכאורה אין מדובר לכאורה בו עצמו, אלא בדמות אחרת. על כן ניתן לעסוק בנושא בלא לעורר עולם החושי כולו הצומח ועולה.


יש להדגיש כי גם בדרך זו אתגרים לא מעטים, והיא אף יכולה לגרום נזק, עניין שנעסוק בו בהמשך, לאחר הצגתה. אך דומה שהיא הטובה מכולן, והיא יכולה לרומם בדרכה העדינה באופן בלתי אמצעי את יסודות החיים בקדושה ובטהרה.


 

ב


היכן נוכל למצוא מקור בו טבעיות החיים היא מרכזו, אך הוא מקרין עולם של קדושה ? מקום בו הצניעות היא נר לרגליו אך היא לא העיבה על קיומה של מערכת חיים הכרוכה במעורבות עמוקה במציאות ?


נראה כי אחד המקומות המצויים ביותר אצלנו הוא דווקא לימוד התנ"ך. העולם המתגלה בו קרוב יותר לעולמנו שלנו, מאשר העולם המתגלה בתורה שעל פה ובספרות המוסר והמחשבה. רוב ספרי התורה שבעל פה שבידינו נכתבו בעולמם של חכמים, שחיו בעת גלות עם ישראל מארצו, ומשום כך היה עולמם מנוכר ומתרחק מהחיים. זו הייתה עבודת ד' ותפישתה בגלות, וזו גם שליחותה העיקרית של תקופה זו - לכונן מחדש את הקשר העמוק לריבונו של עולם, ולהוות תקופת  תיקון. עיקרה של הגלות הוא תהליך שיקום, המותנה בהרחקת  האומה הישראלית מחייה הטבעיים, כדי לקשור מחדש את כנסת ישראל בריבונו של עולם. זו מציאות לא נורמאלית, שבא לתקן את אשר התקלקל בעת חיי עם ישראל בארצו.  הראי"ה לימדנו כי בשל כך נעקרה כנסת ישראל ממקומה והלכה למקומות זרים. במקומות אלה לא יכלה אלא להידבק באלוהיה, ולהתרחק מכל מגע עם העולם הטבעי.


ראייה היסטורית זו אינה נוגעת לחיי האומה בכללה בלבד, אלא גם להדרכות הרוחניות של כל יחיד ויחיד. אף חיי האמונה של היחיד התכנסו לתוך ד' אמות של הלכה בלבד, וכל עולם החיים הער והעשיר היה מחוץ לתחום. הדרכות גדולי המוסר היו להתרחק מהחיים מאוד מאוד, ולראות בעולם זה את בן דמותו של השטן, שנשלח להרחיק את האדם מאלוקיו. בכך השתלבה הדרכתם האלוקית במהלך הכללי של הגלות, ושינתה עד לבלי הכר את דמות אמונתו וחייו של היחיד.


אנו זוכים לחיות עתה בעת תחייה, בה שבה האומה אל מקור חייה ואל עוצמותיה הרוחניות. מן המסד ועד הטפחות נבנית מציאות זו, וחלק בלתי נפרד ממנה הוא דווקא הקומות הראשונות של הקיום, והשיבה אל החיים כולם. בחיי האומה הדבר בא לידי ביטוי בבקשת ההגנה העצמית והעבודה העברית, העצמאות המדינית והרחבת החיים אל עבר כוחות היצירה האנושית, שהם השיבה לבריאות הנפש של אומה המבקשת לכונן את חייה בארץ נחלתה. במקביל, התעוררות זו אינה פוסחת על חיי היחיד. אף הפרט שב אל חיי הטבע והמוסר, ואף בנו נוצרים מחדש כוחות תוססים ורעננים. בשל כך אין אנו רשאים עוד לדבוק  רק בהדרכות המצויות בספרי המוסר, הקוראות לאדם להינזר מכל מגע עם עולם החיים, ולפרוש אל עבר העיסוק בהכרח בלבד. כוחות החיים שבו והתעוררו בכל מקום בו אנו מביטים: בחיי האומנות והיצירה התרבותית, בעולם הספרות והשירה, ובכל דרכי הביטוי האחרים. גם היצירה התורנית התעוררה מקיפאונה, ולימוד האמונה והתורה הפנימית, האגדה והמחשבה היהודית, תופשים בעולמנו מקום אותו לא תפשו בימי ההתכנסות הפנימית של האומה בד' אמות של הלכה.


מהיכן נוכל לשאוב את ההדרכות הראויות לעת שכזו ? איך נוכל להבטיח כי אין אנו הולכים אחר שרירות לבנו הרע, וחוזרים ככלב השב על קיאו לחטאי אבותינו, כי אם להפך - הולכים ומתעלים דווקא בשל החיבור אל החיים ? אימתי חיה האומה במציאות זו, ומי הדריך אותה אז בדרך הדביקות באלוקים חיים ?


 אין ספק כי התקופה הקרובה ביותר לימינו אנו היא ימי התנ"ך. אמנם, לצערנו הנורא, רחוקים אנו עד מאוד מהחיים באור העניין האלוקי, רוויים רוח הקודש ועולם הנבואה. נותרנו כצאן ללא רועה, ודבר ד' יקר בימינו אין חזון נפרץ. אולם הקומה הראשונה, קומת החיים הטבעיים, משותפת היא, ובשל כך דווקא מימים מאושרים אלה אנו יכולים לשאוב את הדרכותינו הרוחניות, בצירוף כל אותו אוצר גדול שריכזנו לאורך ימי הגלות.


ואכן, לא נמנעו כתבי הקודש לעסוק בכל ההיבטים של החיים הטבעיים. בחיי הכלל הם עסקו במלחמות ובשלום, בכיבוש ובנסיגה, בכלכלה ובקשרי החוץ, בצדק ובמוסר, ובכל העניינים האחרים המקימים עולם מציאותי של אידיאה לאומית חיה ותוססת. הנביאים לא משכו את ידם לא מנקודות האור של מציאות זו ולא מנהרות החושך, והביאו את כולם בפני הלומד. כך אנו למדים על היעד הנכסף של כנסת ישראל, בכינון מדינתה וחייה הציבוריים, כמו גם על הסכנות והמשברים המצויים בקירבה של האומה.


אף בעוסקם בחיי היחיד לא נמנעו כתבי הקודש להביא את כל ביטויי החיים, ולהעלותם על הכתב. פעמים רבות מסופרים סיפורים עילאיים של הישגים אנושיים מוסריים רבי משמעות, למן רוממות האבות והיותם מרכבה לשכינה, דרך משה ואהרון ועד לגדולי האומה ששתלם הקב"ה בכל הדורות כולם, ובכללם בתנ"ך. דמויות מופת כבועז וכפלטי בן ליש מלמדות אותנו עד להיכן מגיעה כוחו של הרצון, להתמודד עם המשיכה העזה לעבר התהום. מאידך גיסא, לא נמנעו כתבי הקודש מלפרוש בפני הלומד את יצרי מעללי איש, ואת הבורות העמוקים שהנפש עלולה להידרדר אליהם. אף כאן, תהומות ושיאים אלה נוגעים לכל בחינות החיים.


 


מן התנ"ך לא נעדר העיסוק  ביחס בין המינים. פעמים הוא תופש את המקום המרכזי, והוא עומד בבסיסו של סיפור או של פרשה, ופעמים הוא מצוי ברקע, ואף שאין הוא חלק מהנושא המרכזי, הוא מהווה  נדבך בלתי נפרד, מעצם העובדה כי הנבואה עוסקת בפן זה.


לפיכך ייתכן ומצאנו את שאהבה נפשנו. תחת הרעייה בשדות זרים, והחיפוש אחר כוחות החיים בעולם שהוא מחוץ לבית המדרש, נגלה לנו מקור של ממש, היכול להוות בסיס לעיסוק בכל צדדי החיים הרומנטיים, בהארתם ובכישלונם. הנקודה העיקרית שנזדמנה לנו היא העובדה כי הקודש מוקרן מעצם היות ספר זה מוגדר ככתב קודש, ומעצם היחס שאנו מגלים כלפיו כל העת, ביניקתנו ממנו את תעצומות נפשנו. כל שייאמר סביב התנ"ך יוקרן מעילאיות הספר, כיוון שהוא דבר ד' המקורי. העובדה כי אנו עוסקים בסוגיות הצניעות במסגרת לימודי תנ"ך, מאפשרת לנו להקרין בד בבד עם הלימוד עצמו את הרגישות וחרדת הקודש בעצם עיסוקנו בדמויות התנ"ך - העילאיות והשפלות.


