ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כיצד ניתן לדבר על אהבה בצניעות?

ע"י: הרב יובל שרלו

כיצד נדבר על אהבה ונשאר צנועים?האם התנ"ך לא צנוע? על כך במאמר הבא


הצניעות מורה על צמצום העיסוק בהיבטים הגופניים של האהבה. התורה לא נמנעה ואף לא חכמינו לעסוק בצדדים הגופניים. אין אנו מכירים במונח כמו החטא הקדמון, להפך, חטא אדם הראשון אינו אתוס של חטא קדמון, אלא של בחירה חופשית שנבעה מהחלטה אוטונומית. האדם ברוא ב"צלם אלוקים", ואין הוא נושא נחש קדמוני בישותו העצמית. העולם המיני הגופני תופס מקום בכל גווני הקשת של העיסוק התורני - ממקומו הנכבד בעולם ההלכתי שם הוא מהווה גם מצווה העוסקת בחיים הטבעיים והבריאים שבין איש ובין אישה, ועד מרומי מבטה של הקבלה המקשרת בין הזיווג התחתון לבין זיווג העולמות העליונים. ברם, שני דברים מאפיינים את טיב העיסוק וההתייחסות. ראשון בהם הוא הגבול. כאמור לעיל, לעולם אין התנ"ך עוסק במעשה האהבה עצמו, והוא אף מצמצם מאוד את העיסוק באינטימיות הכלולה בה. על אף העיסוק האינטנסיבי באהבה הוא שומר את הדלת נעולה בפני המבקש להתבונן לנעשה בחדר המיטות. למעשה גם ספר שירי השירים שומר על מסגרת זו. על אך העובדה שעולם הדימויים השולט בספר הוא ארוטי וגופני, ואין אנו מוצאים תיאורים הנוגעים לאופי הדוד והרעיה או למידותיהם הטובות. הקשר ביניהם אינו חודר למעשה האהבה עצמו כי אם לדרכי החיזור. שני במאפיינים הוא הדגשת המקום אותו האהבה תופסת. אין היא עומדת לבדה, ואין היא מתירה להתעלם מהצדדים האתיים וערכיים של הקשר הנוצר בין אנשים.


הימנעות מעיסוק בהיבטים הגופניים אינה רק "סור מרע" אלא גם מכניסה את עולמה של האהבה הפומבית להקשר הראוי. תפקידה אינה מצטמצם בניסיון למנוע התדרדרות למחוזות תאוותניים, כי אם גם להורות דרך פוזיטיבית בעולמה של האהבה. כעין צעיף מסתורי פרוש על פני המציאות, והמילים נוגעות ואינן נוגעות, ורב בהן הנסתר על הנגלה. הצניעות מאפשרת את נגיעות האהבה המסתורית, הנושא בחובה סוד כמוס, המחייבת פעולת חיפוש וחיזור, המבטיחה הפתעה בפגישה הזוגית - שכל אלה הם חלקים מהותיים בשפתה של האהבה. הדבר מציל את האהבה מוולגריות ומאלימות סמויה, מסייע להבחין בין אהבה לאונס, ומעצים את הנשמה היתרה שנושא בחובו עולמם של הנאהבים.


הצניעות מתמודדת גם עם קביעת היחס הנכון שבין ממד הרומנטיקה הזוגית ובין הייעוד של משפחה להמשך קיום העולם. כאמור לעיל, הכניסה המסורת היהודית את האהבה לעולם רחב מאשר ריכוזו בין בני הזוג בלבד. ניתן לראות זאת במעמד הקמת המשפחה בישראל - חופה וקידושין. הוא פותח בחלק הקרוי "אירוסין". בתקופת האירוסין בני הזוג כרתו ברית נאמנות בין שניהם, ואין הם רשאים להינשא לאחר. ברם, במקביל, אין הם מותרים האחד לשני, והקשר ביניהם הוא אפלטוני בלבד. בימי קדם היה מדובר על שנה שלמה שבין אירוסין לנישואין, ותקופה זו הטביעה את חותמה על מערכת היחסים בין בני הזוג לכל אורך חייהם. למעלה מכך, ההלכה היהודית משיבה את בני הזוג למעמד של אירוסין פעמים רבות במשך חייהם, ודיני טהרת המשפחה מדמים את בני הזוג כזוג מאורס מחדש.


