ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ולא נחם אלהים דרך ארץ פלישתים

ע"י: הרב יובל שרלו

מה שאנו למדים מתחילת פרשת בשלח הוא כללי הדרך המובילה. אנו למדים כי כאשר לא ניתן לדלג בבת אחת ולא ניתן להגיע באופן מיידי אל היעד - ישנה הכרה ברורה כי מתקדמים אפוא אט אט. לא בבת אחת קופצים ליעד המלא, אלא מטפסים קמעא קמעא, בדרך בה ניתן ללכת.

פתיחת פרשת השבוע מלמדת דבר מה מרתק: ריבונו של עולם הוריד את "הרף" למען עם ישראל. כביכול אמר ריבונו של עולם כי כיוון שעם ישראל אינו יכול לעמוד בתביעה ללכת באופן ישיר לארץ ישראל "פן יינחם העם ושבו מצרימה" הוא יוביל אותם בדרך סיבובית עד לכניסה לארץ. לאמור: נותן התורה לא תבע מעם ישראל לעמוד בתביעה העליונה והמוחלטת כי אם "התחשב" בנסיבות האנושיות וביכולות שלנו כבני אדם.


הרמב"ם ראה בכך עיקרון החורג בהרבה מפרשה זו. בבארו את הרעיון המצוי בבסיס הקורבנות לימד הרמב"ם כי ריבונו של עולם לא תבע מעם ישראל לדלג באופן מהיר וישיר לעבודת א-לוהים מופשטת. עם ישראל ראה בסביבתו המצרית הקרובה התמכרות למוחש ולגשמי, ולאחר מאות שנים של גלות לא ניתן לקפוץ בבת אחת אל הרום המלא של עבודה מופשטת. הקורבנות הם סובלימציה (=עידון) של הדרכים אותם הם למדו במצרים. הם התקדמות מרובה לכיוון הא-לוהי המרומם, אולם אין הם שיא האמונה המופשטת. חשוב להדגיש כי משנת הרמב"ם בעניין הקורבנות מורכבת הרבה יותר, ובספר היד החזקה הקורבנות הם בכלל חלק מה"חוקים", אולם ענייננו בחלק זה של הסברו של הרמב"ם.


כדי להצדיק את משנתו ולדחות את החולקים עליו הרמב"ם פנה לתחילת פרשתנו. החולקים עליו טענו כי אין ריבונו של עולם "מתכופף" לקומת בני האדם ומתחשב ביכולות האנושיות, ועל כן פנה הרמב"ם לאמור בתחילת הפרשה: "ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת מחשבה ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי, איך יבואו מצוות ואזהרות ופעולות עצומות ומבוארות מאד, והושם להם זמנים, והם כולם בלתי מכוונות לעצמם, אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה העלוה לנו להגיע אל כונתו הראשונה? ואי זה מונע היה אצלו ית' לצוות לנו כוונתו הראשונה וייתן בנו יכולת לקבלה, ולא היה צורך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכוונה השניה?


שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ותגלה לך אמיתת מה שעוררתיך עליו. והוא, שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה - והוא אמרו: "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא וגו', ויסב א-לוהים את העם דרך המדבר ים סוף". וכמו שהסב הא-לוה אותם מן הדרך הישרה אשר הייתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו גופותם יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת, עד שתגיע הכוונה הראשונה - כן ציווה בזאת המצווה אשר זכרנו..." (מורה הנבוכים ג, לב).


מה אנו יכולים ללמוד מכך ? גם מבחינה חינוכית וגם בעולם הפוליטי נפתח לפנינו שער רחב ומורכב. ריבונו של עולם לא הפקיע את חזון ההגעה לארץ ישראל. אנו מציבים רף גבוה, ואנו ממשיכים באופן מתמיד לחתור אל המטרה. מה שאנו למדים מתחילת פרשת בשלח הוא כללי הדרך המובילה. אנו למדים כי כאשר לא ניתן לדלג בבת אחת ולא ניתן להגיע באופן מיידי אל היעד - ישנה הכרה ברורה כי מתקדמים אפוא אט אט. לא בבת אחת קופצים ליעד המלא, אלא מטפסים קמעא קמעא, בדרך בה ניתן ללכת. את הכלל הזה בו נוהג ריבונו של עולם צריכים ללמוד הורים ביחס לילדיהם, מורים ביחס לתלמידיהם, מדריכות ביחס לחניכותיהן, רבנים ביחס לשומעי לקחם, תנועות אידיאולוגיות ביחס לחברה הכללית. כאשר הפער בין ההווה לבין היעד נראה בלתי ניתן לגישור לא דופקים את הראש בקיר, אלא מציבים יעדי ביניים, מתאזרים בהרבה סבלנות, והולכים בדרכו של ריבונו של עולם - קמעא קמעא.

 

 

בית המדרש