עיקרון זה אף יכול להיות בבחינת בא ללמד ונמצא למד. לא יהיה זה מכון וראוי להתרכז רק בלימוד פרקי הצניעות שבתנ"ך. יש לנצל הזדמנות זו מצוינת ללימוד דבר מה רחב, אינטגרטיבי. ניתן ללמוד על סגנון הקודש של המקרא, ועל היחס הנכון לסיפורי הנבואה ולהבנה כי מדובר בדרך של העברת מסר נבואי. אין בין ספרי נביאים 'אחרונים' לספרי נביאים 'ראשונים' אלא הבדל סגנוני בלבד. שתי דרכים עמדו בפני הנבואה להעביר את דבר ד' אלינו, ולחיותנו כהיום הזה - דרך הנאום ודרך הסיפור. בלומדנו את פרקי הצניעות שבמקרא, דווקא בגיל מבוגר יחסית, אנו מסוגלים לשנות את היחס לנבואה ולסיפוריה מן היסוד. לא רק היחס הכללי לתנ"ך עשוי להיות מעוצב בדרך זו, עוד ניתן לעסוק בדרכי הלימוד של הסיפור המקראי, ובדרכים שהתורה נפשטת בהן. הסיפורים עצמם אירעו על רקע מציאות מסוימת שאף היא צריכה לימוד, וניתן ללמוד דרכה על דמות שופטיה ומנהיגיה, ועל היחס שבינה ובין המלוכה; על דרכי המלחמה בישראל ועל מקומו של המשכן; על הסכנות הרוחניות שבעוצמתו של מלך ישראל, שלבו עשוי לרום מאחיו, ועל אי נשיאת הפנים של נביאי ישראל, אשר קינאו לד' אלוקי ישראל, והביאו את דבריו, ללא מורא - כי המשפט לאלוקים הוא.


במקביל, ניתן ללמוד הרבה גם ממה שהתנ"ך אינו עוסק בו בפומבי. הנבואה גובלת את הגבול העדין בין דבר שיש לעסוק בו בפומבי לבין חובת הכיסוי וההעלם. בתחום הצניעות, נידונה סוגיה זו במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, על דבר כינוי השפה העברית בתואר לשון הקודש. בבוא הרמב"ם לבאר מדוע קרויה השפה העברית לשון הקודש הוא כותב:


ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה לשון הקודש, ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת, מפני שזה הלשון הקודש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לזרע ולא ליציאה, אלו הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידברו בהם בשמות מושאלים וברמיזות, והיה הכוונה בזה שאלו הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם עניינים שצריך לשתוק מהם וכשיביא הצורך לזכרם יעשה לו תחבולה בכינויים ממלות אחרות כאשר נסתר מעשותם בעת הצורך בכל יכולתנו (מורה הנבוכים ג, ח).


הרמב"ן חולק על נימוקו של הרמב"ם משתי סיבות. ראשית - עובדה היא כי גם לדברים המגונים יש שמות בשפה העברית. שנית - אף אם דבריו היו נכונים מבחינה עובדתית, לא זו הייתה הסיבה להכתרת השפה העברית בשם לשון הקודש. עובדות אלו היו מביאות לכינויה כלשון נקיה, אך הקודש הוא עניין שונה לחלוטין:


והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי. והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת, כי מה שיכנו ישגלנה, ישכבנה, יורה כי משגל שם עצם לבעילה, וכן יכנו לאכול את חוריהם, כי הוא שם מגונה. ואם מפני טעמו של הרב, היו קורים לו "לשון נקיה", כעניין ששנינו עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, ואמרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי, וכן במקומות רבים (שמות ל, יב).


בין כה ובין כה המוחש לא יוכחש - אף שהכתוב עוסק בעניינים שהצניעות היא נשמת אפם, אין הוא חוצה קו מסוים, ואין הוא חושף את הנעשה בחדרי חדרים. שיעור זה הוא שיעור הצניעות גדול ביותר. זו מהותה של הצניעות, שאין היא משניאה את החיים אלא שמה גבול בין הנאה ובין המוסתר - אם בשל כיעורו ואם בשל עליונות קדושתו. אף שהיא מכירה בעולם המלא של החיים, היא מבחינה בין הפנים לבין החוץ, גם כשמדובר בתחומים שמצד עצמם אין בהם פסול. שיעור גדול זה הוא השיעור הגדול של מה שלא מדברים עליו, והוא הקודש שזר לא יקרב אליו. בכל התיאורים המקראיים, ואפילו בספר שיר השירים, אין הכתוב חוצה קו זה. זו גם הוראה הלכתית שיש להקפיד עליה כל אימת שאנו עוסקים בענייני צניעות - עד ולא עד בכלל.


גם זו אחת התמורות העילאיות שאנו זוכים להם בשל העיסוק החינוכי בכל הנושאים דרך התנ"ך או דברי חז"ל. אנו מעבירים אותן את עוצמת החוויה של שמאל דוחה וימין מרחקת, של יכולת לדבר ברמז ובושה חיובית על עניינים הדורשים את האינטימיות הפנימית; על אמת קיימת, ולא מפני שהיא ביישנית או פחדנית היא מסתרת עצמה, כי אם בשל הצורך לשמור על טהרתה. כל אלה חוברים יחד בעולם המגלה טפח ומסתיר טפחיים, ורוכש את האמון העמוק של ילדינו שאכן יש אלוקים במקום הזה והם לא ידעו. רעיון זה ביסודו שמעתי גם מהרב ריבלין מישיבת כרם ביבנה, ואני מבקש לקנותו בשינוי.


ג


כדי להדגים את האפשרויות הגנוזות בעיסוק בנושאי הצניעות והעריות דרך התנ"ך נבחן את שסיפורים מסוימים בספר שמואל מזמנים לנו.


סיפור ישועתה של חנה:


דרך סיפור זה ניתן לעמוד על מצוקתה של אישה שאינה יכולה ללדת, על תקשורת בין בעל לבין אישה, ועל היבטיה השונים - אלקנה מבקש להביע את מלוא אהבתה אליה, ואין כמוהו תומך ואוהב. ברם, אין הוא יכול להבין למצוקתה, ועל כן הוא מציע לה להינחם באהבתו, באומרו שהוא טוב לה מעשרה בנים. זהו בסיס רחב דיו לעיסוק במשמעות התקשורת וההבנה ההדדית שבין בני הזוג בקדושה.


במקביל ניתן לעמוד גם על יחס הסביבה בעולמה של אהבה. קיימת בה גם קנאה (לדעת האומרים כי פנינה לא נתכוונה לשם שמיים), ומאבק על אהבה. קיימת בסביבה גם אטימות למצוקה, והאישה המתפללת דומה לשיכורה, דווקא בעיני הכהן הגדול.


זהו חלק ממהלך כללי בו ניתן ללמוד על הויכוח הסמוי הקיים בדרכי תגובתה של אישה למרירות שנגזרה עליה מהשמיים, ולהשוות את דרכי פעולתה למה שהציעו לה אלקנה, פנינה ועלי, ועל ידי כך לעסוק בשאלות מרכזיות בעולמה של אמונה, ובתגובה למעשה שמיים. דמותה של חנה הופכת להיות מרוממת בשל הצלחתה לא לפגוע ולא להתריס כלפי שמיא ואף לתקן הלכות גדולות בהלכות תפילה, ויחד עם זאת לפלס דרך ולהעמיד את ממליך מלכי ישראל, המהלך לפני משיחו כל הימים. דמות פלאית זו, יחד עם עיסוק במצוקתה ובדרכי גאולתה, רק מגבירה את היכולת לדום בעצמאותה ובעמידתה של האישה בעולם. מן המסד - קומת מצוקתה הפרטית וישועתה, ועד לטפחות - לידת שמואל, ניצבת דמותה המאירה של חנה.


 


סיפור בני עלי:


פשוטו של מקרא מלמד כי במשכן ד' שכבו את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד. חז"ל מיתנו את ההופעה המעשית של שכיבה זו, וקבעו כי הטענה נגדם היא בשל דחיית קורבן היולדת, שהוא פשוט וזול ואין בו בשר הרבה, לסוף ההקרבה, ועיכוב הנשים במשכן בלא לתת להן לשוב אל בעליהן. מציאות מסובכה זו הוגדרה על ידיה כתוב כשכיבת הנשים הצובאות, ועל כן אנו יכולים ללמוד את פשוטו של מקרא, גם אם המשמעות המעשית העובדתית הייתה שונה.


שאלת הניצול המיני על ידי בעלי השררה, ועוד יותר על ידי אלה הסוטים המתעטרים בעטרת כהני המשכן, היא שאלת יסוד. בשנים האחרונות פורצים סיפורים קשים בתחום זה. קיימת מחלוקת בין בעלי המקצוע האם סיפורים אלה היו מאז ומעולם, וריבויים כיום רק מעיד שהעולם בשל היום לדבר עליהם ולחשוף אותם, או שתקופתנו הפרוצה בעריות אף מולידה יותר ויותר סיפורים כאלה. בין כך ובין כך, ניתן ללמוד ולעסוק בפרשה זו בסוגייה זו: כיצד מגיעים כהני המשכן לשכב נשים צובאות, מדוע הנשים התפתו לעוצמה, לאיום, ואולי אף לקדושה שבשמה באו אנשי המשכן, כיצד ניתן להתמודד עם מציאות זו וכדו'.


