ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מתי מותר לפרסם שם של חשוד בעבירה?

ע"י: הרב יובל שרלו

בשבוע שעבר הבאנו לקט של שיעורי אתיקה שעסקו בשאלה זו. כעת אנו מביאים את ההשלכה המעשית של השיעורים


לשיעורי האתיקה בנושא


במבט ראשון איש אמונה ונאמן הלכה צריך לתמוך מיידית בהצעת החוק החדשה האוסרת פרסום שמו של חשוד לפני הגשת כתב אישום.  האיסורים הקפדניים של לשון הרע המוגדרים על ידי הרמב"ם כחמורים יותר מגילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה; החומרה הנוראה של הלבנת פנים שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן של אש ולא לעבור עליה; הרגישות המופלאה לאיסור לפגוע באדם, בשמו הטוב, משפחתו וחבריו; ההכרה כי מוות וחיים ביד הלשון, וכי מילים שנאמרו הרי הם כחיצים שלא ניתן להשיבם ועוד ועוד. כל אלה חוברים לכאורה למסקנה כי טוב שכך יחוקק, ואולי אפילו יש להחמיר עוד יותר בפרסום שמו של חשוד.


לא זו בלבד, אלא שהעיקרון של "זכות הציבור לדעת" לכאורה אינו מוכר בהלכה. לציבור אין זכויות לדעת. הציבור צריך להתעסק בענייניו שלו, ולא הוקנתה לו זכות לחשוף שמו של חשוד בדין. אין שום זכות לספק סקרנות על חשבונו של מישהו אחר. הציבור גם לא יצר מנגנון ראוי של תיקון כלפי מי שנחשד לשווא והתברר שהוא חף מפשע, ואם אין בכוחו לתקן את העיוות שהוא יוצר אין הוא יכול לתבוע זכויות של ידיעה ומודעות.


ברם, התמונה היא כמובן מורכבת הרבה יותר. אף שאין זכות לציבור לדעת יש מצבים רבים שחובה עליו לדעת. ראשית, חובה עליו לדעת שבסביבתו יש מישהו חשוד, שיש להתגונן בפניו. דווקא בשבוע האחרון עולה שאלת ההגנה על ילדים, ואם אנו לא נדע ששכננו חשוד בדבר מה למעשה אנו מאפשרים לו לפגוע בילדינו שלנו מכוח הרצון להגן על הפושע. פעמים רבות כתבתי כי ההלכה לא נועדה כדי להגן על הנבל. לא לחינם ייחד החפץ חיים את הפרק העשירי של ספרו שמירת הלשון לדיני "לשון הרע לצורך". הוא היה מודע לכך שיש מצבים בהם יש חובה לומר דברים. החפץ חיים גם קבע את הדרך בה מותר לדבר על אדם אחר.  


מעבר לכך, הפרסום מהווה דרך לבער את הרע מישראל. מערכת אכיפת החוק אינה מצליחה לעמוד במשימה, מסיבות שונות - למן העובדה שהיא עמוסה ביותר, דרך העובדה שהיא מתרשלת בתפקידה, ועד לסיבות אובייקטיביות, כמו חוק ההתיישנות וכדו'. מערכת המשפט גם תובעת ראיות חזקות ביותר כדי להרשיע אדם מעל לכל ספק סביר, ועל כן מתחמקים רבים מעמידה בדין. בשל כך, לא ניתן להעמיד את כל ההתמודדות עם הרשע והעוול על מערכת המשפט בלבד, ויש צורך במערכות נוספות. מערכות נוספות המתמודדות עם הרשע הן מערכות החינוך והרווחה: החינוך כחלק מיצירת דמות האדם העושה את הטוב והישר בעיני ד', והרווחה כחלק מיכולתה של החברה לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" כשמדובר בכך שלא דאגה לרוצח.


ברם, כאשר אדם עומד על סף המדרון החלקלק של הפשע לא יועילו הרווחה והחינוך, וכשמערכת המשפט לא מסוגלת להתמודד עם הכל- יש צורך במערכות נוספות. מברכתו של רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו קודם מותו אנו למדים כי המחסום המרכזי בפני חטאי האדם הוא הבושה - "ולוואי ויהא מורא שמיים כמורא בשר ודם". הפרסום מהווה אפוא לא רק גורם חושף ומעניש, אלא גם גורם מרתיע. צריך כמובן לזכור כי חקיקה והלכה כאחד צריכות להיות רלוונטיות למציאות נתונה, ובמציאות כיום שחלק ניכר מהפרסומים נעשה בכלל לא דרך אתרי תקשורת כי אם באינטרנט נראה כי החוק הזה אנכרוניסטי.


במדינה יהודית יש צורך בחוק בעל שני מרכיבים. מרכיב אחד הוא קביעת קו הגבול של עצם פרסום שמו של חשוד בשלב מסוים - ונראה כי הקביעה שרק לאחר שהוגש כתב אישום היא קביעת מרחיקת לכת, שלא תביא את החברה למקום מתוקן יותר אלא למקום בעייתי הרבה יותר. ההלכה החותרת לתיקון עולם ולתיקון החברה חייבה לעתים את פרסום הדברים כדי למנוע נפילות חזקות, גם אם לא הוגש כתב אישום לבית הדין. המרכיב השני צריך לדון גם בשאלת ה"איך", לאמור: הלכות החפץ חיים מבארים היטב מהי הדרך הנכונה והראויה לפרסום שמו של חשוד. בעיקר יש להקפיד על אי טשטוש ההבדל שבין עובדות להערכות, על הצורך להקפיד ולדייק וכדו'. לו היו אנשי התקשורת נרתמים באותה עוצמה שהם נרתמים כדי לבטל את החוק גם לתיקון נזק שנעשה כלפי מי ששמו פורסם לשווא ולמעשה הוא נקי מכל אשמה - היה נכון יותר למתוח את קו הגבול הרבה לפני הגשת כתב אישום, ולהתיר את פרסום שמו של החשוד כאשר יש בסיס של ממש לחשד.
המאמר במלואו פורסם גם במקור ראשון בשבוע שעבר

 

 

בית המדרש