הדימוי בו נקטו הנביאים בבואם לדבר על תקופת האירוסין הוא ההליכה במדבר. זו התקופה בה בני הזוג כורתים ברית נאמנות, על אף העובדה שאין הם חיים בארץ מיושבת, ואין הם חווים עדיין את העונג שבחים המיניים. הרוח המרחפת היא רוחה של צניעות, המעצימה את העובדה שבראש הקשרים ביניהם עומדת ההכרעה האינטימית הפנימית והאישית, ורק לאחר מכן היא יכולה לצאת למימוש החיים המעשיים. כיום, אין אנו נוהגים בתקופת אירוסין זו, ובאותו ערב חתונה אנו עורכים את האירוסין ואת הנישואים כאחד. אף על פי כן, ישנה השפעה מרובה למבנה חתונה זו, ולהקרנה שהוא מקרין על מבנה האהבה שבין בני הזוג. השיח בשעת החופה בחלק של הנישואין הוא שיח של קדושה. הברכה אותה מברך הרב אינה עוסקת בשלב הראשון של החופה בבני הזוג כלל ועיקר. לשונה הוא: "ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו, וציוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות. והתיר לנו את הנשואות לנו, על ידי חופה וקדושין. ברוך אתה ד', מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין"..


חברה בה שוררת אווירה של צניעות, והיא נמנעת ממימוש האהבה הגופנית בפומבי; חברה בה האהבה אינה נוגעת למתרחש בין בני אדם בלבד, אלא היא נושא בחובה ממד טרנסנדנטי עמוק; חברה בה האהבה היא חלק ממערכת החיים ואינה תובעת לה שלטון יחיד החופף על פני כל הערכים האחרים - היא חברה היכולה להיבנות מהשבת שיח האהבה הטהורה לעולמה החברתי. תרומתה של היהדות לשיח כזה עשויה להיות מכרעת, והדבר יבנה הן את שפתה של האהבה והן את שפת התרבות הכללית.


מקומה של הצניעות הוא בראש ובראשונה באווירה העקרונית שהיא בוראת, ובתפיסת החיים של האדם החי אותה. על אף נטייתה של ההלכה לעצב כל עיקרון מהותי בשפה משפטית, ובמקרה דנן להכניס את הצניעות למסגרת המשרטטת את צורת הלבוש ההתנהגות הראויה והלכות הדיבור, אין בכוחה לעצב אלא את המסגרת ההתנהגותית, ולא את התוכן הפנימי. אמת הדבר, שעמדתה המפוכחת של ההלכה לימדה שלא ניתן להסתפק באמירות כלליות, ויש צורף חיוני גם בשפה משפטית. ברם, שפה זו אין די בה כדי להגדיר את עולמה של הצניעות. למעלה מזאת, היא עלולה אף לדכא את העיסוק הפומבי בשפת האהבה, שהרי אין המשפט וההגדרות מעודדים יצירת שיח האהבה, ופעמים רבות שהם לוכדים אותם במסגרות עיצוביות בלבד. הצניעות נתבעת אפוא להיות רוח כללית המנשבת על פני החברה, ומעצבת בנגיעותיה הדקות התנהגויות והתרחשויות הנענות לשפה המיוחדת הזו. אווירה כללית זו יוצרת כר פורה לשיח אהבה דתי ואמוני, שאינו מתנהל בתחושת פחד מתמדת שמא הורס הוא ולא בונה ומשחית ולא יוצר, כי אם להפך - הוא נענה לאוויר החופשי המאפשר לו לפרוח.


 השפעותיו של שיח אהבה פומבי תורני צנוע זה תהיינה ניכרות לעין כל. מעבר להשפעה הישירה על עצם מילוי העולם באהבה עמוקה יותר - בין אם מדובר באהבה בין איש ובין רעהו, בין אם מדובר באהבה רומנטית ובין אם מדובר באהבה יצירתית עמוקה - תהיה לך השפעה גם על האמונה בכללה. שפת האמונה לא תאבד מאומה מיראת השמיים שבה ומנאמנותה לחובת שמירת ההלכה ומילוי דבר אלוקים, אך תרכוש לעצמה היבט נוסף של הקשר בין אלוקים האדם. האהבה, שאף עליה צווינו במצוות יסודיות ביותר, תשוב לתפוש את מקומה הראוי בקשר שבין אלוקים ואדם. אותן חוויות החיים הידועות היטב למי שמתאהב בשפה האנושית של האהבה תהיינה ידועות מעתה גם למי שאהבתו מופנית גם כלפי שמיים, ודברי הציווי "ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובל מאודך" יהיו חלק מעולמו הפנימי.


הרמב"ם חתם את הלכות התשובה שלו בחזון השבת שפת האהבה לקשר שבין אלוקים ואדם, ואף פסק ששפת האהבה של שיר השירים ראויה להיות המודל לאורו בונה האדם את הדיאלוג שבינו לבין בוראו. ברכה מרוכה תצמח מאותו כתוב שלישי, שייתן את פירותיו ביום שבו ישוב שיח האהבה למקומו הראוי, לאחר שנוצרו התנאים המאפשרים את קיומו - עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך.
זהו תקציר של מאמר אחר המופיע באתר: למאמר המלא


 

 

 

בית המדרש