במסגרת זו ניתן לעסוק בכנות וביושר גם בסכנות שהמקדש מזמן לו, ובכך להגביר עוד יותר את החתירה לאמת פנימית וליושר מוסרי. דווקא האנרגיות העצומות של המקדש, המקשרות את האדם עם עולמות עליונים, עשויות להפוך לרועץ, ופושעים ייכשלו בם. הלוא זה היה אחד מהנושאים המרכזיים בנביאים: היחס המוטעה לקורבנות; הבאת הארון בימי שמואל (בסיפור מותם של בני עלי); ניצול העוצמה והשררה דווקא במקדש; החובה להרחיק בין גברים ונשים שנולדה במקדש, והזהירות שמא רגשי קרבת אלוקים ייהפכו לפורצי גדר, ויביאו לשחיתות מינית כפי שאירע בעגל  - ויקומו לצחק, ועוד ועוד. דיון זה מעצים הן את היחס לעוצמות הקודש והכיסופים למקדש, והן את החובה המתמדת לבירור פנימי עמוק, ובכך הופכות סוגיות אלו למצרניות לנושא הצניעות, שגם בה העוצמה והסכנה משמשות בכתר אחד.


 


הנערות המשוחחות באריכות עם שאול:


בשעה שתרו שאול ונערו אחר האתונות, החליטו ללכת אל הרואה, אך לא ידעו את סדריו. בתשובה לשאלתם את הנערות "היש בזה הרואה?", נענו בתשובה ארוכה וממושכת: "יש, הנה לפניך מהר, עתה כי היום בא לעיר, כי זבח היום לעם בבמה. כבואכם העיר כן תמצאון אותו, בטרם יעלה הבמתה לאכול, כי לא יאכל העם עד בואו, כי הוא יברך הזבח, אחרי כן יאכלו הקרואים, ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון אותו". העובדה כי תשובה זו חורגת בהרבה מתשובה אינפורמטיבית לשאלתם, הביאה את חז"ל לתור אחר הסיבות לאריכות זו. בין שאר הסיבות מנו חז"ל את שתי התשובות הבאות: "וכל כך למה? לפי שהנשים דברניות הן. ושמואל אמר: כדי להסתכל ביופיו של שאול, דכתיב משכמו ומעלה גבה מכל העם" (ברכות מח ע"ב).


דרך סוגיה זו ניתן לדון בשני נושאים. עניין ראשון הוא תכונת ה'דברניות', ומשמעותה בחיי האהבה. יש דורשים אותה לשבח, יש דורשין אותה לגנאי, יש הרואים בה נתון בסיסי שאינו גנאי ואינו שבח אלא מותנה בהתנהגות האישה, ויש דורשים להתייחס אף לתוכן ולמהות. בהקשר זה ניתן לעסוק בשאלת ההבדל בין גברים לנשים, ובצורך להכיר בהבחנה זו בתכונות הנפש, ומכאן שיש לפרש באופן שונה ביטוים כשהם נאמרים על ידי גברים ועל ידי נשים (לאחר הזהירות מהכללה מטעה); בנזק הגדול הנגרם מדיבור שאינו מכוון למקורו, והוא מסבך את העולם הרגשי; בכוחות העצומים של הדיבור בבניית קשר, אך גם בסכנת ההליכה שבי אחר הדיבור וחוסר תשומת לב לעולם האמיתי העומד מאחוריהן ועוד ועוד. גדול הוא כוחו של הדיבור בכלל, ומקום בראש תופש הוא ביחסים הבינאישיים בפרט.


גם הביאור השני לעיכוב, הרצון ליהנות מיופיו של שאול, מזמן הזדמנות לדון על יופי ואסתטיקה ומקומו בחיי האהבה. העיסוק בסוגיה זו כאן מבטיח כי הדיון לא יגלוש להטפה בדבר אי-חשיבות היופי כלל, ולא יעמיד את היופי כאויב. העובדה כי אין מדובר בדברי חז"ל בביקורת על הנערות אותן פגשו שאול ונערו, ורצונן ליהנות מיופיו מתואר כחלק טבעי ויסודי של האדם, היא המקום בו ניתן דווקא לטפח את חשיבותו, ולדון בכנות עד כמה הוא משמש מרכיב בעולמו של האדם, בין מלכתחילה ובין כתוצאה מהיסחפות. כאמור, העיסוק בסוגיה זו דווקא כאן, ולא במקום הרגיל - "שקר החן והבל היופי - מבטיח שלימוד כזה לא ייהפך לאמירת דברי מוסר כנגד היופי, אלא ידגיש את מקומו חשוב במקרא בכלל, ואת המקום בו כתבי הקודש נתנו לתכונה זו בציינם זאת, בשל היותו הוא חלק מעולם רחב יותר של מבנה האישיות, ולא דבר חיצוני בלבד.


 


סיפור מיכל:


הלומד את משמעותה של האהבה חייב ללמוד גם את צידה השני, ואת האכזבה והבגידה שעשויות נשים לחוש. קשים היו חייה של מיכל עם דוד - בחלקם הגדול שלא באשמת שניהם כאחד. נאמנותה לו הייתה ללא שיעור, אף כנגד אביה, והיא סייעה בידו לברוח משאול בשעה שזה ביקש לפגוע בדוד. כאן המקום לדון ביחסי נאמנות האישה לשני המוקדים - לבעלה ולהוריה, ובהכרעה, שחלקה הלכתי, בין שני המוקדים.


נאמנות זו לא היטיבה עימה, והיא נמסרה לפלטי בן ליש. כאן המקום לעסוק ביכולת העמידה בניסיון - אליבא דחז"ל הניסיון הקשה שעמדו בו פלטי בן ליש ומיכל, ואי מגעו עימה למרות ששכבה במיטתו, היו קשים לעין ערוך מכל ניסיון אחר. דווקא העובדה כי אנו מזהירים את הבנות חזור ושנן, כי קשה מאוד לעמוד ביצרא דעריות, ומשום כך עליהן להתרחק ממקומות המועדים לפורענות - ואל תביאנו לידי ניסיון - מחייבת אותנו לדון גם בהיבט הפוך. יש לזכור כי ככך שנחמיר עם אי היכולת לעמוד בניסיון כזה אנו משכנעים אותן כי אם יפלו למצב כזה לא תוכלנה לעמוד בו, ולמעשה מדובר בחומרת דברינו המביאים לידי קולת מעשיהן. בשל כך, יש לשבח גם את היכולת לעמוד כנגד העולם כולו ולהתגבר על כל המכשולים, כשם שעשתה אסתר בארמון אחשורוש, כשם שנהג בועז עם רות בגורן, וכשם שנהגה מיכל. זו הזדמנות מצוינת לעסוק לעומק בחובת הנאמנות ויכול העמידה מול כל מפריע ומניע, כדי להקפיד בקדושה ובטהרה.


ברם, כל זה לא עזר למיכל במגעה עם דוד. בחזרתה לביתו לאחר שבע שנים, היא מוצאת שאין היא האישה היחידה, ואף לא העיקרית. למעלה מזאת, בינה לבין דוד נפער פער גדול, שלא איפשר לה אלא לבקר אותו, ובעקבות דבריה הקשים לא זכתה  ללדת עד יום מותה. גם כאן מדובר בשתי קומות: העליונה היא הפער העמוק שיש בין בית לאה לבית רחל, ובין משיח בן דוד למשיח בן יוסף. הקומה הראשונה דנה בטבעיות יחסי דרך ארץ בין איש ואשתו. חיים פנימיים שלא באים לידי מיצוי, ופער שנפער בין איש ובין אשתו, הנעוץ בעובדת היותם שני עולמות פנימיים שונים, הוא מהנושאים הקשים ביותר בעולם החיים המשותפים. אין מדובר רק בתופעות המתגלות לאחר שנים רבות, אלא אף בראשית הדרך נחשפים פערים עמוקים, המעמידים את השאלה במלוא עוצמתה - עד כמה 'שווה' שמירה קפדנית על עצמאות רוחנית, אפילו במחיר אי-יכולת לבניית קשר, ועד כמנה ראוי כי למען בניית בית, ימיר אדם את שמירת עצמיותו בחיפוש אחר המשותף. שאלה זו הופכה אט אט להיות קרדינלית בחיי חלק גדול של הבנות, הנמצאות בשלבי התפתחות רוחנית מרשימה, המקשים עליהן למצוא בן זוג מתאים, ועומדות בפני שאלה זו, כששעון הגיל הולך ומתקתק.


אביגיל:


 מה מקום מצאה אביגיל בבית נבל ? כיצד קורה שמי שנאמר עליה כי טובת שכל היא ויפת תואר מוצאת עצמה בביתו של נבל ? אין לנו מקורות המאפשרים לנו לפתור חידה זו, אך היא מאפשרת לנו ללמוד את סוגיית האהבה המוטעית והבלתי מתאימה. את היותה של אביגיל זרה בביתו אנו למדים הן ממעשיה, והן מבקשתה מדוד לזכור אותה ולשאתה לאישה. גם דבריה הקשים על בעלה מלמדים הרבה על טיב היחסים ביניהם.


סוגיית מעשה נבל הכרמלי מזמנת אפשרות לדון בשאלות רבות, שלא כולן קשורות בצניעות באופן ישיר: בשאלות המוסר שבפי דוד העומד כנגד המשפט הוא דווקא עם נבל הכרמלי, והיחס בין שניהם; ביכולת אישה חכמה להמיר את כעסו של דוד בהבנת האיסור הנורא לשפוך דם נקי, ובתפקידה אל האישה בעולם המלחמתי של הגברים (ואף כאן - לאחר ההיזהרות מהכללות); בדרכי השכנוע וריצוי אדם בעת כעסו ועוד. מעבר לכך, ניתן אף לצרף כאן סוגיה שאינה ממין העניין כלל וכלל, היא סוגיית מעמדו של מלך שנמשח על ידי נביא, אך לא התקבל עדיין על ידי העם, ולא יצא טבעו בעולם. זו סוגיה שמעמדה בחיינו ובדיון בדבר הדמוקרטיה מהותי ביותר, ועיסוק בה אך יגביר את המרכזיות של כתבי הקודש העליונים במציאות חיינו, דבר שיש לו השפעה גם על ראיית התנ"ך כמעצב בסיסי של היחס בין המינים.


 


בעלת האוב מעין דור:


יחס הכתוב אל בעלת האוב משתנה מתחילת הסיפור לסיומו. בראשית הסיפור מתפלא הלומד על היותה בחיים, שכן שאול טרח לבער את האובות והידעונים מהארץ. אנו מצפים לראות כיצד הכתוב ישחיר את פניה, בהדגישו את רעת מעשיה. ברם, ככל שהולך הסיפור ומתפתח, נתפשת בעלת האוב דווקא כמעמידה את מלך ישראל, ומרוממת את רוחו לקראת יום מותו. יחסו של הכתוב נראה כמי שעוסק באישה יחידאית, המצליחה להקים את שאול ולהעמידו בראש מחנה ישראל. אין דמותה של בעלת האוב נותרת שלילית, והיא נזכרת בחסדה וברחמיה, ובתמיכתה החיונית במלך ישראל.


פרשה זו מזמנת לנו מקום לדון בדמות אישה תומכת ומעודדת בשעת משבר, אף אם אין דרכה ועלילותיה ראויים מהבחינה הדתית. אף שאין מדובר בפרשה בה הזוגיות תופסת מקום, ואין רמז לקשר כלשהו בין שאול ערב מותו ובין בעלת אוב אותה הוא ביקש להכרית בעבר, יכולה פרשה זו להתרחב אל עבר סוגיות היחס בין האידיאולוגיה והמידות בבניית משפחתיות וזוגיות. גם בנותינו עומדות לעתים בפני הכרעה זו, בפוגשן בנים שמקיימים בתוכם רק את אחד המרכיבים - עיתים מדובר במי שהוא נשגב בענייני אמונה, אך פגום במידות, ועתים מדובר בנשמה טהורה וזכה, מלאה חסד וטוב לב, אך פגום ברצונו ובשאיפותיו לבסס את ביתו על חיי אמונה והלכה. זו אכן סוגיה שאינה פשוטה, ודמותה של בעלת האוב אכן מושכת את הדיון לאחד הכיוונים, אם כי לא מכריעה בו, שכן, כאמור, אין מדובר בבניית בית אלא במבט האלוקי על דמותה המורכבת.


דוד ובת שבע:


סוגיית לימוד דמות דוד בסיפור בת שבע מחייבת זהירות ורגישות. לפנינו שני כתובים המכחישים זה את זה. כתוב אחד מלמדנו מי הוא דוד המלך: דוד המלך, נעים זמירות ישראל, מי שריבונו של עולם בחר בו להיות מלך עולם, והעמיד את דמותו כדמות המשיח המובא בנבואות כל הנביאים; דוד המלך, שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום להשבת מלכותו; האיש שריבונו של עולם זיכה אותו לגלות את המקום אשר יבחר ד', ולהסיר את הלוט שנפרש מעל מקום זה בספר דברים; מי שריבונו של עולם גילה לו את תבנית המקדש ואת כל כליו, הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל ועוד ועוד. התחושה הנפשית היא כי קודם להגיית השם דוד המלך יש צורך לטבול במקווה - הן במקווה גופני של ממש, כדי לרכשו את הטהרה הגופית הנצרכת לעסוק בדמות פלאית זו, והן במקווה רוחני, שאינו מותיר שערה אחת מחוץ לדביקות הנשמתית, וההערצה העמוקה כלפי דמותו.


כתוב שני הוא המעשה הנורא שעשה, המתואר בדברי הנביא ללא כחל וללא סרק. מלך ירושלים בחיר ד', שהתיר לעצמו לקחת את אשת לוחמו הנאמן, בעת שהלה מסר את נפשו לטובת האומה הישראלית נגד חומת בני עמון. מלך ישראל נפל לא רק בלקיחת אישה לא לו, אלא אף גלגל שפיכות דמים נוראה בהריגת  אוריה, עד שלעיתים הנביא קורא לחטא - דבר אוריה החיתי. ייתכן והיו לדוד דרכי התר מוטעות שהסתמך עליהן, כמו כתיבת הגט על ידי היוצא למלחמה, אולי הולדת אוריה הייתה שלא בקדושה, ואולי הייתה בת שבע מתאימה לו בשורש נשמתו. אף על פי כן, אין הכתוב חושך שבטו ואין הוא מעמעם חשכו ולו במעט, כל ייסוריו של דוד למן מעשה זה - סילוקו מהמלוכה ומות בנו (ואולי אף שלושה בנים נוספים עימו), המרידות נגדו והליכתו במעלה הר הזתים יחף -  כולן פועל יוצא מחטאו. דוד המלך עצמו מתאר בפרקי תהילים את רוח הקודש שנטשה אותו, ואת תחינתו לשוב ולראות פני אלוקים חיים.


דרך דמותו של דוד ואהבתו לבת שבע ניתן לעמוד על שני עקרונות גדולים. ראשון בהם הוא כוחה של האהבה. העובדה כי כל גדולה שבנפש כרוכה היא עם עוצמות המקבילות לה, המושכות את הנפש אל התהום, היא חלק בלתי נפרד ממחשבת המקרא וחז"ל על דמותו של האדם. בעצם הציון כי יצר הרע של עבודה זרה נמצא בקודש הקודשים למדונו חז"ל כי הכוחות הנפשיים אחוזים זה בזה. הדבר נכון ביצרא דעבודה זרה, וומיושם גם ביצרא דעריות. אין זה פלא כי דווקא דוד המלך הוא הנופל. לא בשל קטנות נפשו, חס ושלום, נפל, אלא בשל עוצמות אדירות שפיעמו בו, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. דווקא כוחות עצומים שהיו בו הביאו אותו אל החטא. קשה לשער כמה בנותינו זקוקות למסר זה. אף שאין שיעור לפער בינינו ובין דוד המלך, הרעיון היסודי בדבר גדולת ונפילה הכרוכים זה בזה הוא  עניין מרכזי ביותר. דומה טענה זו לטענתו של ריה"ל בביאור את חטא העגל, ובלמדו כי לא זו בלבד שהעגל אינו מעיד על אי-קיומה של סגולת ישראל, עוד הוא מורה על מהותה העמוקה, בלמדו עד כמה גדול כוחה של אהבת אלוקים והכיסופים לאל עליון.


עקרון שני הוא עיקרון התשובה. לצערנו, בתודעת בנותינו התשובה היא מונח הצמוד לימים הנוראים בלבד, ואף הוא נכנס למסגרת קבועה, ואיבד מהחיוניות שבו. רבינו הגדול, הראי"ה, לימדנו כי את אורות התשובה יש ללמוד בלא גבול, ובכך להעמיד את התשובה, גם זו שמכל חטא וגם את תשובת העולם ותיקונו, בראש מעייננו. דברים אלה שכתב הראי"ה הם פשוטו של מקרא, והתנ"ך כולו מעמיד את בעל התשובה בראש.


אין תחום בו קיימות נפילות יותר מעריות. בשל רצוננו לעסוק רק מלכתחילה ולא לפתוח בור ברשות הרבים אנו מתעלמים מהצורך להורות דרך תשובה ותיקון. בד בבד עם ניסיוננו למנוע את הנפילות, בדברנו דרך דמותו של דוד על העוצמות הנפשיות מרחיקות הלכת שהאהבה מזמנת, אנו חייבים להקים את עולה של תשובה, וללמד על אפשרות התיקון. בלי זה, תוביל נפילה אחת לזו שאחריה, עבירה תגרור עבירה, ומעשים בלתי ראויים ייעשו לנו כהיתר.


 


תמר:


הניצול והאונס, הפגיעה בתומתה ותחושת האדנות - סיפורה של תמר הוא המקום בו אנו יכולים ללמוד עם הבנות את הסכנות הטמונות בחייתיות שבנפשם של בעלי הכוח והשררה. דומים הדברים למה שעסקנו בו בדמותם של בני עלי.


בעקבות מעשה תמר גזרו חכמים על ייחוד דפנויה. מפשט הדברים עולה כי בעוד דיני ייחוד באו להגן על הקדושה והטהרה כלפי שמיים, נועד איסור הייחוד עם פנויות כדי להגן על כבוד האישה, חירותה ובעלותה על גופה. זה מקום בו ניתן ללמוד על היצריות והתאוותיות, ועל החובה להישמר מפניה. בהקשר זה ניתן גם לעסוק בצד ההלכתי הבסיסי של דיני ייחוד, כיוון שלאחר בירור יסודם ומקורם לא ישמשו הם עוד איום על הבנות אלא להפך - כלי בעזרתו חייבה ההלכה לשמור על חירותן ועל כבודן.


ישנן גם שתי מנגינות כלליות העולות מכל הפרטים כאחד: אין סיפור אהבה פשוט בעולם. כל אימת שכתבי הקודש עוסקים בסיפור ובניית קשר בין איש ואישה מדובר על סיבוכי סיבוכים. בין אברהם ושרה ובין יצחק רבקה, וודאי כשמדובר ביעקב רחל ולאה, משה רבינו עם האישה הכושית אשר לקח ועוד ועוד. בשל העובדה כי אנו עוסקים בסוגיות המקומות העמוקים ביותר בנפש, בעלי אנרגיה עצומה, הנוגעות בשורש הקיום והמשך החיים, אנו מוצאים שמעורבת בהם קליפה סבוכה שיש להתירה. אין זו טרגדיה, אלא מציאות חיים, שאף לקראתה יש להיערך ואותה יש ללמוד. אין היא זרה לנו ואין אנו נסים מפניה, אין היא ממכרת אותנו, ואין אנו מאבדים עצמנו לדעת בפוגשנו עימה. פילוס הדרך בין שני קטבים אלה הוא יסוד החינוך לחיי צניעות.


במקביל עולה מנגינה עמוקה של צניעות המרחפת מעל כלל ישראל. לא פחות מאשר הדיון בסיפורים הנפרדים, שאך דוגמאות ממנו ניתנו לעיל, חובה לשים לב לאווירה הכללית באומה הישראלית המצטיירת בתנ"ך, המלמדת כי לא היו ישראל פרוצים בעריות. בקדושה והטהרה הכלליים הם הרקע בהם מתחוללים סיפורים סבוכים מסוגים שונים, וזו אפוא האווירה אותה אנו מבקשים להקנות לעצמנו. כאמור לעיל, דווקא המסר הסמוי שבין השורות הוא עיקר ענייננו. דומים הדברים לדברים הנאמרים על מגילת רות בהקשר אחר- אף שם אחד מדרכי הפירוש והביאור הוא תשומת לב עמוקה לאווירה של צדקה וחסד המרחפת על בית לחם. אמנם הסיפור מתרכז במעשה רות ובועז, אך העובדה כי באופן פשוט ישנן נערות המלקטות אחר הקוצרים, וכך מתמודדת החברה עם בעיית העוני, מלמדת הרבה על דמותו של מחנה ישראל.


אין אנו מוציאם סיפורי פריצות כלליים בספר שמואל, ובתנ"ך כולו, ואין אנו למדים על התנהלות שאיננה מבקשת את כל הטוב והגודל שצוינו לעיל, כל זה - על רקע חיים ומלאים בטבע ובמציאות. לו נזכה להעביר עולמות אלו לבנותינו - דיינו.


 

ד


עולמות האפשרות לעסוק בענייני צניעות בקדושה הנפרשים בעזרת לימוד דמויות התנ"ך והתנהלותם, אינם יכולים לעמעם את הקושי הגדול לעשות כן. קושי זה נובע בעיקרו מעצם הגישה אל גדולי התנ"ך באופן שכזה. אנו רגילים להתייחס אתל כתבי הקודש ואל גיבוריהם כדמויות שמרחף עליהן הוד קדומים. התנ"ך כולו נתפש בעינינו כדבר מה שהוא מחוץ למגע יד אדם, ואין לנו אלא להתבשם מדברי הנבואה, אך לא לחלל אותם, על ידי הורדתם מרום שמיים למציאות ימינו. תחושתנו היא כי התייחסות אליהם ברובד אנושי עשויה אמנם להביא ברכה בדיון בנושאי הצניעות, אך מחירה יקר מדי. לכאורה, נראה כי בדרך זו אנו מפקיעים מספרי הנבואה את הקדושה ומחללים את תפארתם. דמותו של אלקנה, לדוגמה, אשר קודם ללימוד זה חפף עליה ענן קדושה בזכות המהפכה הפנים-ישראלית שהביא במעשיו, בהעלותו את ישראל כולם למשכן ד', ובהשיבו אותם למשכן שילה, הפכה בדברינו לבסיס עיסוק בנפתולי הזוגיות; דוד המלך, אף שהארכנו בשני הכתובים המכחישים זה את זה ובמשמעות הכפולה של לימוד דמותו, לא נותר עוד על כנו כמי שאין יד אדם יכולה לגעת בו, ואנו מבקשים בחוצפתנו לעמוד על טיב נשמתו; לו היינו ממשיכים בדרכנו אף לספר מלכים הייתה דמותו של שלמה, מחבר שיר השירים ומי שזכה להקים את המקדש לאלוקי ישראל, מתערטלת מהודה העליון והנשגב. גם דמויות בעייתיות, כמו דמותו של אמנון, סובלת בדברינו הרבה, ועל ידי כך אנו מביאים, לכאורה, לפיחות בקדושת התנ"ך.


תחושה זו נובעת בשל הצלחת חכמי התורה שבעל פה להטמיע בנו תחושות חרדת קודש באוחזנו בספר התנ"ך. בדרכים שונות השיגו חז"ל משימת קודש זו. תחושה זו נובעת בראש ובראשונה מהממד ההלכתי - כגון טומאת הידיים החופפת על הספר, ואף שכמעט אין לה עוד משמעות הלכתית בזמן הזה, היה בכוחה להטמיע את ייחודיות כתבי הקודש, ואת הצורך להרחיק מהם כל דבר טמא; מלחמתם העיקשת והמוצלחת כנגד הספרים החיצוניים, שהביאה למימוש מלא של ההבחנה בין הקודש ובין החול; מנהגי קדושת הספרים ונישוקם, וההקפדה שלא להניח ספר פחות מהם על גביהם; ההלכה האוסרת אמירת דברים שבכתב בעל פה, אשר מרוממת את קדושת הספר ומעמדו; מנהגי קריאת ההפטרות בבית הכנסת, שהדגישו את מעמדם המיוחד של הנביאים, כחלק ממצוות היום וכדו'. לממד הלכתי זה נוסף נדבך נוסף בדמות היחס העקרוני הפנימי לכתבי הקודש. חז"ל הדגישו כי לפנינו דברי אלוקים חיים שמקורם בנבואה, ואל לנו כלל להתייחס אליהם כעניינים רגילים וארציים. משום כך, נראה לנו כי עצם העיסוק בדמויות המקרא ברמה הנמוכה של פני המציאות מהווה אפוא חילול הקודש.


אם כן, ייתכן לכאורה שיצא שכרנו בהפסדנו. אנו באים ללמוד על הצניעות ולקדש את  פני המציאות, אך משלמים את מחיר חילולה של האידיאה העליונה. מוטב היה כי נפלס לנו דרכים אחרות, ולא נעמיד את דמויות המקרא ברמתנו ובדמותנו. העמדה זו עלולה לגבות מחיר יקר. דומה מחיר זה למחיר אותה שילמה המציאות בשל עבודת האלילים. מלבד הטעות הרוחנית והתיאולוגית שבעבודה זרה, עוד הגדילה לחטוא בהנמכת האידיאה האלוקית אל תחתיות ארץ. עליבות זו של תפישה אלוקית הביאה לקללה מרובה. שכן, אם גם האלוה רדוף ושטוף יצרים, אם אף לו אישה ותאוות ויצרי אנוש, אף אנו כבני אדם יכולים ללכת בדרכו, ואין דבר המחייב אותנו להתרומם ולהתעלות. מול ציווי הקב"ה "קדושים תהיו כי קדוש, אני ד' אלוקיכם", והתביעה המתמדת להליכה בדרכיו ולדובקה בו כי הוא אש אוכלה, עומדת הגשמיות המטמטמת של האלילות הכללית, ומורידה את השראת השכינה משמיים לארץ.


באופן דומה ניתן לבקר את העיסוק בצניעות דרך דמויות המקרא, ובעיקר דרך אלו הצדיקות והעליונות. הסכנה היא שמא עיסוק זה יעמיד אותן בשורה אחת עימנו, ובשל כך לא נוכל עוד לשמוע את דבריהן ואת לקחיהן. אנו נגמד את פניהם, ונחשוש כי אנו עצמנו עומדים באותה רמה כשלהם, ובשל כך אין אנו נתבעים לדבר, ואין אנו שומעים דרך דברי הנבואה קריאת קודש להתעלות ולהגיע אל מדרגתם. בכך אנו מפקיעים את המסר העיקרי של הכתוב כולו, הקורא לבני אדם שלא להסתפק בעולמם הצר והמצומצם, כי אם להגיע למדרגת אבותינו וגיבורי המקרא, לשאוף דרכם אוויר פסגות, ולראות בהן מופת של התנערות מתחיות ארץ אל עבר גבהות האמונה והקדושה.


סכנה זו, בשל עוצמתה המרובה, עשויה להביא לאחת משתי מסקנות. ראשונה בהן היא לנטוש את הדרך שהוצעה לעיל, ולא זו בלבד אלא אף להתנגד אליה בכל תוקף. אף שמעלת הצניעות מרובה, אין בונים דבר אחד טוב על ידי הרס השני, ואין דוחין נפש מפני נפש. מוטל עלינו לתור אחר דרכים אחרות, שלא יגבו מאתנו את המחיר הנורא, של המעטת דמויות התנ"ך.


אפשרות שניה היא לסרב לוותר על התועלת המרובה של עיסוק זה. תחת הבריחה מהסכנה, עוד ניתן להפוך סכנה זו לברכה. דווקא העיסוק בדרכנו יאפשר לבנות את לימוד הספרי הנבואה באופן המלא ביותר. שכן הדמויות המקראיות בנויות היו נדבכים נדבכים. ראשן אמנם הגיע השמיימה, אך רגליהן היו מוצבות ארצה. אין גדולינו מצוירים כאמונת ההבל הנוצרית אשר מציירת את גיבוריה כדמויות מופשטות מהעולם הזה, שרדופות היו בחטא הקדמון. אבותינו חיו במציאות והיוו חלק מאתנו. מאז מלחמתו הגדולה של הרשב"א בפילוסופים וכתבי החרם השונים שהוצאו נגדם, התקבלה בישראל ההכרה כי אין מדובר במשלים ובדמויות ערטילאיות, כי אם בדמויות חיות ויונקות. עליונותם לא נבעה בשל העובדה שלא הייתה מדרגה משותפת בינינו ובינם, אלא דווקא בשל ההפך הגמור - הייתה מדרגה כזו, ומכוחה הם הורו דרך כי ניתן לבקוע שערי עולם ולטפס עד מרומי רקיע.


למעלה מכך, הניסיון להרחיק את דמות האבות מתוכנו עוד עלולה להביא לתוצאות ההפוכות. דומים הדברים לעמדת הפילוסוף כפי שהביאה החבר בראש ספר הכוזרי. מדברי הפילוסוף עולה כי הוא מלא טענות כרימון כנגד התפישה האמונית של היהדות, אף כי אינו מזכירה מפורשות. לטענתו, בעוד הפילוסופיה רוממה את האלוקות, הוציאה אותו לחלוטין מגדרי הרצון והידיעה, ההאזנה וההשגחה, ורוממה אותו אל האצילות העליונה, אנו מנמיכים אותו לעבר עולמנו, טוענים שהוא מקשיב ומאזין, ומאמינים כי תפילותינו ומעשינו הטובים משנים את הגזירה האלוקית. למרות דברים נוכחים אלה, האמת הפוכה. תדמיתה החיצונית של הפילוסופיה מטעה מאוד - למעשה, דווקא היא זו שהוציאה לחלוטין את האלוקות מהעולם, ודווקא בשל ניסיונה לרומם אותה הביאה לכך שקיומו חסר משמעות. ואילו אנו, הדומים בעיניה לטועים ולמנמיכים את העניין האלוקי, הולכים בדרכיו ודבקים בו, ומקדשים פני עולם.


להבדיל בין ריבונו של עולם לבין האבות וגדולי המקרא, אף כאן קיימת סכנה דומה. דווקא ההרחקה וציורם כמי שלא היו בעלי קומה הנושקת בקיום הטבעי, והעלאתם לעבר מהות אנושית שונה לחלוטין, שלא ניתן להתקרב אליה, מביאה את התוצאה ההפוכה. האבות וגדולי המקרא אינם הופכים להיות מעצבי דרכנו, ואנו הוצאנו אותם מתחום האנושיות.


הדרך להכריע בין שני הכתובים המכחישים זה את זה היא מציאת הכתוב השלישי, שלא ידחה את האחד מפני השני אלא יעמיד את שניהם במקומם נכון. מי שידע לבוא בשער סוד כפילות עילאית זו, יהפוך את הדמויות המקראיות לדבר מה שהוא חי ונושם בקרבנו, ומביא אותנו אל מרומיהם. שני קצוות הסולם - זה המוצב ארצה וזה שראשו מגיע השמיימה, הם הקומה המלאה של חייהם. היותם מרכבה לשכינה אינה עומדת בסתירה להיותם בני אדם. אמנם, העיסוק ברמה הבסיסית של דרך הארץ שקדמה לתורה בדמותם אסור לו שיישאר ברמה זו בלבד. לימוד פרקים אלה במבט הצניעותי לא נועד כדי להעמיד את הלימוד כולו על יסוד זה, וכדי להיוותר רק בקומות המסד של דמותם. מדובר בשלב המהווה פילוס דרך לקראת דבר מה שהוא גבוה בהרבה, והוא השער דרכו ניתן להיכנס לעולם הרחב של הקודש האלוקי.


מובן מאליו כי נדרשת קומה מלאה לעסוק כך. רק מי שבידו לראות את הקומות כולן, ואת אי-הסתירה שיש בין עליונות הדמות לבין חייה הטבעיים, בין עולם ומלואו שחבקה לבין תשתיות החיים המשותפים, בין צדיקות עילאית לבין הצורך בתיקון ובתשובה על נפילות, רשאי וזכאי להתבונן באופן זה. קומה גבוהה זו מאפשרת להטמיע את האבות ודרכיהם בתוכנו, ולפוך אותם למקור ממנו נשאב הדרכה מעשית לתיקון חיינו אנו.ה


אף על פי כן, דומה שקיימת רתיעה עמוקה בדרך זו, דווקא בשל רוממותה. החשש הטהור בפני הנמכת שיעור קומתם של גדולי המקרא, עשוי להרחיק אותנו מלדון בהם כבני אדם. רצוננו לשמור על אווירת הקדושה ההלכתית והפנימית עם ההתקרבות על הקודש במקרא עשויה להביא אותנו להעדיף לוותר על פירות הצניעות כדי שחס ושלום לא למעול בקדושת כתבי הקדש, ולהוציאם מהקודש אל החול. בשל חשש זה לעתים אנו מוכנים לוותר על דבר ד' המגיע אלינו דרך דמותם, ובלבד שלא לפגוע במעלתם ובעליונותם שבתודעתנו. מאידך גיסא, יש בנו עניין רב שלא להניח להוראת הצניעות דווקא דרך קדושת ההתנהגות של גדולי האומה, ולצרף את החיים ואת הקדושות אלו לאלו. לפיכך ניתן להציע דבר מה מתון מעט, אם כי היתרונות היסודיים לא ייפגעו. תחת השימוש בספרי הנבואה,  ניתן ללמוד דרך מאמרי חז"ל וסיפורים אודותם את אותם עניינים ממש, ולשאוב משם את מקורות הצניעות והטהרה החיים וקיימים.


שכן, אף חז"ל לא מנעו עצמן מלחדור אל כל ביטויי האהבה ושל הזוגיות, של הניאוף ושל הנאמנות, של העוצמה הרוחנית ושל הסכנה, ופעמים רבות בדרך גלויה בהרבה מזו של כתבי הקודש. אף הם הלכו בדרכו של התנ"ך, ופרשו את המציאות כולה בפני הלומד, ואף הם עושים זו באווירה בסיסית של צניעות ושל קדושה. אף הם היו קדושי עליון יחידאיים, ואף הם לא מנעו עצמם מלחדור לעולמות בסיסיים. לימוד דרכי הצניעות והטהרה, כמו גם נפתולי האהבה והזוגיות, דרך דמויות  חז"ל, מאפשר לבסס את היסוד הבלתי מודע והמובן מאליו, של הקודש, ולברר מתוכו את סוגיות היסוד. למעלה מזו, כשם שניתן לצרף ללימוד התנ"ך גם סוגיות רבות הנובעות מזמנו ומקומו של המקרא, כן ניתן לעשות זאת בדברי חז"ל.


היתרונות בלימוד אגדות חז"ל הם בלתי נדלים:  אגדות חז"ל משדרות מעצם מהותן קדושה וצניעות, טהרה ומשפחתיות. האגדות פוסעות באופן שיטתי בהדרכת הכלל של "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", והן מאפשרות לפתוח בעניין קצר ולהרחיב בו. אין מדובר במאמרים ארוכים, כי אם בנגיעות קלות על פני המציאות, והלומד נקרא להעמיק בדבריהם ולחשוף את האמור בכלי המועט המחזיק את המרובה; חז"ל עסקו בנושאים כולם, ובדרך כלל דבריהם עמוקים ומורכבים, ומכילים בתוכם יסודות רבים ומגוונים; עצם השיבה אל הצד האגדתי שבתורה מהווה היענות לאחד מאתגרי הדור, לאור קריאתו של הראי"ה קוק זצ"ל ועוד ועוד.


מובן כי לימוד בדרך זו מחייב הקדמה עמוקה העוסקת במאמרי חז"ל. הקדמה זו חייבת ליגוע במקומה של האגדה, ובהיותה חלק בלתי נפרד ממהות התורה. לאחר מכן יש ללמוד את דברי הראשונים, שהדריכו כיצד יש ללמוד אגדות אלה, וכיצד יש להתייחס למאמריהם העליונים.של חכמים. גם דרכי השתלשלות תורה שבעל פה חיוניים כאן, והכרת התקופה והרקע בהם חיו, ימים שלאחר החורבן, יכולים להחיות דברים נוספים במאמריהם.


לאחר מכן ניתן ללמוד אגדות חז"ל משני סוגים. ראשון בהם הוא מאמרים קצרים דרכם ביקשו חכמים להעביר את מסריהם, כמו "יצר אישה ותינוק - שמאל דוחה וימין מקרבת" וכדו'. לאחר לימוד ההקדמה הראויה לדברי חז"ל, תדענה הלומדות כי מאמרים אלה מקפלים בתוכם עולם ומלואו, ויהיו להן כלים הן לנסות לפענח בעצמן את שביקשו חכמים לומר, והן להמשיך את הפירוש הנכון מתוך מבארי אגדות חז"ל שלאורך הדורות. סוג שני הוא אגדות המספרות על התנהגותם של תלמידי חכמים, ואנשים רגילים, בני ברית ושאינם בני ברית, בתחומים אלו.


אגדות אלה יעסקו בכל הנושאים - למן אגדות העוסקות בתגובה ליופי ולחן חיצוני משני כיוונים, דרך המפגש עם בני הזוג, הסכנות והסיכויים המצויים בקשר שבין המינים, ועד היחס בין האהבה לבין קיום מצוות פרו ורבו, היחס העקרוני לקשר הגופני, לגירושין, לאלימות במשפחה ועוד ועוד. דווקא המקור, הוא קדושת דבריהם של חז"ל, מאפשר לעסוק בכל הכיוונים המשמעותיים, ולהעלות מהם את רמת הצניעות והקדושה לשיאים גבוהים, תחת המציאות של היום, בה מקור ידיעת התלמידות תחומים אלה הוא זר.


העיסוק בלימוד אגדות חז"ל הוא חינוך מעשי לעיסוק בצניעות בדרך צנועה. הוא מביא לקירבה אמיתית בין התלמידות לבין מחנכיהן, ולחשיבות הפתיחות ההדדית, דווקא בשל הצורך הגדול לפרש ולבאר את דבריהם, ולמצות מהמאמר את שנסתר בו. מבחינה תוכנית מדובר בהבנה מורכבת ועמוקה של מערכת יחסי גוף ונשמה, ושל המבנה הזוגי והמשפחתי. במקום לקרוא מאמרים ארוכים ומסובכים, טובלות הלומדות באגדות עצמן, ונתבעות למצות מדבריהם של חכמים את ההדרכה הרוחנית שבהם. כאמור לעיל, מדובר למעשה בשיעור באגדות חז"ל, המבקש ללמד את סודות הירידה לעומקי הרזים שבדברי חז"ל יחד עם קישור עמוק לגדולי ישראל אלה, שהעלו את התורה שבעל פה על הכתב. בד בבד אנו למדים בדרך זו את סוגיית הצניעות, ועוסקים במבוך הגדול שבנפש האדם, הנתבע לנוע בין שני העולמות - הגוף והנשמה - ולהתעלות לעבר שיאים מרוממים יחד עם מיצוי טיב פרי של החיים הצנועים.


מה ניתן ללמד דרך אגדות חז"ל ?


כאמור לעיל, אנו פועלים כאן בשלושה מסלולים במקביל. כשם שבהצעה ללימוד הצניעות דרך התנ"ך אנו כוללים גם דרכי לימוד תנ"ך ועניינים הנוגעים להקשר בו הסיפורים נמצאים, כך נכונים הדברים גם לגבי חז"ל. אף כאן אנו יכולים לעסוק הן בדרך המיוחדת של העברת רעיונות חז"ל ודברי התורה שבדבריהם דרך הסגנון הסיפורי, אף כאן אנו יכולים לצרף אל הלימוד דברים רבים על חיי חז"ל, הרקע לחייהם, ובעיקר הבסיס האמוני והרעיוני של עולמם, ואף כאן מהווה הצניעות את הדרך היסודית.


כדי להקל על העברת המסרים הרוחניים נשתמש בספר האגדה. איני רוצה לקבוע מסמרות ולדון כעת בעצם השימוש בספר האגדה מבית מדרשו של ביאליק ורבינצקי. שימוש זה הינו בעייתי מאוד, הן בשל העובדה כי נגעו ידיים שאין יראתם קודמת לחכמתם בדברי חז"ל, הן בשל העובדה כי מדובר בתרגום, שאינו מצליח להריק אל תוכו את עוצמת האגדות כולן, הן בשל הרשות שנטלו להן לברור אגדות ולהשמיט דברים שלא עלו בקנה אחד עם רצונותיהם. מאידך גיסא מדובר בעבודה נפלאה שהיא אף עוצבה בדרך אסתטית ללימוד. בשל כך יש למצוא את הדרך להשתמש בקליפה, אך את התוך לא להעביר דרך עיניהם,  והמלמד עצמו יבחר מהי הדרך בה יבחר ללמד.


נדגים חלק מהעניינים הניתנים ללימוד:


כאמור, יש להקדים ללימוד את עצם העיסוק בדרכי חז"ל ובמחשבתם. כיון שבדרך כלל אנו עומדים בשערי חודש אלול כשאנו פותחים דרכי לימוד חשובים, זו הזדמנות לעסוק בעניין שאינו כרוך ישירות בצניעות, אך הוא מהווה תנאי לכל המידות כולן, קרי: התשובה. בשל כך ניתן לפתוח את הלימוד בעצם הגישה לאגדות חז"ל. ראשית ללמוד את המקורות המופיעים בתחילת ספר האגדה, הדנים באגדות חז"ל ובמהותן, תוך ביאורם בעזרת דברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק. כדי להדגים את לימוד דברי חז"ל ניתן ללמוד בחודש אלול אגדות על התשובה, שיש בהם גם יסודות עמוקים של תשובה, וגם עניינים הנוגעים לשאלת הצניעות, כמו הסיפור על תשובתו הנאדרה בקודש של אלעזר בן דורדיא וכדו'.


כאשר אנו ניגשים לדברי חז"ל העוסקים ישירות בנושא הצניעות, נפתח לפנינו עולם ומלואו. חז"ל עסקו בשאלת מיהו האיש ומיהי האישה, ובעיקר התמקדו דווקא בטיבה של האישה. מכאן ניתן לפתוח ולעסוק במגדרים השונים. קודם יש ללמוד את יחסם לכל מין בפני עצמו, לדוגמה, סוגיית היופי באיש: רבי יהושע בן חנניה וביתו של הקיסר, רבי יוחנן המבכה את יופיו שיבול בעפר, סוגיית אשם הנזיר של שמעון הצדיק. זה המקום לעסוק ביתרונו של היופי ואתגריו.


לאחר העיסוק בכל מגדר בפני עצמו יש לראות את מהות הכוח המושך - הנורמליות שבמשיכה בין המינים, ולאן אפשר להגיע אם זה קדוש - הקשר בין שכינה לזוגיות ועניינים נוספים; מובן כי במקביל יש לעסוק בצל - לאן אפשר להגיע בטומאה ח"ו, דרך משניות סוטה, ואגדות של התדרדרות; מהן הדרכות חז"ל לגבי בחירת בת זוג - לאור האגדות על נשיאת בת תלמיד חכם; כיצד מנווטים בין תשוקה לצניעות; איך מתמודדים: האגדות על יוסף הצדיק, סכנת השחיקה של מי שהלך אחר נשיו; בין בגרות מינית לנישואין: ער ועונן, פיתרון חז"ל לנישואין מוקדמים; מה עושים כשזה בלתי אפשרי;  איך מתחתנים - הן במובן ההלכתי - אירוסין ומשמעותם הרוחנית, הבחנה בין אירוסין של היום לאירוסין המקוריים והן בתחום הרוחני, לימוד החופה וכדו'; תביעות בין איש לאשתו,שלום בית,גירושין,קדושים תהיו ועוד ועוד.


כיחידת ביניים יש כמובן לעסוק בעצם הדרך הגלויה והחשופה, בה בחרו חז"ל ללמד סוגיות אלו. כיצד דיברו חז"ל על הדברים הכי נועזים - בקדושה, גם בניתוח לאחור, וגם לאור מאמרי חז"ל על ניבול פה ועל אנשי ירושלים שהיו אנשי שחץ.


אנו יכולים ללמד את סיפורו של רבי מאיר שהיה דורש בלילות שבת, את נדר האיש שהמתין לאשתו ואת פתרונו של רבי מאיר (עמ' קפט, סעיף קצח בספר האגדה). דרך סוגיה זו אנו נחשפים לשאלות הנוגעות לשלום בית, ולהבאת פיוס בין איש ובין אשתו. בסוגיה זו אף נגלתה מחלוקת בין רבי מאיר ובין תלמידיו, דבר המעצים עוד את היכולת לעסוק בהיבטים שונים של סוגיה זו. כאמור לעיל, על היופי אנו יכולים לעסוק דרך יופיו של רבי יוחנן בן זכאי, אך גם דרך דברי בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה שהיה מכוער ביותר, וגם דרך רבן שמעון בן גמליאל שראה נוכרית יפה במעלה הר הבית, או רבי עקיבא ואשת טרונספורוס הרשע; על דרכם של חכמים להתמודד עם יצר העריות החזק אנו למדים ממעשיהם של רבי צדוק ורבי עקיבא, רבי מאיר ומתיא בן חרש, ועוד יותר מהאדם שהיה זהיר במצוות ציצית ועוד ועוד.


 


סיכום:


קשה להעמיד משימה משמעותית יותר בדורנו מאשר השבת האומה הישראלית לחייה הטבעיים, שחלק  מהותי בהם הוא עיצוב יחסו של האדם לכוחות החיים הטמונים בו. קיום העולם וייעודו מותנה בקדושה זו, ובלעדיה אנו מרדדים את דמות האדם וייעודו. חז"ל הדגישו את משקלה של הצניעות פעמים אין ספור, וציינו את בנות ישראל, שדרכן סוגה בשושנים, והן כגן נעול המקודש לבניין ביתן בלבד.


קשה לצייר סכנה גדולה יותר לקיומו של עם ישראל מאשר התמוטטות מוסד המשפחה. חלק ניכר מההיסטוריונים המבקשים את סוד קיומה הנצחי של האומה (מלבד ההבטחה האלוקית המלווה אותנו, שכן נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם), תולים זאת דווקא בגרעין הקודש של האומה. העובדה כי מאורעות ורדיפות, השכלה ומלוכה, לא הביאו להתפרקות האומה הישראלית, נובעת גם מהעובדה כי השורש הבסיסי והבית אליו שב כל אדם יהודי היה המשפחה, וממנה שאב את זהותו ואת עצמיותו.


המשפחה עוברת בשנים האחרונות מתקפות קשות ביותר. דומה שקשה לראות ביטוי קשה יותר לדברי ריה"ל שהאומה הישראלית היא כלב באברים, והיא רבת חולי מכולם. העולם חלה במחלות קשות, והן מחלחלות אלינו ביתר שאת וביתר עז. לאומתנו חודרות תבניות אחרות, התובעות להחליף את המשפחה, ועיוותים שאין הלב נותן ליד להעלותם על הכתב. כינונה וביצורה של המשפחה ושל הזוגיות הטהורה הם משימת הדור.


בדרכים שונות ניתן להתמודד עם מציאות זו. באופן אינסטינקטיבי, הרצון הפנימי הוא להגביה חומות ולעקור עצמנו מהעולם המתמוטט. דרך זו של הגבהת חומות נושאת בחובה ברכה מעצם ההימנעות החד-משמעית מלקבל דבר מה בעולם הסובב אותנו, אך יש בה שלוש חסרונות. ראשון בהם הוא שאלת היעילות. אין זה ברור כלל ועיקר כי ניתן להסתפק בהגבהת חומות, ואין זה ברור כלל ועיקר כי הגבהה זו תועיל. אין ספק כי לא ניתן להשיג דבר בלעדי הגבהה זו, כי יש לגדור עצמנו במותר לנו, וכי לא ניתן להשיג דבר אם לא תהיה התייצבות חד- משמעית בצידן של חומות בצורות וכללים שאינם נפרצים. ברם, לא ניתן להסתפק בדרך זו. רבות מבנותינו נטשו את עולם הצניעות דווקא בשל הגבהה חומות במקום שלא היה ראוי לעשות כן, וזוהי חומרא שהביאה לידי קולא.


חיסרון שני הוא בעובדה כי אין הופכים את ההתמוטטות לאתגר בניה. העובדה כי הצניעות הטבעית אינה קוסמת דיה, נובעת גם בשל העובדה כי חדרו אליה יסודות נוצריים, שעניינים הרחקה מהחיים. לא ניתן לרומם את הצניעות בדורנו בלא להתייחס לתביעות הקיימות בדברי המתרחקים ממנה והפורצים את גבולה, ובלא להביא תביעות אלה אל הקודש. השינויים הרבים בעולם משנים גם את אשר בנותינו מחפשות בחייהן הזוגיים. אין הן מסתפקות בעצם חזון הקמת המשפחה, אלא מבקשות בה את הביטוי העצמי ומימושו, את האהבה הרומנטית ואת הזוגיות. לכל אלה השפעה גם על דמותן בגיל הנעורים. המבקש לבצר חיים של צניעות וקודש בלא להתייחס לנקודות אלה לא די לו שלא יצליח, וסופו שאת החיים תבקשנה בנותינו למצוא בשדות זרים, אלא גם שוגה בהתייחסות העקרונית. אין הוא מוציא רכוש גדול מתקופתנו אנו, והוא אינו קוטף את הפירות הראויים כדי להעשיר את עולם חיי המשפחה.


חיסרון שלישי נעוץ בניסיון לנתק את הצניעות מכל שאר אתגרי התקופה. החיפוש אחר אותנטיות ועצמיות, יושר וכנות, אינו נחתם בסוגיות הצניעות. הוא חלק בלתי נפרד מהעולם התרבותי שאנו חיים בתוכו. אמונה עמוקה בצור ישראל וגואלו רואה אף בתהליכים אלה חלק מהכשרת האומה הישראלית לתפקידה. האידיאולוגיה מפנה מעט מקום לקיומיות, והחוויה תופשת חלק מנפח התודעה, בלא לבטל את מקומה של המחשבה. גם דרכי הלימוד וההתייחסות צריכות להגיב למציאות מתחדשת זו.


לימוד סוגיות הצניעות דרך החיים באור העניין האלוקי שבתנ"ך עשויי להצמיח ברכה ממציאות זו. הוא עשוי להוביל מהלך של התקשרות אל אבותינו ואימותינו, וראייתם כמדריכי האומה, והכרה כי אין תורת ישראל עויינת את החיים, כי אם מרוממת אותם. זוהי אחת הבשורות הגדולות של תורת ארץ ישראל, והיא תנאי הכרחי להשבת הצניעות למרכז החיים. כל עוד תיתפש הצניעות כדבר מה מאיים, שעניינו הוא להתנגד למהלך החיים, לא תהיה לה השפעה של ממש בעולמנו. הוא משיב את הכנות וההתייחסות האמיתית, ללא כחל וללא שרק, וללא תחושה כאילו אנו באים לכבוש ולאנוס את עולמן הפנימי של בנותינו.


כל זה אינו יכול לעמוד בפני עצמו, וללא עולמה של ההלכה. ביסודו של דבר, ממצת ההלכה את התורה כולה, וכל העולמות הרחבים והאין-סופיים של האגדה והעולם הפנימי, מתנקזים לתוך המעשה. לא ניתן להשיג דבר ללא אורחותיה ודרכיה של ההלכה, הן בשל העובדה כי זהו מבנה האדם, שאין הוא מנתק בין עולמו המעשי לעולמו הפנימי והרוחני, והן בשל העובדה כי ההלכה מהווה את יסוד התורה וחידושה העיקרי מול דתות האומות כולן. צירופה של שמירה קפדנית על אורחות הלכה של צניעות תתגבר דווקא מתוך העיסוק בקדושה בעולמות אלה, וחיים ישראליים מקוריים ישובו לחיות באופן מלא באור העניין אלוקי.


מתברר כי דווקא בזמנים אלה יש צורך להגביר את העניין גם בדרך ארץ. ההבדלים בין חינוך הבנים לחינוך הבנות מביאים לידי מציאות בה דווקא הבנות הן בעלות עולם עשיר ורחב אופקים, בעוד ההתמקדות של הבנים בתלמוד תורה קרוי אף על ידי חז"ל כהמתה באוהל. מיתה זו, שהיא התנאי ההכרחי ללימוד תורה ולצמיחת תלמידי חכמים ואוהבי התורה, גובה אף היא מחיר מסוים, בתחום חיי דרך ארץ נורמאליים. ייתכן כי דווקא הבנות, שעולמן יועשר על ידי מציאת החיבור בין התורה - תנ"ך וחז"ל, לבין עולם החיים הן שתובלנה את המשפחה לדמותה המלאה, ואז ישוב עולם קדוש זה להיות את שיועד לו על ידי הקב"ה במלוא הודו ובמלוא הדרו.

 

 

בית המדרש